הפרסום של עמית סגל אתמול בחדשות 12, שלפיו בית המשפט העליון עומד לבטל את החוק שביטל את עילת הסבירות ברוב דחוק של 8 נגד 7, הוא אכן פרסום מטלטל וחשוב. לפני שנמשיך, חשוב לזכור שמדובר בטיוטה בלבד. בהיסטוריה יש תקדימים, שבהם שופטים השתכנעו מטיעוני עמיתיהם כדי לשנות את דעתם לקראת הנוסח הסופי. לכן, יש מצב שהדיון המוקדם עכשיו יהפוך למיותר בעוד שבועות ספורים, אבל זה לא אומר שלא נקיים אותו.
המהפכה החוקתית השניה: לקראת פסק הדין הדרמטי ביותר שידעה ישראל
כל מי ששואל את עצמו איך יכול בית המשפט העליון להרשות לעצמו לפסול חוק יסוד ברוב כל כך דחוק של 8 נגד 7, צריך להזכיר לעצמו שהכנסת העבירה את אותו חוק באותו רוב בדיוק. 8 מתוך 7 שופטים זה רוב של 53.3% מסך השופטים. 64 מתוך 120 מנדטים זה רוב של 53.3% מחברי הכנסת (ותודה למואיז הקטן על הסטטיסטיקה). כך שהפוסל, במומו פוסל. מי שחושב שהוא יכול להשפיע על שיטת המשטר והשיפוט שלנו כאן ברוב כל כך דחוק, ללא הסכמה רחבה, לא צריך להתפלא שהמהלך הזה נפסל באותו רוב בדיוק.
התיאור של סגל אתמול, כשהגדיר את הפסיקה כדרמטית מאוד, רעידת אדמה בדרגה 10 בסולם ריכטר, מדויק ברמה הגיאופיזית. המסקנה שלו שגויה, לטעמי. כשהכנסת באה לשנות את יחסי הכוחות הנוהגים כאן מיומה הראשון של המדינה, כשהכנסת באה לדלל, לקצץ או לבטל את הפיקוח המשפטי עליה בדורסנות הרוב, ללא דיון ציבורי או הסכמה רחבה, זוהי הכרזת מלחמה. מה שבג"ץ אמור לעשות (אם אכן הטיוטה תהפוך לפסק דין חלוט) עכשיו, זה להיענות לקרב. זה תפקידו ואין לו ברירה.
וזה גם הזמן לדון במעמדו של "חוק יסוד". לו היה לחוק היסוד מעמד מיוחד כלשהו, כפי שמתבקש, אפשר היה להרים יותר מגבה אחת מול פסיקת בג"ץ. אולם, חוקי היסוד של הכנסת הנוכחית, וגם אלה שקדמו לה, הפכו לבדיחות חבוטות, לסמרטוטים ממורטטים ולשטיחונים, שעליהם דרכו נבחרי הציבור בדרכם לביצור שלטונם או רצונותיהם.
חוק יסוד אמור להתקבל בדרך שונה מחוק רגיל. הוא מיוחס, והוא צריך לבוא כך לעולם. לו הייתה הכנסת משכילה לקבוע שחוק יסוד יאושר רק ברוב מסוים, במספר קריאות מסוים, עם תמיכה מסוימת מחוץ לקואליציה ועל פני שתי כנסות עוקבות, אפשר היה להכריז שחוק היסוד הוא אכן יצור שונה מהחוקים האחרים ולא לאפשר פגיעה בו, אלא בתנאים מסוימים מאוד.
אלא שהמצב שונה בתכלית. חוקי היסוד הפכו לכלי המכשיר שחיתות, לסוג של קרדום לחפור בו מנהרות ומחילות, שיאפשרו לכל זב ומצורע להשיג לעצמו כל מה שירצה בחסות החוק. כך הפכו את מוסד ראש הממשלה לחוכא ואיטלולא, כשקבעו שיהיה גם ראש ממשלה חליפי עם שיירה חליפית ומעון חליפי. כך קבעו שכמעט ואי אפשר יהיה להוציא את ראש הממשלה לנבצרות, גם אם ישקע בתרדמת, ועוד שורה אינסופית של עסקנות זעירה ומבחילה שבאה לעולם במסווה של "חוק יסוד".
בג"ץ אמור לעצור את הקרקס הזה, וטוב שכך. כפי שכתבה השופטת אסתר חיות, כשהרוב הופך לכלי דורסני ומתחיל לכרסם ולקצץ בעצם קיומה של ביקורת על השלטון, זהו סימן מבשר רעות. לא מזמן, במסגרת פסק דין טבריה (שבו בלם בג"ץ אירוע שחיתות יוצא דופן בחומרתו מצדה של ש"ס), כתב השופט השמרן אלכס שטיין כי "סמכות החקיקה של הכנסת מוגבלת וכפופה לעקרונות היסוד המעוגנים במגילת העצמאות ובראשם הזכות לשוויון". שטיין השמרן, העניק למגילת העצמאות מעמד חוקתי, לתדהמת כמה מעמיתיו השמרנים בהרכב. ככל הידוע, שטיין נמנה דווקא עם השופטים שהתנגדו לפסילת חוק עילת הסבירות, אבל הכיוון שהראה בפסק דין טבריה הוא הכיוון הנכון.
טוב תעשה הכנסת הבאה, אם תעניק סוף־סוף את המעמד החוקתי למגילת העצמאות, תעגן את היחסים בין הרשות השופטת לרשות המבצעת, תבצר את מעמד הכנסת ותבצע גם כמה רפורמות חשובות הנדרשות זה עידן. לא, אין הכוונה ללינץ' הברוטלי שתכננו לבצע במערכת המשפט שלנו ה"ה לוין ורוטמן, אלא למה שבאמת צריך לעשות. כל זה צריך לקרות אחרי דיון ציבורי מקיף ובהסכמה רחבה. טוב תעשה הכנסת הבאה, אם תגיע כבר.
וכמה מילים על ההדלפה: כולם הזדעזעו אתמול, ובצדק. אני מזדעזע פחות. נכון, זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה פסק דין של בג"ץ דולף טרם זמנו לתקשורת. אני גם מוכן להמר שהמדליף שייך לצד שמפסיד בקרב בתוצאה 8-7. ועדיין, כל מי שמקצוע העיתונות בדמו או מוכר לו, כל מי שהדמוקרטיה ברוממות שפתיו, יודע את הכלל העתיק ההוא: "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר".
עמית סגל עשה אתמול את עבודתו. מי שמתחיל סלקציה בהדלפות ומנסה למיין ולברור בין הדלפות חיוביות להדלפות שליליות, ממית את העקרון המקודש של זכות הציבור לדעת כמה שיותר, על כל דבר, כל הזמן ובכל מחיר (כמעט). ככה פשוט.