יש המון דברים שעליהם אתה חושב בטרם תביא ילדים לעולם. ספק אם אחד מהם הוא היום שבו הם יצטרפו לשורות צבא ההגנה לישראל. ובכן, השבוע - עשר שנים אחרי אחותה הגדולה ושש שנים אחרי אחיה - התגייסה גם הקטנה. כן, לפני עשר שנים בדיוק, 34 שנים אחרי שביקרתי בבסיס הקליטה והמיון כדי להשתחרר משירות סדיר, נסענו כל המשפחה לתל השומר כדי להיפרד מהגדולה. זו הייתה תחושה מוזרה: איך זה שיש לי בת חיילת, כשאני בעצמי עוד זוקף אוזניים למשמע זמריר שמציע “הנחות לחיילים וסטודנטים"?

ארבע שנים מאוחר יותר ליוויתי את הבן בחשש גדול אף יותר. לא משום שצה"ל, למרות ההתקדמות המבורכת בתחום, עודנו מקום מסוכן יותר לחיילים בנים, אלא משום שהוא יותר קשה עבורם. הוא התגייס למסלול קרבי, שהעלה בי זיכרונות מהטירונות שלי: ההלם של הימים הראשונים, המסדרים, הטרטורים, המסעות שבהם האלונקה חותכת את הכתף, המגע הקפוא של הנשק על הירך החשופה, כשצריך להשכים בבגדי ספורט למד"ס בארבע וחצי בבוקר, מחוץ לאוהלי הסיירים בשטח. וכן, גם האכזבה מכמה מעט מתרשמות החיילות שחולקות איתך את הטרמפיאדה, מצבע הכומתה והנעליים. 

השבוע הגעתי שוב אל הבקו"ם, הפעם כדי ללוות את מי שלעולם תהיה עבורי “הקטנה", כאשר מלבד כמות בלתי נתפסת של ציוד - משרוך נעל ועד ביגוד תרמי, אני נושא עמי גם לא מעט כעס.  למה כעס? כי צבא העם, שמנסה בכל כוחותיו להישאר כזה, נשען על ערבות הדדית: אל הבקו"ם מגיעים גם הילדים של המתנחלים כדי להגן על מי שזועקים “די לכיבוש" וגם נערים שעד לפני שלושה חודשים עוד זעקו “ד־מו־קרט־יה" לפני שירדו לחסום את נתיבי איילון, כדי להגן על תושבי ההתנחלויות. בעיני החילוני שלי, הרי שיותר מכל זכות דתית או לאומית ובוודאי שהרבה יותר מכל אמצעי לחימה משוכלל, זהו סלע קיומנו.

לכן, גם בשעה שהמחשבות נודדות אל “התינוקת" שהפכה לחיילת - ובראש נרקם כבר תפריט המנות שארקח במטבח לקראת חופשת השבת הראשונה שלה, הרי שכאשר אני מרים את המבט מהנעשה מתחת לאפי אל המתחולל לנגד עיניי, אני זועם. אני זועם על כך שמחצית מהמועמדים לשירות ביטחון בישראל, בני 18 שנים, אינם מתגייסים, וכל זה בחסות החוק. 

באחד הטורים, לפני שנים אחדות, השתלחתי כאן במי שלא מתגייסים. כתבתי שהם לא רק אזרחים פחות טובים אלא גם בני אדם פחות טובים. 
חבר יקר מחה נמרצות: הבן שלו, כך הסביר לי, לא היה מסוגל להתמודד עם המסגרת הצבאית, והשירות היה עלול להשפיע על מצבו הנפשי. האמת? אני מכבד את זה: לא כל אחד יכול להתגייס למסגרת צבאית שיש בה משמעת קפדנית, מדים ונשק. אולי המערכת יכולה להיות סלחנית יותר כלפי מי שמתקשים. אבל דווקא משום כך, נדרשת מסגרת מקבילה של שירות אזרחי חובה למי שלא מתגייסים לצה"ל.

אני הראשון להסכים שאין לשחק בבריאותם הנפשית של אנשים צעירים באופן שלא רק יפגע בהם, חלילה, אלא גם לא ממש יתרום למערכת. אבל אם המסגרת גדולה עליהם, יואילו להתייצב בבקשה בכל בוקר לעבודה כסניטרים בבתי החולים, כלוחמי אש, כפרמדיקים או כעוזרי הוראה במוסדות החינוך. הם יישנו במיטתם, יאכלו בבית הוריהם ולא יצטרכו ללבוש מדים, לשאת נשק או להקיף את השירותים ב־30 שניות - ובלבד שחבריהם לכיתה שמממשים את זכותם לשרת בצה"ל, יידעו שכולם נושאים בנטל.

הוא הדין לגבי מי שתורתם אומנותם: יישארו למות באוהלה של תורה רק המצטיינים, “סיירת מטכ"ל" של חוכמת ישראל וישמרו על הגחלת. השאר - ואפילו אם אמונתם היא כה רופפת עד שמראה חיילת יפה עלולה לגרום להם להתפקר, יואילו לבלות את שלוש השנים הבאות במסגרת אזרחית שתאפשר להם לתרום היכן שצריך, בלי להידבק, רחמנא ליצלן, בחילוניות ממארת. 

הידיעה שבתי, למשל, לו רק הייתה מצהירה על אורח חיים דתי, הייתה יכולה להתחיל השבוע את שנת הלימודים האקדמית הראשונה שלה במקום את הטירונות, לא רק מעלה את חמתי, אלא גם מפוררת את הסולידריות החברתית, שמצליחה איכשהו להשאיר אותנו ביחד למרות חילוקי דעות קשים.  חולמים על חוזה חדש שינוסח בין המדינה לאזרחיה בתום המערכה? ובכן, השוויון בנטל חייב להיות מוסדר בדרך טובה בהרבה, אחרת כל ניצחון מעבר לגבול יהפוך להפסד ביתי.

רגע לפני ששער הבקו"ם יפריד בינינו, נניח לגדולות ונתרכז בקטנה: ילדה חכמה ויפה שלי, לכי לשלום, שובי בשלום, נסי לפתוח את לבך לאנשים החדשים שייקרו בדרכך ולבצע את תפקידך באופן שיעניק משמעות לעובדה שנאלצת להקפיא למשך שנתיים (לפחות) כל תוכנית אחרת.

אה, כן: אל תשכחי להודיע אם את יוצאת בשבת הקרובה, כדי שאוכל לבצע בחדווה את מה שכולי תקווה שהצלחת להתחמק ממנו: תורנות מטבח.