בניגוד לרגיעה היחסית בגדה המערבית, סערה עזה מהרגע הראשון לכיבוש. עזה הייתה גיהינום אקלימי ודמוגרפי צפוף של רעב, חולי, הזנחה היסטורית ואלימות. אלוף פיקוד הדרום היה אריק שרון. ב־1970 הייתה עזה סכנת נפשות לכל ישראלי שעבר בה. כדי להתמודד עם הטרור שצמח בסמטאות מחנות הפליטים, ריכזה ישראל כוחות של צה"ל, את שב"כ ואת “רימון", סיירת שהוקמה במיוחד והכניסה בהמשך גם את סיירת “שקד".
שרון חילק את עזה לריבועים גיאוגרפיים מוגדרים, והיחידות קיבלו מכסת אזורים שאותם סרקו מבית לבית. תנאי השטח היו מסוכנים וקשים לניווט, ושרון הורה לגזום את הענפים הנמוכים של כל המטעים כדי לאפשר לחיילים לראות סביבם לטווח רחוק. מצוידים ברשימות מבוקשים שהוכנו על ידי שב"כ, סרקו הכוחות את הרצועה. זו הייתה התנפלות רבתי ללא דקויות או נימוסים והליכות. לישראל היו בעזה הרוגים ופצועים, כולל אזרחים ושני ילדיה של משפחת ארויו, שלמכוניתה הושלך רימון יד.
התקופה כונתה בהמשך “ימי עזה העליזים", ותלונות על ברוטליות של הכוחות בשטח גדלו משמעותית. פעילי הטרור הוציאו להורג לאור יום חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, ללא משפט או ראיות. בולדוזרים עלו על בתי חשודים בשאטי ובג'באליה והרחיבו את דרכי העפר כדי ליצור שטחי אש חשופים. המטרה העיקרית הייתה ליצור אפקט הלם אצל התושבים על ידי הריסת בתים רבים כדי להבהיר שהיהודים מתכוונים להגן על עצמם. שנים מאוחר יותר אמר שרון על פקודו וידידו מאיר דגן, לימים ראש המוסד, כי “אף אחד לא ידע להפריד ערבי מראשו כמו דגן".
בחודשים יולי־דצמבר 1971 נהרגו או נתפסו בעזה 742 “מחבלים", לרוב בקרב אש מטווח קצר, כאשר המחבלים יורים מתוך בונקרים חפורים באדמה. הרצועה נשארה שקטה יחסית כ־15 שנה. ביולי 1971 היו בעזה 34 אירועי טרור בלבד. בדצמבר של אותה שנה נרשם אירוע טרור אחד.
אין שום דבר מפתיע בתחושה, אולי כמיהה, שישראלים מרגישים כלפי מצביא מסדר הגודל של אריק שרון. יש מי שהיו אוהדיו אבל ההתנתקות תקועה בגרונם כמו הסכמי אוסלו, והם חושבים כעת שהמלחמה בעזה היא הזדמנות טובה להקים מחדש את היישובים. יש מי שמליטים את פניהם מול מפגני הרהב והשחץ של הממשלה ולמשמע המילים החלולות והמיותרות, ומודעים לעובדה הדוחה שנתניהו עסוק בנכלוליו הרגילים ובתרגילי הישרדות פוליטיים. על רקע כל אלה, געגוע לשרון אינו מפתיע.
מה שמפתיע הוא דברים שהתפרסמו ב"הארץ" בינואר 2014, למחרת מותו של שרון אחרי שמונה שנות תרדמת. “החלל העצום שהשאיר מאחוריו לפני שמונה שנים לא ממש התמלא וספק אם יתמלא בעתיד הנראה לעין", כתב יוסי ורטר, “שרון היה הפוליטיקאי היחיד שהיה מסוגל לא רק לחולל מהפכות ולקבל החלטות דרמטיות, עוקרות הרים ומשנות מציאות, אלא גם הוביל אחריו את רוב הציבור שהאמין בו, סמך עליו, אהב אותו וראה בו את אבי האומה... השילוב הבן־גוריוני בין האומץ והחזון להכריע לבין היכולת להנהיג ולהוביל... למרבה הצער אין בינינו עוד אנשים כמו האיש ההוא. מותו בוודאי יעורר אצל רבים תחושת החמצה ופספוס, ואת התהייה מה היה יכול להיות כאן, אילו", סיים ורטר.
למרות מילות סיוג רכות שהן תזכורת לעובדה ש"הארץ" לא היה ביתו הטבעי של שרון, בולטים בהיעדרם הזעם והחרון על האיש שהכניס אותנו ללבנון, ההפגנות, ארון ואווירון. לא הייתי בישראל בשנות התרדמת והמוות, ולכן אני מופתע. היו ימים ששרון חילץ מאיתנו את הטינה הרושפת השמורה לנתניהו.
כתבתי על שרון, הייתי בחברתו, והיו שטענו שהטינה הפוליטית שלי כלפיו הייתה דמגוגית וכיסתה על חיבה סמויה. שבעצם אהבתי את האיש, התפעמתי מכוחניותו, מקסמו האישי ומחוש ההומור הבריא שלו. על רקע חרחור המדנים המטרטר כקומפרסור של נתניהו ואחריותו האישית לריסוק האתוס הישראלי והמלחמה שאת שמה הוא שוקד להחליף, שרון לעומתו היה מנהיג שגם כאשר עשה לביתו ונחקר, לא ויתר על מחויבותו למדינה שאותה נבחר להנהיג ולא שכח את עיקרי שליחותו.
בשנות התרדמת היו לשרון רופאים שנלחמו על שמם הטוב ועל המוניטין המקצועיים שלהם. כאלה שלא האמינו שמוזיקה קלאסית תחזיר אותו להכרה וגם לא תוכניות טבע בטלוויזיה. אחד מהם אמר ל"דיילי ביסט" באוקטובר 2009 כי “יש תחושה של קומוניקציה, של הכרה. העיניים פקוחות ואתה חש שהוא מרגיש בנוכחותך. לכן זה אינו מה שאנו מכנים תרדמת מלאה, אלא תרדמת עמוקה". “עיניו של החייל הזקן תמיד פקוחות", נאמר על שרון. “מקריאים לו משני ספרים במקביל, וכאשר שערו מתארך, מספרים אותו. כאשר מישהו אומר לו להזיז בוהן - הוא מזיז".
התרדמת הארוכה ריככה טינה היסטורית מנומקת כלפי קשיש שב שיער שאינו יכול לגרום יותר נזק. שמונה שנים הוציאו את הכעס מהמפרשים. לך תהיה הטרחן ההיסטורי שיעלה באוב את טבח האזרחים בקיביה, את קרב המיתלה ואת סירובי הפקודה ביום כיפור. על מי הייתה מוטלת האחריות להזכיר את מפעל ההתנחלות הבלתי הפיך בגדה המערבית; את גרירת מנחם בגין למלחמת לבנון, הכניסה לביירות והסטת המבט מהפלנגות כאשר כילו את זעמן בפלסטינים על רצח בשיר ג'ומאייל בטבח הנורא בסברה ושתילה; עובדה שוועדת חקירה ישראלית הדיחה אותו ממשרד הביטחון אבל לא דנה אותו לגלות פוליטית.
40 שנה לפני האמירות הקשות והבוטות על נתניהו, נישאו בהפגנות השמאל כרזות ועליהן “שרון רוצח!". שרון שרד גלי הפצצה תקשורתיים, וככל שחוסנו גבר ועורו עבה, שקעה העיתונות לדכדוך של תבוסה. כאשר שינה כיוון והחל מדבר על ההתנתקות, הוא נתפס כאתרוג שצריך לשמור עליו, משום שכראש ממשלה הוא היה מוכן לעשות את הכל, כולל להתעלם מהתנגדות חבריו למפלגה; לפרק התנחלויות בעזה ולהתייצב לאורך גבול שנראה בעיניו כבר־הגנה. כאשר הבנו שאת הבולדוזר הזה אי אפשר לעצור, הרמנו ידיים. גם משום שאהוד ברק ייאש אותנו בארוגנטיות המיזנתרופית שלו; משרון לא ציפינו לכלום, וכל תנועה בכיוון ה"נכון" נרשמה כהישג.
הוא היה מוכן להקים מפלגה עם יוסי שריד ועמוס קינן בשנות ה־70, ולא רק שלא היה על סיפון אלטלנה, הייתה טענה - שהכחיש - שהשתתף בסזון של ההגנה נגד אצ"ל ולח"י. ועדיין נתפס בעיני רבים כמי שיהיה מסוגל להוביל מהלך שפוי של שלום, כולל לדבר עם אש"ף, מה שדחק אותו בשנותיו האחרונות לשכנע את תומכיו כי לא שוכן בו דיבוק שמאלני והוא עדיין פנאט ומשולח רסן כתמיד.
קראתי את האוטוביוגרפיה שלו שיצאה באנגלית, “הלוחם" שמה, למרות אורכה, 556 עמודים. שרון התכסה בה בשמיכת פוך מטפורית, ומתוך המחסה החם והמגונן (כשהיה לו קר הוא ביקש מלילי אשתו שתחמם אותו תחת שמיכתה) הוא פסע בצעדיו הכבדים בבוץ ההרואי והטובעני של חייו המסובך בחיינו, פלונטר שלא הצלחנו להתיר. ידידיו טענו תמיד כי בתוך דימוי הקרנף עב העור וקשה העורף חי כנר רגיש בעל נטיות פואטיות וחוש הומור דשן. שרון לא ניסה לייפות את מציאות חייו.
בפעולת עזה היה שרון ליד המפקד הנערץ סופפו (סעדיה אלקיים). שרון ראה את סופפו דורך על גוויות חיילים מצרים, רומס בנעלו את ראשו של חייל מצרי מת. בתחושה קשה מבקש ממנו שרון לחדול. סופפו וכמה מחייליו נהרגים בהמשך הפעולה, “נחתכו בנחשול כדורים", בשפתו הציורית של שרון. בתום הפעולה אמר לו משה דיין את האמירה ששירתה אותו מאז: “המתים מתים, והחיים חיים".
בעת דמדומים פוליטיים נדמה היה כי שרון נתון בפרפורי דעיכה ולא ישוב יותר לעמדת כוח; אבל פתאום התעורר והודיע כי אם ייכשל נתניהו בליכוד הימין ובהובלתו לשלטון, הוא רואה עצמו כמועמד לראשות הליכוד והממשלה. אזרחים תמימים בלבד קנו את פוזת החוואי עם כבש על כתפיו ההולך בשדות החיטה ושורק “באה מנוחה ליגע". שרון רחש לנתניהו בוז עמוק בעוצמה של קרינה רדיואקטיבית ונערך לקרב מול יריב נחות ודמגוג בפרוטה.
גם אם עלייתו כפירומן להר הבית לא הייתה אחראית בלעדית לפריצת האינתיפאדה השנייה, הוא שפך עליה בנזין. אז החלו להישמע לחישות ורינונים שהבשילו לדיבור מלא בדבר הליכותיו האישיות ועסקים מפוקפקים. מותו סימן את סוף העיסוק בשחיתות האישית, נטילת כספים לכיסו ונסיבות הקמת החווה הפרטית הגדולה בישראל. חקירת אי־הסדרים נפסקה עם שקיעתו בתרדמת ואיתה גם אבד העניין בו. מי יחקור מנהיג אילם במותו ומי יפתח את החקירה נגדו אחרי לכתו.
לפני 30 שנה הזמין אותי למושב האחורי של מכונית השרד שלו כשר ביטחון, לגיחה לקריית שמונה. זה היה זמן איכות ארוך במחיצתו. השטיק העיתונאי הזה לא עובד יותר, אבל פעם הוא היה משב רוח רענן בעיתונות של שנות ה־80. המגע האישי, האינטימיות הכפויה, השיחה ללא חוקים, הרהורים גסטרונומיים ואפילו כירה כהלכתה שבה הראה לי כיצד אוכלים באמת. זה היה רומן רוסי הזוי בהפקתו של אורי דן, שהבין שאם אינך יכול לנצח את יריבך - חבק אותו.
דן ואני ישבנו ב"אבו סעיד" ליד הבורסה ברמת גן, מבסוטים חאלס מהמלצרים שקראו לנו ג'ינג'י בבעלבתיות שערבים מרשים לעצמם רק כשהם מאכילים יהודים. “הוא יהיה ראש ממשלה", אמר דן מעל הברבוניות. הוא כבר לא ילד, אמרתי, ועם המשקל שלו יכול להיות שאין לו הרבה זמן. “מה אתה מדבר?", הזדעק דן, “הוא גבר צעיר". מה זה צעיר? שאלתי. “55", אמר דן. אבי מת בן 55, אמרתי. דן נראה כמישהו שדרסו לו את הכלב.
אף שלא היינו תומכיו של שרון, ההפך, זימן דן את אהוד יערי ואותי לראיון הראשון שבו החליט שרון לדבר על המלחמה, על 40 הקילומטר ועל הכל. שעתיים ישבנו בלשכת שר הביטחון במזרח ירושלים על מדוכת המלחמה שפילגה את העם. שרון היה עצבני ואפו ניתר כפי שקרה לו ברגעים כאלה. המסר העיקרי שלו היה הכותרת: “הם הקריבו אותי". שני קלסרים עבי כרס היו מונחים לפניו, מתפקעים מנייר מדפסת שסיכות קטנות חיברו אליו חתיכות קרטון בצבעים שונים. כאשר ביקש לדייק, פתח שרון קלסר, הקריא מתוכו ואחר סגר בטפיחה. זה היה ראיון חזק וכועס שהפך לשיחת היום.
שאלתי את יערי ואת מיכה קירשנר, הצלם שבא איתנו, מה היו הקלסרים ששרון הקריא מהם. קירשנר ויערי הביטו בי כמי שמאחרים להחזיר את דסטין הופמן, שזוכר ספרי טלפון בעל פה, למוסד. “סטנוגרמות של ישיבות ממשלה", הסביר לי יערי. זה לא חוקי, לא? “גאון", אמר קירשנר ליערי, “אנחנו במחיצת גאונות". באוטוביוגרפיה שלו כתב שרון בסיום, כמו הקדוש המעונה שהיה בעיני עצמו, שאחרי טקס הפרידה ממשרד הביטחון הוא הלך לראש הממשלה. “מנחם", אמר שרון לבגין, “זה אתה שמסרת אותי לידיהם. זה אתה שהסגרת אותי".
עד מלחמת לבנון, הכל בעניין שרון נעשה קטן יותר; הכתבות העיתונאיות, העניין בהן, החרון הקדוש. הוא היה כמו אריה זקן ששיניו נעקרו. גם כאשר הזדעק בעניין זה או אחר, הזירה הפוליטית עברה לשליטתם של האינטלקטואלים המצוחצחים. שרון היה שריד מדור השלומפרים בלוחמנות הישראלית. אף אחד לא האמין שהוא ייבחר לראש ממשלה אחרי ש־400 אלף מפגינים יצאו לרחובות בגללו בחריקת שיניים. למי ששכח, גם שרון עמד לצד נתניהו, קצב ומנהיגי ליכוד אחרים, על המרפסת הקטנה שהפכה למקפצה האידיאולוגית לרצח רבין, המרפסת שהתירה את הרסן.
זה צרב במיוחד, משום שהיה זה רבין שבן־גוריון, שחיבב את שרון אבל חשש מנטייתו שלא לומר אמת, הטיל עליו לקחת את שרון תחת כנפיו לקדם אותו. שרון גמל לרבין כאשר ביקש את עצתו במלחמת לבנון שבה המליץ רבין להדק את המצור על ביירות. הפעם האחרונה שראינו אותו הייתה בצילום מטושטש בטלוויזיה בליל 3 בינואר 2006, שבו נדמה היה שבלוריתו הלבנה הבזיקה בחטף מחלון האמבולנס שהוביל אותו להדסה עין כרם. מגישי החדשות עמלו קשות לשכנע אותנו שזה שרון הניבט מהחלון הקטן. כך נפרדנו. שמונה שנים הסכמנו שיאביסו אותנו בערנותו המסוימת, בחזותו הבריאה ובעיניו הפקוחות.
מגזינים התבצרו בניתוחים פסיכולוגיסטיים מאת ג'פרי גולדברג, ארי שביט ואחרים, שנמרחו על פני עשרות עמודים ב"ניו יורקר", שם כינה ראובן אדלר ידידו את מקרה שרון “טרגדיה יוונית". כיצד איבד את אשתו הראשונה מרגלית בתאונת דרכים. את בנו הבכור גור בתאונת נשק ואת אשתו השנייה לילי, אחותה הצעירה של מרגלית, לסרטן. בראיון שלא עלה יפה מבחינתו עם אוריאנה פאלאצ'י, שאלה אותו פאלאצ'י: “מדוע אתה מכנה את הרשות הפלסטינית טרוריסטים? טרוריסט הוא מי שזורע טרור בין אנשים בלתי חמושים".
שרון: “לא, גברתי, אלה לא לוחמים. הם ירו בילדים, בנשים, בזקנים. הם פחדנים. בקשי ממני הכל, אבל אל תבקשי ממני לכנות אותם חיילים. רק מי שאיבד במלחמה את החברים שאני איבדתי, ושנפצע כפי שנפצעתי, רק הוא יכול לשנוא את המלחמה כפי שאני שונא אותה. אם תשאלי אותי מה היו השנים המאושרות ביותר בחיי, אשיב לך: שלוש השנים שבהן הייתי בחווה שלי נוהג בטרקטור ומטפל בכבשיי היפות".
באתר אמריקאי הוקדשה כתבה שלמה לתאבונו ולהרגלי האכילה שלו. המחבר, מאט ריס, בא להעליב. הוא תיאר את האופן שבו הקפיד שרון שיאפרו אותו לפני כל צילום, גם כדי לכסות את כתמי הכבד שהם סימניו של גיל מתקדם. אפילו כפות ידיו היו מאופרות, התלונן הכתב שאיפור נמרח על ידו אחרי שלחץ את ידו של שרון. הדרך לנהל עם שרון שיחה חופשית ולא מכווצת, הייתה מעל שולחן מכוסה אוכל. מישהו מחוג שרון סיפר לריס על חיבתו לאשכי הודו על האש. וכמובן העוף הנפלא בגריל בבית ג'אלה. שרון היה שולח את הנהג שלו להביא משם סירים של מחית השום המפורסמת.
שרון אמר כי “הגבינות אינן טעימות כמו הגבינות שמכינים בחווה. הוא עצמו אכל הכל והמליץ על הסרדינים הפורטוגזיים ועל השמאלץ הרינג". במחיצת ג'פרי גולדברג, גם הוא ב"ניו יורקר", חיסל שרון גליל שלם של “פרינגלס". בהזדמנות אחרת אמר מישהו כי “אריק רוצה חומוס", ויצא שגולדברג העביר את החומוס לשרון במו ידיו.
באלתור על חזונו של אורי דן: מי שלא רצה את שרון כרמטכ"ל, קיבל אותו כראש ממשלה. מי שלא רצה אותו כראש ממשלה, מקבל אותו כגעגוע למנהיג אמיץ, נחוש, שראה מגרש והכיר את עזה טוב מאחרים. הכמיהה היא לא למלך ישראל אלא למנהיג שידע לחתוך ולהוריד פקודות; שלא היה מניח לסמוטריץ' ולבן גביר לטרטר אותו, ודואג לגורל האומה ולא למסקנות ועדת החקירה.