1
מספר האלמנות, היתומים, ההורים השכולים, הפצועים פיזית ופגועי הנפש במרחב שבין הים לנהר הולך וגדל מיום ליום, כל יום מצטרפים לרשימה עוד ועוד נשים, גברים, קשישים וילדים.
בנימין נתניהו, יחיא סנוואר, נסראללה ונשיא איראן איברהים ראיסי לא מפסיקים להצהיר הצהרות שמהן יכול להבין כל בר דעת שהמנהיגים הלא נכבדים האלו הולכים עד הסוף, עד שייווצר מצב שבו יוכלו להכריז על ניצחונם.
כל בר דעת מבין שצפויים עוד הרבה הרוגים, עוד הרבה בתים הרוסים, עוד מאות אלפים שלא יוכלו לחזור לבתיהם שכבר נהרסו או שייהרסו בהמשך הלחימה. בתי החולים מלאים עד אפס מקום בפצועים, בתי הקברות מלאים עד אפס מקום בהרוגים.
הקטסטרופה לא עוצרת והיא גדלה מיום ליום. מומחים, פרשנים, פוליטיקקים וכאלו המוגדרים עיתונאים ממלאים את האולפנים 24 שעות ביממה וטוחנים את המוח לאזרחים המודאגים, שלאט־לאט מחלחלת אצלם ההבנה שבעתיד הקרוב לפחות החיים במזרח התיכון תחת המנהיגים של מדינות האזור יהפכו לגיהינום.
על מסכי הטלוויזיה נראות תמונות זוועה של דם ואש ותימרות עשן. אל התמונות נלווים זעקות הפצועים, בכי משפחות הנפגעים, קולות הדאגה והזעם של בני משפחות החטופים והנעדרים, הזעקות קורעות הלב של המשפחות הקוברות את מתיהן, תמונות ההרס והחורבן של היישובים בחוטף עזה, תמונות ההרס והחורבן מעזה, שהפכה למקום הכי מכוסח בעולם, תמונות היישובים בגליל שהתרוקנו מתושביהם והוגלו למקומות בטוחים יותר בעירבון מוגבל שהטילים לא יגיעו גם למקומות שאליהם עברו.
בני משפחה מפונה מקריית שמונה (הורים ושלושה ילדים) שישבו ביום חמישי שעבר במסעדת "ברבוניה" ברחוב בן יהודה בתל אביב, נכנסו לפאניקה כשבאמצע הארוחה נשמעה אזעקה. עם שאר אורחי המסעדה והעובדים הם הצטופפו בחדר האחורי במסעדה המשמש כחדר מוגן.
האזעקה הממושכת גרמה לילדים לבכות ולהורים לעטוף אותם כמגן אנושי. הבומים שנשמעו בתום האזעקה היו נוראיים, הבית רעד, “זה היה קרוב", אמר אבי המשפחה.
במעדניית "ברבוניה" מעבר לכביש הצטופפו העובדים ועוברי אורח כשחלקם צועקים בהיסטריה מפחד. עברה בקושי דקה מרגע שהסתיימו הבומים הנוראיים ולמרות האזהרות להישאר במרחב המוגן, יצאו “חכמולוגים" עם הפלאפון ביד כדי לצלם את שובל העשן בשמיים.
בעודם עומדים ברחוב ועיניהם ומצלמותיהם מופנות לשמיים, נפל על הפרגולה של מעדניית "ברבוניה" רסיס, שלמרבה המזל לא פגע באיש. הוזעקה משטרה, שהגיעה אחרי חצי שעה, והשוטרים לקחו את הרסיס לבדיקת חבלני המשטרה.
יום חמישי בצהרי היום, רחוב בן יהודה במרכז תל אביב. על קירות החדר המוגן ב"ברבוניה" תלויות תמונותיהם של לקוחות שנפטרו. עובדי המקום מכנים את החדר “חדר המתים". אחרי היסטריה של כמה דקות, האזרחים חוזרים לאכול ברבוניות. יהיה להם מה לספר לחבר'ה מאוחר יותר.
2
בפיצוצייה של אורי ברחוב הירקון שולחים כמה מהמרים טפסים של לוטו, צ'אנס וטוטו. הם הוגלו לתל אביב משדרות. “משנה מקום משנה מזל", אומר לי אחד מהם. “בעזרת השם ניקח כמה מיליונים, נקנה בית בקפריסין ונשב כל היום בים ובקזינו".
תוך שהוא ממלא טפסים נשמעת אזעקה. אנשים רצים לחדר מדרגות בבניין סמוך. האיש משדרות ממשיך למלא טפסים. “אתה לא נכנס למחסה?״, אני שואל, והוא עונה: “בפעם האחרונה שרצתי למחסה בשדרות נפלתי ונשברה לי הרגל. לא מחסה ולא בטיח, אינעל העולם. אם צריך לחטוף זה מה שיש".
הבן אדם מביט כלפי מעלה, מנשק את הדסקית שתלויה על צווארו ושואל אותי אם אני רוצה להיות שותף לטופס. “אשכנזי מתל אביב ומרוקאי משדרות זכו ב־15 מיליון. וויי וויי וויי, איזה כותרת לעיתון". האיש החביב מביא לי חיבוק ואומר: “בוא נעשה סלפי, שתהיה תמונה מוכנה בשביל העיתון". אני שונא סלפי, אבל בשביל 15 מיליון אני מוכן לוותר על העיקרון שלי להימנע מצילומי סלפי.
3
כשיש לי זמן פנוי, אני עורך חיפושים אחרי שירים ישנים שנכתבו על ידי יוצרים שאני אוהב מימים עברו, שאינם מככבים כיום באמצעי התקשורת. בהרבה מקרים אני נדהם מ"הרוח הנבואית" של הכותבים בהתייחס לאירועים של היום, שנים רבות אחרי שהשירים נכתבו.
אחד מהשירים האלו הוא ״למות למען רעיון״, שיר שכתב האומן הדגול יוסי בנאי. שימו לב טוב־טוב למילים.
למות למען רעיון, זה רעיון נפלא
אבל אני עוד חי כי בראשי הוא עוד לא עלה
ונביאי הזעם ממשיכים פה להטיף
דגלים וססמאות לא מפסיקים הם להניף
ויום אחד כשנצעד למלחמה קרובה
זקופי קומה ומלאים בים של גאווה
עוד יתברר שמתנו סתם
בגלל טעות קטנה
מרעיון שכבר יצא מזמן מן האופנה
למות למען רעיון, כן זו ממש מצווה
אבל לאט, למות לאט ובשיבה טובה
כי מה שאידיאל היום, מחר, כך יסתבר
היה טעות, ואז יצוץ פה אידיאל אחר
חזון, מולדת, גאולה, מילים שוות זהב
אך לא שוות את אלה שנופלים בשדה הקרב
כי החיים ניתנו כדי לחיות טיפה
ולא לרוץ כמו אידיוט אל העולם הבא
למות למען רעיון, זה רעיון נשגב
אבל כדאי להיזהר ולא למות לשווא
מתי נלמד סוף סוף לחיות בלי חרב ודמים
מתי יפסיקו כבר אבות לבכות על הבנים
מתי נבין שלא כדאי לרדת לטמיון
בגלל גל אבנים עתיק, או קבר בן מיליון
אך נביאי הזעם עם אש בעיניהם
קוראים לנו לקום לצעוד אחריהם
אז אם למטיפים חשוב כל כך להתפגר
שהם ילכו הראשונים - לנו לא בוער.
4
מדי כמה ימים ביד רועדת אני מצלצל לשני ירושלמי, אחותה של החטופה האהובה עליי עדן ירושלמי, בת ה־24. אני חושש שחלילה הגיעו איזו בשורה קשה או מידע לא מעודד מכיוון עזה, שם היא נמצאת השד יודע באיזה מצב בריאותי, באיזה מצב נפשי ואם היא פצועה ועד כמה היא פגועה.
ביום שלישי שוחחתי עם שני. יום ולילה היא עסוקה במאבק בני המשפחות להשיב את החטופים עכשיו ולמאבק הזה לא נראה פתרון קרוב. צלצלתי אליה אחרי שראיתי במוסף התרבות של "הארץ", "גלריה", כתבה על האומן גד אולמן ותערוכה שלו שמוצגת בבית האומנים ברחוב אלחריזי בתל אביב ונקראת “אוקטובר 73, אוקטובר 23".
אחת העבודות בתערוכה נקראת “חטופים". בכל פעם שאני נתקל או שומע את המילה "חטופים", עולה לי בראש דמותה של עדן, מלווה בדקירה כואבת בחזה. התמונה “חטופים" של אולמן הזכירה לי ציור שמן שציירתי בשנת 1993. שני הציורים לפניכם. תודה לצלם רן ארדה, שצילם את הציורים שבתערוכה והעביר לי את הצילום של הציור.