שלשום (רביעי) פורסם מקרה של לוחם שיצא להתרעננות בכפר נופש באשקלון אחרי לחימה ממושכת, התעורר באמצע הלילה מסיוט וירה בתוך החדר שאותו חלק עם חיילים נוספים. זה נגמר בנס. האירוע של הירי בחטופים בעזה לא נגמר בנס, אבל אפילו אמו של אחד מהם, איריס חיים, הצליחה להבין את הטעות הטרגית של הלוחמים שמתמודדים עם מציאות קשה מנשוא. בקריאה הפומבית שלה ללוחמים להגיע לשבעה של המשפחה, היא הביעה סנטימנט עוצמתי שטבוע עמוק בכולנו ומאז 7 באוקטובר מורגש ביתר שאת. אנחנו בבוץ הזה ביחד. אוהבים את חיילי צה״ל אף שהם לא מושלמים, יודעים שרובם ככולם עושים את הכי טוב שאפשר, ודואגים מהמחיר האישי שהם משלמים, שאף אחד עדיין לא יודע מה מלוא היקפו.
משבר בין ישראל לאיטליה? התנגדות למינוי השגריר ברומא "כי הוא מתנחל קיצוני" | פרסום ראשון
"ברח ברכב סיוע, הקיף עצמו בחטופים": ההערכות בנוגע למקום הימצאו של סינוואר
ישראל מסיימת את השנה שכנראה תיזכר כמטלטלת ביותר בתולדותיה. מרגישים את זה בכל מקום. בבקרים, צמד המילים הקשה ביותר הוא ״הותר לפרסום״. איבדנו צעירים חייכנים ובריאים שנמצאים בתחילת חייהם. משפחותיהם התרסקו. חבריהם צולקו לעד. אף אחד מהם לא נפל למען מפלגה או מגזר, אלא למען המדינה והעם. הישראלים מרגישים בעצמותיהם עד כמה צה״ל הוא הנכס המשותף של כולנו.
בשוליים מתקיימות תופעות מכוערות. אישה שצעקה ברחוב על לוחם גולני שכלל לא הכירה. פרובוקציות מחברי הכנסת הפחות מוכשרים שמריחים את סוף המלחמה. אין דרך להימנע מזה - תמיד יהיו פה תופעות שוליים מכוערות, מקוממות, מכעיסות. אבל אם יש תובנה ברורה אחת מהשנה החולפת, היא שב־2024 הן צריכות להישאר בשוליים. המיינסטרים מותש מהנענוע הפסיכוטי שעברנו. המיינסטרים רוצה ערבות הדדית וסולידריות.
עשרות אלפי הישראלים שחייהם נהרסו מרחפים סביבנו כל הזמן. קולם נסדק כשהם מדברים אלינו מהרדיו, מבטם יוקד לעברנו מהפוסטרים ברחבי העיר. הם חוזרים על שברי משפטים ששוברים את לבנו 100 פעמים ביום: הכי חשוב זה העזרה לאחר. חשוב להיות יותר טובים, לעשות טוב. האחדות זה הדבר היחיד שמחזיק אותנו, תשמרו עליה. זה מה שמבקשים כל הפצועים, כל האלמנות הטריות, כל המשפחות השכולות. גם הם שייכים לכולנו.
וגם החטופים האומללים, שתכף סוגרים שלושה חודשים בעזה.
להתעלם זה למגר
לא כולם נענים למחויבות כלפי הנפגעים. בשבוע האחרון המילה ״קמפיין״ נאמרה קצת יותר מדי פעמים. אבל עבור רוב הישראלים, הקמפיין הלגיטימי היחיד היום הוא עשייה. שר הפנים משה ארבל, למשל, קונה את עולמו בגלל הדאגה האותנטית שלו למשפחות החטופים, ולא בגלל העמדת פנים שאכפת לו. הוא באמת מקדיש זמן לדאגה לכלל, לא לקמפיין או למגזר.
הקמפיינים הרגילים מהעבר בכל מקרה לא יעזרו, גם לא לגבי בג"צ, לאחר שרובנו הבנו בדרך הקשה שבהנהגה יושבים יותר מדי אנשים לא ראויים. אין טעם להכביר על זה מילים. אין מה להתווכח על זה עם מי שחושב אחרת, ומן הסתם יש כאלה שחושבים אחרת. זכותם. אבל זכותנו לא להיכנס איתם לוויכוח. הלקח של 7 באוקטובר הוא שאסור להיגרר להתעסקות הזו. הרוח שצריכה להוביל אותנו ב־2024 היא רוח של הקמה, חשיבה חיובית, פתרונות מבריקים, ועזרה לישראלים אחרים בלי לצפות לשום דבר בתמורה. חוסר התייחסות לפוליטיקה יהיה הפוליטיקה הכי טובה.
השיח שמבקר, מאשים ומתמקד רק במה שלא בסדר ובמי ששגה, לא עושה טוב למדינה. הדרך להשאיר אותו בשוליים היא להתעלם ממנו ולהתעסק רק בתוכניות קדימה ובמי שכן ראוי להנהיג או לקחת על עצמו פרויקט מסוים, כי יש לו קבלות.
מה עושים כדי לעזור לעסקים של מילואימניקים, או לסטודנטים שהפסידו סמסטר? מה עושים כדי לקדם את ההסברה? מה עושים כדי להפעיל לחץ על קטאר בעניין החטופים? זה השיח שהמיינסטרים צריך להתמקד בו. אל תספרו בהרחבה על כל מה שלא צריך להיות - הדגימו במעשיכם מה צריך להיות.
חלקנו בחרדה משום שעדיין לא ברור עם איזו ממשלה ממשיכים מכאן, אבל גם במקרה הזה - לא צריך להתמקד ב״איך מפילים את הממשלה שהביאה לנו את אחת השנים הגרועות בתולדותינו״, אלא במה שיהיה כאן אחר כך. הממשלה איבדה את אמון הציבור בכל מקרה, והיא תלך בדרך כזו או אחרת. אבל איך ניכנס ל־2024? מה נעשה עם עזה? מה הפתרון הנכון בצפון, ומי האדם הכי נכון לקדם אותו?
לפני סוף השנה האזרחית, ברור שמה שהיה לפני 7 באוקטובר הוא לא מה שיהיה. אנחנו צריכים להתקדם לא מתוך הדרה או הוקעה, ובטח שלא מתוך סנטימנט של ״דווקא״, אלא מתוך מטרה להגיע להסכמות חוצות מגזרים. לא כולם יהיו מרוצים, אבל אם 75% יסכימו, נדע שיש הסכמות רחבות. שאפשר להתקדם.
לא הזמן לאשמים
זו אולי קלישאה, אבל זה באמת לא הזמן לחפש אשמים. האשמים ידועים. חלקם פישלו כי הם אנושיים, חלקם מלכתחילה לא היו ראויים. כשכבר ברור שהממשל האמריקאי הציל אותנו, ושבלעדיו היינו בחזית אחרת לגמרי בצפון ועם פגיעות הרבה יותר קשות בעורף, זה לא הזמן להתעכב על האשמים. זה זמן להבין שלמי שמברבר נגד האמריקאים אין מקום בהנהגה שלנו. יש מקום למי שמבין איך לעשות איתם עסקים.
כשבעיתונות הזרה צצים ״תחקירים״ על ההרס בעזה, וכשתום פרידמן מתרברב שהוא יודע בדיוק מה צריך להיות הפתרון לסיום לחימה כי זה עבד בלבנון, זה מרגיז. ועדיין - זה לא הזמן לדבר על מי שאשם. זה הזמן לחשוב איך מנתבים כספים ומי האדם הנכון שיכול לחדש את פעילות הדיפלומטיה הציבורית בשיתוף עם יהדות אירופה וארה"ב.
כשהאו״ם שש להעמיד את צה״ל באור מפוקפק יותר מחמאס, זה לא זמן לשאול מי אשם. זה זמן להבין שגם אם הוא לא מושלם, מזל שיש בישראל בית משפט חזק שיאשר את פעילות הצבא מבחינה חוקית. הוא זה שישמור על חיילינו מתביעות בזירה הבינלאומית.
2023 מסתיימת עם ענן כבד של עצב, ולפעמים הדרך להתמודד עם עצב היא בהבעת כעס. אז מי שמרגיש צורך לכעוס, שיכוון את הכעס שלו לאיראן או לחמאס. רוצים להתקומם? אל תבזבו את ההתקוממות זה על זה - תקראו את הראיון החצוף של ח'אלד משעל ב״לה פיגארו״. לאיש השפל הזה עדיין יש תוכניות, והוא בונה על פנקס הצ׳קים של קטאר, על הקפה הטורקי והאורז הפרסי והתיווך של מצרים.
אם נרצה ואם לא, מתחילה שנה עם הרבה התמודדויות. אז כן, יחד ננצח ויחד נשרוד. אבל הרוח שתגבר על הריסות השנה החולפת ותיקח אותנו למקום חדש ומשגשג, היא רוח של עשייה מתוך סולידריות.