בפעם הראשונה שנשאלתי מה דעתי על כך שחלק מבני הנוער שחזרו משבי חמאס מעלים סרטונים לטיקטוק והופכים לכוכבי רשת, לא ידעתי מה להשיב. בתחילה התחושה שלי הייתה שזה לא נכון, אבל עצרתי את עצמי ונקטתי את הגישה הכי מכילה שהצלחתי לאמץ. עניתי שההתנהגות הזו, שבה אנשים שחוו אירוע טראומטי משתפים סרטונים קלילים או הומוריסטיים, עשויה להיות סוג של מנגנון התמודדות המכונה טיפול בהומור או בצחוק. אמרתי שהצגת האירוע שעברו בצורה קלילה, מייצרת ריחוק מהחוויה הכואבת, ומספקת אסקפיזם, סוג של בריחה זמנית מהמצוקה הרגשית.
זו דרך התמודדות עם מתח וטראומה, שהפכה להיות יותר שכיחה בעידן הרשתות. שיתוף תוכן על האירוע באופן יזום הוא דרך להחזיר לעצמם תחושה של שליטה על הנרטיב שלהם. על ידי הצגת חוויותיהם בהומור, הם לוקחים אחריות על האופן שבו הם נתפסים: לא כחסרי אונים אלא כשולטים במצב.
אבל בעוד אני אומרת את הדברים, חשתי אי־נוחות. הייתי בקונפליקט מאוד גדול בין הצורך לגלות אמפתיה לאנשים שעברו גיהינום ושבו ממנו, לבין התחושה המטרידה שלא רק שזה לא משרת את מדינת ישראל, זה גם לא משרת אותם. אבל רציתי לנשום עמוק ולא לבקר.
שבוע לאחר מכן פנו אליי שוב. "תגידי, נראה לך סביר והגיוני מה שקורה עם החטופים ששבו הביתה? את מבינה שחלקם כבר חתומים בחוזי הפקות וחלקם כבר מתמיינים לתוכניות ריאליטי? את חושבת שזה סביר שהם יהפכו לגיבורי התרבות שלנו?". חשוב להבהיר שאני ממש לא מצפה מהחטופים להשתתף במאמצי ההסברה. הם עברו טראומה נוראית, והמדינה צריכה לעשות עבורם כל מה שניתן כדי לאפשר החלמה והתאוששות מהירה. אולם אני כן מצפה מהמדינה ומקרוביהם לוודא שאותם בני נוער ינהגו בשיקול דעת שהינו מעבר לכאן ועכשיו, ולהבין שבהעלאת סרטונים מעין אלה יש נזק אגבי לא קטן.
במילים פשוטות: המסר שעובר בסרטון "קליל" הוא שלהיחטף על ידי ארגון טרור אכזרי הוא כנראה לא כל כך נורא. "אם הצעירים שהיו בשבי חמאס מסוגלים לרקוד ולצחוק – כנראה שזה לא היה יותר מאשר הרפתקה לא נעימה, בטח לא סיוט", יכולים לומר על כך בעולם. וכיצד תוכל ההסברה הישראלית להתגונן? סרטונים מעין אלה סותמים את הגולל על הפעילות ההסברתית המבקשת להראות את זוועות חמאס.
אם נתבונן על ההשפעה של שיתוף הטראומה, ידוע ששיתוף מרצון יכול להביא עמו הקלה עצומה לכאורה. עם זאת, אף מחקר עוד לא הראה שההשפעה המקילה מועצמת כאשר משתפים את כל העולם ואשתו בחוויה. לפחות מהמחקרים המוכרים בספרות, טיקטוק אינה הדרך המומלצת.
מעבר לכך, אף אחד לא מביא בחשבון את הנחיתה העצומה שעלולה להגיע (והיא תגיע) כשהעולם יחליט שהחטופים ששבו אינם כבר אייטם מעניין - ויעבור לטרנד הבא. חשוב לאפשר לבני הנוער ששבו מהשבי לעבד את הטראומה ולתת להם את הזמן שלהם להחלים. זה הרבה יותר חשוב מכמה דקות של תהילה. הגישה שמאפשרת להם לנהוג ללא גבולות מוגדרים היא מכילה ואמפתית, אבל זו לא הגישה הנכונה – בטח לא כעת, כאשר מתנהלות שתי מערכות קשות ונוקבות: המערכה הפיזית והמערכה על התודעה.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה