שיחת הטלפון הגיעה באמצע היום. הייתי בשידור רדיו, אז הגבתי בוואטסאפ: "לא יכול לענות, תכתוב". אז הוא כתב: "עילי נפצע, אני ונירה איתו בשיבא. סיים את העבודה ותגיע. גם אבא שלי כאן".
החשיפה לפיה מוחמד דף חי וקיים היא בדיחה עצובה על חשבוננו
המאבק להשגת תמונת הניצחון בשביל רה"מ לא מצליח | רון קופמן
נזקקתי לחצי דקה בערך כדי לעבד את המידע, והגבתי: "מה מצבו?".
גבי ענה: "לא משהו, אבל הוא יהיה בסדר. תגיע כשיסתדר לך".
הגעתי למתחם שיבא, טלפנתי אליו מהחנייה, הוא אמר לי היכן לפגוש אותו. הוא נראה רע מאוד.
"נו", שאלתי, "מה קורה עם הילד? איפה נירה?".
הוא הביט בי, היו לו דמעות בעיניים. "קוף, הוא חי, זה הכי חשוב. אבל כרתו לו את כף הרגל מעל הקרסול. הרופאים נלחמו, אבל לא היה מה לעשות. נירה איתו למעלה, אבא שלי יושב בחוץ ומביט על הדלת, אתה יודע איך הוא".
כן, אני מכיר את האבא. בן 85, תמיר וזקוף כמו קצין פרוסי, שמגיע למשרד כל יום ונוזף בגבי שיום עבודה מתחיל בשבע ולא בעשר, כאשר הוא מגיע ממכון הכושר. "אתה יודע, הוא כבר מתחיל לשגע אותי על השיקום", אומר גבי, "הוא רוצה שהכל יהיה פרטי. אני מסביר לו שהטיפול שלהם מצוין ויש להם ניסיון, אבל הוא מביט במבט מזלזל כזה, כאילו לא עברתי כבר 63 שנים אצלו. אין לי כוח אליו, אבל ככה הוא".
הדלקתי סיגריה ואמרתי לו שכשאסיים נלך לראות את האמא. הוא ביקש סיגריה, שנינו עישנו בשקט, בדקנו את הסלולרי. לא נתנו לי להיכנס, כי רק בני משפחה מקִרבה ראשונה מורשים, אז הוא הלך לקרוא לה. היא הגיעה וחיבקה אותי, הרגשתי שאין טונוס שריר, שהיא נטולת אנרגיה לחלוטין. שאלתי: "איך את?", והיא לא ענתה - היא בכתה בשקט.
נירה אישה יפה, בסוף העשור השישי. תמיד מטופחת, אבל עכשיו נראתה כבויה לגמרי. אבל היא התעשתה מהר, ואמרה שהיא רוצה קפה, שנצא להתאוורר. "אבל לפני זה בוא תגיד שלום לחמי, הוא בשוק, למרות שלא רואים עליו. אני הולכת לקרוא לו, אל תברחו". פניתי לגבי ואמרתי לו: "רק שלא יתחיל עכשיו עם הסמולנים והנזק שהם עושים למדינה. תשתיק אותו אם הוא מתחיל לצאת עלינו".
הוא חייך חיוך עצוב וענה: "למה, מישהו יכול עליו? רק אל תתווכח איתו. תן לו לתת לנו בראש. אם לא נענה, הוא יסיים".
ואז הוא הגיע. ניגשתי ולחצתי את ידו המושטת. "עמי, עילי יהיה בסדר. גבי עדכן אותי במצבו. ייקח זמן, אבל הוא יהיה בסדר. הוא חזק, כמו כל ספורטאי שגדל בכדורמים. שמור על עצמך ואל תיקח ללב", אמרתי.
"כן, רוני, הוא יהיה בסדר. אני אדאג לכל. אני לא כמו הבן שלי, שהולך כאן מסביב וחושב שדברים יסתדרו לבד. כבר נתתי הנחיות לעובדים, שיבדקו לי את כל המוסדות הרפואיים בעולם שמתעסקים בפרוטזות הכי מתקדמות שיש היום. אני לא מבזבז זמן".
אמרתי לו שאין לי ספק שהוא ידאג לנכד. ואז הוא פצח במונולוג. "שמעתי אותך ברדיו בדרך. אתה מדבר הרבה שטויות, כרגיל אצלך. מה זה 'כולם צריכים ללכת הביתה'? למה אתם בשמאל רק רוצים להדיח כל הזמן? למה אתם לא יכולים לחכות לסיום המלחמה? מה בוער לכם? אתה עוד חולם על שלום אזורי עם הפלסטינים? אתם דפוקים לגמרי, באמת, עם כל החלומות שלכם, אתה והבן שלי".
"עמי, אני לא בשמאל", השבתי לו, "גם גבי לא, עד כמה שאני יודע. אני בכלל לא מצביע כבר המון שנים. אבל עזוב, זה לא זמן עכשיו. רק שתהיה לי בריא, עוד יהיה לנו זמן לדבר על זה".
"מה עם אמא שלך?", הוא שאל.
"אמא מבלה 12 שעות ביממה מול הטלוויזיה והאינטרנט, ויש לה מה לומר על כל דבר. היא לא מרוצה מהתקדמות הכוחות בעזה, למשל. היא בכלל רצתה שנפציץ מהאוויר, בלי כניסה קרקעית".
הוא חייך וענה: "היא צודקת, היינו חייבים להשמיד אותם מהאוויר, בלי מזון ובלי דלק. בזמנים שלי בצבא לא היינו נחמדים והומניטריים, אז פחדו מאיתנו. היום כבר לא פוחדים".
חייכתי. נירה חזרה, שלחה את אבא פנימה, והפסיקה לנו את מסדר המפקד. הלכנו לקפה והיא סיפרה שלעילי יש סיוטים, שנורא כואב לו. "יש לנו פה סיפור של כמה חודשים טובים, עם השיקום והחזרה של עילי לתפקוד", היא אמרה בשקט. "אבל אנחנו נטפל בכל. לא נחכה למשרד הביטחון, יש לנו את האמצעים לתת לילד את כל מה שהוא צריך. לא מתאימות לי ועדות רפואיות. כשעילי יעמוד על הרגליים, עם פרוטזה מותאמת כמובן, נשאל אותו אם הוא רוצה את הסיוט הזה. את שנת הלימודים הזו, האחרונה שלו (בבינתחומי), הוא כבר הפסיד, אבל זה לא מטריד אותי כרגע, נטפל בכל. ננגיש לו את היחידה בחצר לפני שהוא ישתחרר מכאן, יש לי את גבי, אני לא מודאגת".
היא חייכה אליו ואמרה במתיקות: "ואם הוא ימרח את הזמן, תמיד יש לי את עמי שמזיז דברים מהר".
נפרדתי מהם, גבי רצה ללוות אותי לחנייה. "אפילו לא חשבתי שאני אעבור סיוט כזה, קוף", הוא אמר. "בסדיר לא ישנּו ארבע שנים, אבל אחרי שהוא סיים, אמרתי לעצמי זהו, תם הטקס. מי האמין שתהיה מלחמה. למה אנחנו לא לומדים כלום, למה אנחנו מדינת חלטורה שלא לומדת מטעויות".
אמרתי לו שאגיע בסוף השבוע, ושלא ירגיז את המשפחה עם שאנטי מיותר. שנינו צחקנו, ונסעתי מהמקום המדכא הזה. תמיד שנאתי בתי חולים, עכשיו הרבה יותר.
בצה"ל, כך מתברר, עוסקים בכלכלת חימושים, כי כך מנהלים לחימה, אבל בימין הפסיכי עוסקים המאכערים מטעם לשכת ראש הממשלה בטיפשורת בכלכלת חללים. הרי לתפיסתם המעוותת והחולנית, המדינה נוסדה בבחירות של 1996, עת עלה המשיח ואבי האומה בנימין נתניהו לשלטון. כל מה שהיה לפני הגעתו מעולם לא היה קיים, גם לא חללי מלחמה ולחימה. בספירה היומיומית שלהם הם מתרכזים רק בחללי הציונות הדתית, כמה נפלו מקרב תלמידי ישיבות ההסדר והמכינות הקדם־צבאיות.
תיכונים חילוניים, שהיו כאן לפני קום המדינה, איבדו מאות חללים במלחמות שהיו עד היום. קיבוצים ומושבים, ערים חילוניות, זה פארש בשבילם. סתם אנשים שנקלעו לאש ונהרגו. הלוחמים שלהם גיבורים. ינון מגל לא מכיר בעשרה חללים מתל אביב, רק באחד. כי מעוות כמוהו סופר רק מתחילת התמרון הקרקעי. מג"דים חילונים זו טעות סטטיסטית בשבילו, גם מח"טים או לוחמי ימ"ם. מטכ"ליסטים שנהרגו זו סטיית תקן, כי לא מצאו מספיק ציונות דתית ונוער גבעות כדי למלא את התקנים, אז גייסו ח"ל (חייבים לעבור מסלול) חילונים שהם לא מספיק קדושים, שלא מוכנים למות על קידוש השם, אבל מוכנים למות על הגנת הבית, המשפחה, החברים והמדינה, בלי שום קידוש.
משטרת ישראל איבדה 59 שוטרים ושוטרות, 57 מהם ב־7 באוקטובר. שש שוטרות נהרגו בלחימה, חמש ביום הראשון. אבל לציונות של ינון מגל ועמית סגל אין כמעט לוחמות ותומכות לחימה כמו 50 הנופלות ב־7 באוקטובר, אז הם מתעלמים מהאובדן. אגב, השוטרת השישית הייתה מהציונות הדתית, אבל הם לא מתעדכנים.
את לוחמי כיתות הכוננות שנהרגו בקיבוצים בעוטף אחרי שנלחמו בנחיתות מספרית איומה מול אלפי מחבלים ובוזזים – ובעיקר בנחיתות בציוד לחימה – ינון לא סופר. כי קיבוצים זה לא תומכי ימין פסיכי, הם לא צמו (ברובם) ביום הכיפורים, אז אלוהים שלו כעס, ולא מנע את הטבח. גם במלחמת יום הכיפורים אלוהים שלו כעס, בטח שכעס גם בשואה.
כל המאכערים של הימין מספרים לנו בימים האחרונים שהבחירות הבאות יהיו על אוסלו וההתנתקות. מה שקרה ב־18 השנים האחרונות בעזה, לא עולה אצלם לדיון. לפי תפיסה מאכערית זו, שלחו לי סטיקר שהולם את המצב: "הערכה בצה"ל, המטח האחרון לעבר גוש דן שוגר עוד בתקופת אוסלו".
המאכערים מובילים דפוס פעולה ברור, שהכרנו כבר בקורונה: ראש הממשלה ושריו הכושלים, בכל הקיבינימטים שהם מכהנים בהם, עשויים להצביע על חיסיון לא רק ל־30 שנה כמו בקורונה - אלא על 50 שנה לפחות. הם ינמקו את החיסיון ברצון למנוע הלם בציבור, אם וכאשר ייחשף לממצאים. הם יקראו לזה רצון לאחדות העם, אם כי בפועל חברי גועליציית האפסים ואגם הדרעק נלחמים כל יום כדי להנציח את הקרע בציבור. הם לא מרוצים מקצב ההתקדמות של הקרע. ינון מגל ועמית סגל ממש נלחמים כל יום להעמקת הקרע, אבל כמו צה"ל הם מתקדמים באינצ'ים, לא בקילומטרים. אבל הם יצליחו, אני משוכנע. עמיתיהם למאכעריות יעזרו להם ככל שביכולתם.
כמו בכל סוף שבוע, ליקטתי את פועלם של נבחרינו חסרי היכולת לנהל מדינה עצמאית ועוד כמה אחרים. בכל יום שחולף מ־80 ויותר ימי הלחימה, מתברר שבלי אמריק'ע, אנחנו כלום ושום דבר. והקיבינימט הביטחוני עסוק רק בתיווך הנחיות הממשל האמריקאי לנתינים בכתריאליבק'ה, עם תוספות של התבטאויות מטומטמות: "סנוואר שומע את קולות הטרקטורים שלנו ויודע שנגיע אליו", כך יואב גלנט. האמירה המטומטמת הזו מצטרפת ל"חמאס מורתע" ו"כדאי שחיזבאללה ייזהר", של ראש הממשלה נתניהו. אז מצבנו על הגבות.
הנה שלל הטמטום והכסילות:
רג'פ טאיפ ארדואן: "מחנות הנאצים של ישראל. הם מדברים על היטלר בצורה מוזרה. מה ההבדל בינם לבין היטלר? הם עוד יגרמו לנו להתגעגע להיטלר". וזה מנהיג שישראל התנשקה איתו בכל הזדמנות. חיל האוויר השתתף בתמרונים יחד עם חיל האוויר הטורקי. כוחות סיוע של פיקוד העורף נזעקו לסייע בשתי רעידות אדמה, לפחות, בטורקיה. יבוא פירות וירקות התבסס על כוח העבודה הזול בטורקיה, כל קשרי המסחר והתעשייה עברו מטורקיה.
אז מי פישל הפעם עם ארדואן? המוסד? כל מערכת המודיעין? זו שסייעה לטורקים במלחמתם נגד הטרור? והשאלה החשובה מכולן: מתי שלטון ישראלי, מרמת הנשיא דרומה, ישוב להתחבק ולהתנשק איתו? מדוע אבי האומה, משיח בן דוד, לא מודיע על ניתוק הקשר הדיפלומטי עם טורקיה, כל עוד ארדואן מכהן כנשיא?
אביגדור ליברמן בוועידת כלכליסט: "מטריד אותי שגילינו עכשיו מנהרת ענק ליד מעבר ארז ואף אחד לא ידע. איך אף אחד לא ראה הוצאת כמויות של חול, אם חפרו מנהרה בעומק של 60 מטר לאורך 4 ק"מ? יש לחמאס כמות מנהרות כפולה, לעומת הערכות שהיו לפני המלחמה".
ליברמן צודק, איך לא ראו? אבל ליברמן שימש כשר ביטחון מ־30 במאי 2016 עד ל־17 בנובמבר 2018. שנתיים וחצי בסך הכל. את המנהרה והמנהרות בכלל לא התחילו לחפור ב־7 באוקטובר, אז איך בתקופת כהונתו לא ראו כלום? הוא וחבריו לגועליציות ב־18 השנים האחרונות לא רשאים לבקר כלום ושום דבר. הם חלק מהקונספציה של הכלה וקבלה, של מציאות בלתי אפשרית. התפטרותו מהתפקיד אינה מספקת. הוא היה חייב להודיע לציבור שצה"ל לא ערוך לפיקוח על יכולותיו של חמאס. הביקורת שלו כעת שקולה לביקורת של כל כתבלב ממוצע.
ראש השב"כ רונן בר מתריע נגד אמירות מסוכנות של גורמים כהניסטיים על מפקד פיקוד מרכז יהודה פוקס, שמאובטח מחשש לפגיעה בו בידי מחבלים יהודים. הרשב"כ התריע מפני הטלת דין רודף על האלוף פוקס. זה יפה להתריע. גם לפני הסיכול הממוקד של יצחק רבין בידי הטרור היהודי היו התרעות. איך זה נגמר כולם יודעים. בימין מכחישים.
ערימות הנשק שמפזר המורשע פיתהמר בן גביר לחבריו בטרור היהודי לא הופכות את המצב לטוב יותר, אלא לסכנה ברורה ומיידית. אם אכן יהיה ניסיון לסכל את האלוף פוקס, יודיעו באיו"ש שזה היה קידוש השם. ואם יצליחו, זו בכלל תהיה חגיגה גדולה.
פיתהמר בן גביר הודיע לנציבת שב"ס קטי פרי כי לא יאריך את כהונתה. הפוליטיקה־דרעק בקיבינימט הביטחוני בין נתניהו לגנץ היא שולית לנוכח מצב אמצעי הכליאה בארץ, שהם בתפוסה מלאה. הרצון של פיתהמר למנות כנציב שב"ס את אחד מניצבי המשטרה שמעריץ אותו לבטח לא ישפר את המצב. שוטר זה מקצוע. גם כלאי, ולבטח נציב שב"ס, זה מקצוע. לא לומדים אותו בחודש, גם במדינת חלטורה כמו שלנו. עם חלטורה, אלתורים וקומבינות במינויים, ראינו לאן הגענו ב־7 באוקטובר.
ברשות הכליאה יש התפוצצות אוכלוסין, 5,000 אסירים מעל תקן הכליאה. במלחמה נוספו אלפי אסירים ועצירים ביטחוניים, אבל עדיין מדברים כאן על רווחת העציר/אסיר של 4.5 מ"ר לכל אחד, כאשר בפועל יש פחות מ־1.5 מ"ר לאדם, והאגודה לזכויות האזרח ממש מתאבלת על המצב. אפשר היה להבין את העתירה המטומטמת, אם היה מדובר על אסירים פליליים. על הביטחוניים אין מה לרחם, נוחות הכליאה והמרחב האישי שלהם הם לוקסוס, לדעתי. הצלב האדום מוזמן לבקר ולבדוק רגע אחרי שיעביר את התרופות לחטופים והשבויים שלנו.
לא בדקנו את רמת הכליאה והמרחב שניתן לכל אחד מ־250 החטופים והשבויים שהיו לנו אצל חמאס מ־7 באוקטובר. גם לא את כמות הנרצחים בין החטופים והשבויים, האונס ועוד עבירות מפלצתיות. אני מקווה שבג"ץ ידחה את העתירה עד לסיום הלחימה והחזרת כל השבויים והחטופים. כי יש גבול למה שהציבור מסוגל לעכל בימי מלחמה. לא צריך לדון רק במספרים היבשים, יש גם היגיון שיפוטי שאף אחד עוד לא שלל מבית המשפט העליון, או כל בית משפט אחר, נכון לעכשיו.
הרב ראובן אלבז, חבר מועצת חכמי התורה, בראיון לגלי ישראל: "עם ישראל מקיים את מצוות 'כי תצא למלחמה'. בורא עולם נלחם איתנו, אם נבין שהמלחמה שבאה עלינו היא כדי לעורר אותנו לתשובה ולמעשים טובים". אני מאושר שהרב אלבז משוכנע שבורא עולם נלחם איתנו, כי לנוכח המראות ב־7 באוקטובר, קשה לאתר את נוכחותו, לנוכח הזוועות בעוטף עזה. אולי הגיע באיחור, כי היה עסוק, ולזה מתכוון הרב אלבז? אין לי מושג. אין לי מושג אם יש אלוהים בכלל. מאז 7 באוקטובר, בהסתמך גם על 6 מיליון יהודים שנספו בשואה, אני מתחיל להשתכנע שהסתמכות על בורא עולם היא טרגדיה הרבה יותר גרועה וחמורה, לעומת האמונה המיסטית במערכת המודיעין שלנו. כי אלוהים והמודיעין לא היו גם בכיפור 1973, ולא למדנו כלום. גם על אלוהים, ובעיקר על יכולות המודיעין.
דובר צה"ל דניאל הגרי מגיב על כניסת הדלק לעזה: "עוקבים אחר הכמות שנכנסת למנהרות". כך עקבנו אחרי כמות הבטון, אחרי בניית המנהרות, אחרי האימונים של חמאס, אחרי הפעילות הכלכלית של חמאס. בקיצור, אנחנו מתמחים בעיכוב. בהשמדה, אנחנו, אפעס, קצת פחות מומחים, כי אבא באמריקע לא מרשה לנו להתמחות בהשמדה של מנהרות.
סמוצ'קנע גרנד־מייזר פרסם את שורת ההטבות למילואימניקים. קראתי בקפידה על 4,500 שקל פיצוי למילואימניק שאשתו מובטלת ו/או בחל"ת, לשלושת חודשי הלחימה, שזה 1,500 שקל לחודש. סבסוד לסטודנטים הוא 100% לתשפ"ד. אבל זה רק לאוניברסיטאות, לא למכללות. אגב, למכללת אשקלון, העיר המופגזת ביותר בישראל, אין שום פיצוי ל־4,000 הסטודנטים. לספיר שבשדרות יהיה פיצוי אי"ה, גפני וג'מעתו.
סמוצ'קנע גם נתן ללוחמים קצת מתונ'ס, כמו טיפול נפשי בסך 1,500 שקל, טבין ותקילין ללוחמים וללוחמות ששירתו 30 יום לפחות. 1,500 שקל זה שלושה טיפולים, אולי במחיר מבצע ארבעה טיפולים. אני שמייח ששר האוצר מאמין גדול ששלושה טיפולים יבריאו לוחמים מהזוועות שחוו בשלושה חודשים. כי סמוצ'קנע אינו רק מתחפש לכלכלן, הוא מתחפש לאדלר, יונג ופרויד, ביחד. הוא מומחוי שלמד הכל מהתוירה הקדושה.
יצחק גולדקנופף הצהיר כי אברך משתכר ב־5 שקלים לשעת לימוד. אם הוא לומד 12 שעות ביום, איך הוא קונה לחם ומרגרינה בלי חלב? נפלאות דרכי השם. ח־מ־י־ש־ה שקלים לשעה!!!
ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקר ביחידת מודיעין 9900, נפעם ממערך החלל והצהיר: "אנחנו אומרים לחמאס, אנחנו רואים אתכם, אנחנו נגיע אליכם". חבל שהוא לא התפנה לבקר במערך הזה ב־5 באוקטובר. לא, לא טעות, אז חמאס היה מורתע וחיזבאללה נורא נזהר.
ניסים ואטורי, סוג של נזר הבריאה, בראיון לערוץ הכנסת: "עם כל הצער, ויש צער רב על 7 באוקטובר, אם לא הייתה פורצת מתקפה בדרום – היינו בבעיה יותר קשה. המלחמה הייתה צריכה להיות מול חמאס, כמו שקרה עכשיו. למזלנו זה קרה משמיים". היש יותר טומטום מזה? ואם יש, אייהו? ואיך הכסיל הזה "עם שמיים" משמש כחבר ועדת החוץ והביטחון, ונחשף לחומרים רגישים? האם ייתכן ש"שמיים" זה נשק אסטרטגי שטרם נחשפנו אליו?
זהו, ואטורי שבר אותי, אז אני מפסיק עם שלל הטמטום שמייצר אגם הדרעק, אסופה של טיפוסים שמחריבים את העם הזה ואת הארץ הזאת. מ־ע־ו־ל־ם לא היה לנו אגם מזעזע יותר ברמתו. כולם - דתיים, חרדים, חילונים, ערבים - כולם שם מיותרים לחלוטין. ואנחנו רק בבקרוב של סרט האימה שאנחנו חיים בו.