1.  רכוש נטוש והרוס

ממשלת החורבן קמה בדיוק לפני שנה. עכשיו בואו נעשה את התרגיל הבסיסי ונשאל: האם מצבנו הלאומי לפני שנה היה טוב יותר, רע יותר או זהה למצבנו היום? אין צורך לענות. תעברו למישור האישי: האם מצבכם, קוראים/ות יקרים/ות, לפני שנה בדיוק, היה טוב, רע או דומה למצבכם היום? נדמה לי שגם כאן אין צורך לפרט. משימה שלישית: נסו לחשוב מי בכל זאת יכול לענות על השאלות הללו בחיוב. מצבו של מי השתפר בשנה האחרונה? כן, אני יודע שהשאלה קשה. יכול להיות שהשנה המחרידה הזו, תחת הממשלה המופרעת והפורעת הנוכחית, שיפרה את מצבו של מישהו? אני מתכוון למישהו מאיתנו, לא לנסראללה או לסנוואר.

סמוטריץ' לחץ, נתניהו התקפל: הדיון בקבינט המלחמה על "היום שאחרי" בוטל
חיזבאללה משדר היסטריה: הורה לתושבים לנתק את המצלמות

נתחיל עם קברנים. נכון לעכשיו, בשנה הזו נחפרו לפחות 1,500 קברים שלא היו צריכים להיחפר, והיד עם הטורייה עוד נטויה. השאלה היא: האם קברנים מקבלים שכר לפי קבר, או שמדובר בשכירים? גם אם הם שכירים, אני מניח שעבדו שעות נוספות השנה. בקושי היה להם זמן לעצום עין.

הלאה: מצבות. איך קוראים למקצוע הזה, למען השם? אלה שאצלם מזמינים את המצבות. אז גם הם בפריחה השנה. כנ"ל לגבי חברות התרופות. יצרני חוסמי העורקים. יצרני האפודים הקרמיים והקסדות. יצרני הפרוטזות. פריחה חסרת תקדים נרשמת בשוק הזה. צאו לביקור באחת המחלקות השיקומיות (הנפלאות) של בתי החולים שלנו ותגלו שם חבורה ענקית של צעירים שזכו השנה בפרוטזות חדשות. מישהו ייצר אותן. 

בית עלמין צבאי (ארכיון, צילום: REUTERS/Ronen Zvulun)
בית עלמין צבאי (ארכיון, צילום: REUTERS/Ronen Zvulun)

וישנם גם הפסיכולוגים והפסיכיאטרים. הרי מספר עצום של ישראלים נקלע לטראומה נפשית קשה. עולמם של חלק ניכר מבני עמנו התמוטט עליהם. עתידנו לוט בערפל. הביטחון העצמי שלנו הומר בחרדה קיומית. החלום הציוני מגלה סימני שבירה. אני מניח שהביקוש לטיפולים נפשיים ותרופות פסיכיאטריות (כדורי הרגעה וכו') המריא. אני בטוח שהפסיכולוגים המדהימים שלנו היו מוכנים לוותר על כל זה ולחזור ל־6 באוקטובר. גם הקברנים. גם יצרני המצבות והפרוטזות. גם בעלי המלונות, שגדושים בישראלים הפליטים בארצם.

מי מאיתנו לא מתפלל להתעורר מחר בבוקר ולגלות שכל זה היה חלום. סיוט לילה חולף. הרי אם היו מסבירים לנו לפני שנה שתקום כאן ממשלה שתרסק את החברה, את הכלכלה ואת הצבא, ממשלה שתוזהר בכל לשון ומפיו של כל שומר סף שהיא מובילה לאסון, אבל תתעלם. ממשלה שתחת הנהגתה יתבצע כאן טבח מטורף באזרחים, שנחטפו, נאנסו, נרצחו, נשחטו, נערפו ועונו בבתיהם, ביום שבת בבוקר. ממשלה שהתיימרה להיות ממשלת "ימין על מלא" שתחזיר את הביטחון, אבל החזירה אותנו לימי הפרעות טרם קום המדינה.

ממשלה שהקימה שתי רצועות ביטחון נקיות מאזרחים, בתוך שטחנו. ממשלה שגם בימים טרופים אלה, כשכולנו מנסים לקום מהאפר ולהתאושש, לא מראה סימני שבירה וממשיכה במלאכתה, כי נותר עוד מה להרוס. תשאלו את יריב לוין, שממשיך עכשיו לחרחר מדנים בין שלוליות הדם ותימרות העשן. תשאלו את נתניהו, שעסוק כל־כולו במלאכת שיקום המותג ששמו נתניהו.

לסיכום הפרק הזה: הממשלה הנוכחית המיטה על ישראל את הנוראים באסונותיה. זה רק התחיל בטבח 7 באוקטובר, שהחזיר עם שלם לימי הפוגרומים. בחסות הממשלה שמתיימרת להיות "ימין על מלא", הצטמק שטח המדינה שלנו גם ברמה הגיאוגרפית. זה לא רשמי, אבל אתם יכולים לנוע היום בחופשיות בין קו ראש פינה לקו באר שבע. בדרך למדינת חדרה־גדרה. כל מה שמעבר לקווים הללו, נטוש. ערים, מושבות, קיבוצים, יישובים קהילתיים. חלק גם הרוס. 

תארו לעצמכם מה מכונת הרעל הייתה מעוללת עכשיו לממשלת בנט־לפיד אם זה היה קורה במשמרת שלה. אם אתם מתקשים, אז תיזכרו במסע הגידופים וההכפשות שעברה הממשלה הזו אחרי החתימה על הסכם הגז עם לבנון. בדיעבד, התברר שישראל ויתרה על מרובע טריטוריאלי שיש בו הרבה מאוד מי ים מלוחים, אבל אפס גז. בתמורה, היא קיבלה הכרה רשמית בשדות הגז המניבים שלה. אבל אל תבלבלו את מפיצי הרעל עם עובדות.

גם אם נתעלם מהמלחמה הנוכחית, לא נוכל להתחמק מהכישלונות המחרידים של הממשלה הזו: הכלכלה הקורסת. המשך הביזה למען הסקטורים. מכירת המדינה לחרד"לים מצד אחד ולחרדים מצד שני. התמוטטות הביטחון האישי. שיא חדש של כל הזמנים באלימות ובמעשי רצח במגזר הערבי, במגזר היהודי ובכל מגזר שהוא. פגיעה אנושה במותג הישראלי המצליח, שהיה מופת ודוגמה לעולם כולו עד לפני שנה בדיוק.

המראה מטורפת של הדולר מול השקל (כל עוד ההפיכה המשטרית הייתה על הפרק). קריסת הבורסה. בריחת המשקיעים והפגיעה האנושה בהייטק ובסייבר. ועוד לא אמרנו מילה על איראן. זוכרים? איראן. יש דבר כזה. עד לפני דקה, זו הייתה משימת חייו של דחליל ושמו בנימין נתניהו. הוא חפר לנו ולכל העולם עם איראן בכל הזדמנות. זה היה כור מחצבתו וליבת הקיום שלו.

בנימין נתניהו במליאת הכנסת (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
בנימין נתניהו במליאת הכנסת (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

אז מה נסגר עם איראן? נסגר שהיא נמצאת במרחק נגיעה מגרעין. רביב דרוקר פרסם השבוע פרק של "המקור" ובו ריכוז כל העובדות והממצאים באחד הכישלונות העצומים שנרשמו כאן מאז ומעולם. הקונספציה המטומטמת של השקעת אנרגיה אינסופית בשכנועו של הנשיא טראמפ לצאת מהסכם הגרעין עם איראן. ובכן, זה הצליח. אבל החולה מת. כי היציאה של ארה"ב אפשרה לאיראן לחדש את הריצה לגרעין, ומכיוון שלא היה מי שיעשה משהו נגד זה, הם נמצאים היום הכי קרוב שהיו אי־פעם מפצצה. והכי גרוע: זה לא מעניין אף אחד וגם אנחנו קצת עסוקים. כל זה, בזכותו של מר ביטחון, בנימין נתניהו. איש החורבן וההרס. 

בתוך כל המהומה הזו הגיעה ההדלפה (המדהימה) לעמית סגל עם טיוטת פסק הדין של בג"ץ בעניין עילת הסבירות. מדובר בטיוטה בלבד, מה שלא מפריע לכולנו להתקוטט על תוכנה. לא צריך להיות גאון אסטרטגי כדי להבין שהמדליף מגיע ממחנה השמרנים המתנגדים להתערבות של בג"ץ בחקיקת הכנסת. אז מה? מאחורי כל מדליף יש אינטרס.

התפקיד של העיתונאי הוא לוודא שהחומר עצמו נכון, שיש לו חשיבות ציבורית ולפרסם. זה מה שסגל עשה. הפרשנות שלו מגמתית? גם זה נכון. לעמית סגל יש אידיאולוגיה ויש אג'נדה. הוא לא מסתיר את זה. הוא מפרש את הדברים על פי אמונתו. בדיוק בגלל זה יושבים מולו גיא פלג ואמנון אברמוביץ (ואפילו אני, מפעם לפעם). מי שמקדש הדלפות כשזה נוח למחנה שלו, שלא יתנפל על הדלפות כשזה פחות נוח. תתקדמו.
מה שכן מפליא אותי, זו הזעקה של המחנה השמרני על כי בג"ץ פוסל חוק יסוד "על חודו של קול". ובכן, רוב של 8 מתוך 15 שופטי בג"ץ הוא 53.3%, זהה לגמרי לרוב של 64 מתוך 120 חברי כנסת (53.3%).

הפוסל, במומו פוסל. זאת ועוד: גם הממשלה הזו, שמתפארת ברוב המוצק שיש לה בכנסת, קמה אחרי תוצאת תיקו בבחירות עצמן. מפלגות הקואליציה זכו במשהו כמו 49% מהקולות הכשרים. היתרון במנדטים לגוש הימני־חרד"לי הושג בזכות התפלגות המפלגות ואי־הכשירות של הצד שממול לאחד שורות. ולכן, עצם ההפיכה המשטרית המטורללת והנפשעת שבוצעה כאן בשנה האחרונה, נשען על רוב פיקטיבי. אלה כללי המשחק. מי שמקבל אותם כשזה נוח לו, שלא יתלונן עליהם כשזה פחות נוח לו. 

2. עמוק בבור

גדי איזנקוט מגדיר את חודש ינואר הקרוב כ"מרחב של הכרעות גורליות". נדמה לי שהוא מדייק. יחד עם בני גנץ (ואולי גם גדעון סער) הם יצטרכו להחליט אם נשארים או פורשים מהממשלה. סביר להניח שיפרשו. השאלה היא למה, ומתי. סיבות לא חסרות להם. הבעיה היא שיש גם סיבות להישאר. הסיבה העיקרית היא העובדה שהפקרת המדינה לידיהם של נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר היא הימור מסוכן. גנץ ואיזנקוט יודעים את זה. מצד שני, הם יודעים שהמשך שלטון נתניהו, משפחתו, חסידיו ושוביו מסוכן לא פחות. עכשיו לך תחליט מה עושים.

מתברר שהמעבר לשלב ג' של הלחימה (שלב שבו המילואימניקים חוזרים הביתה וצה"ל עובר מתמרון עוצמתי של ארבע אוגדות לפעילות נקודתית באמצעות צוותי קרב חטיבתיים) היה צריך לקרות כבר לפני כמה שבועות. כך על פי התוכנית המקורית של צה"ל. מי שמשהה את המעבר לשלב ג', הוא נתניהו. הוא חושש ששלב ג' יעניק לגנץ ואיזנקוט את האמתלה לחזור הביתה ויהפוך את שעון החול של חייו הפוליטיים.

פעילות הכוחות ברצועת עזה (צילום: דובר צה''ל)
פעילות הכוחות ברצועת עזה (צילום: דובר צה''ל)

לתוך המהומה הזו צריך להוסיף את בן גביר, שמסרב להאריך את כהונתה של נציבת שב"ס מבלי שנתניהו יכול לאכוף עליו מרות כלשהי.
בשיחות סגורות מגדיר איזנקוט את מה שקרה ב־7 באוקטובר כמחדל הגדול ביותר מאז הקמת המדינה, חמור פי עשרה ממחדל יום כיפור. בראייתו, אחת הבעיות שאיתן צריך להתמודד היא הפער בין הצהרות הרהב של בכירי המדינה בימים שאחרי האסון, לבין המציאות ואפשרויותיה. צה"ל מבצע בעזה תמרון מרשים ומשמעותי, אבל זה לוקח זמן. המטרה צריכה להיות מיטוט יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס, החזרת תחושת הביטחון, שיקום החוסן הפנימי והחזרת האזרחים לבתיהם. אחר כך טיפול בחזית הצפונית. כל אלה בני השגה. 

לא, לא יהיה מסדר ניצחון בעזה, והעזתים לא יזרקו אורז על טורי הטנקים והחיילים. ישראל היא מדינה עוצמתית, שנלחמת בארגון טרור עם 28 אלף לוחמים, בסביבות 9,000 מהם כבר נהרגו ואלפים נפצעו, אבל התהליך ארוך, מייסר, מדמם ודורש זמן, סבלנות ומנהיגות. מכל אלה, הבעיה העיקרית היא מנהיגות.

מה שאסור שיקרה, לגישתם של איזנקוט וגנץ, הוא נפילה של ישראל לתוך הבולען של עזה. מדובר בבור שחור שאסור להתפתות לתוכו, אומר איזנקוט בשיחות סגורות. צריך לשמור על הלגיטימציה הבינלאומית ולשמר בכל מחיר את שיתוף הפעולה עם האמריקאים. צריך וחובה להתחיל כבר עכשיו לתכנן את היום שאחרי. הבעיה היא שנתניהו לא מוכן לשמוע על זה. הוא תוקע הכל.

במצב הדברים הנוכחי, קשה להחליט. המחנה הממלכתי נמצאת במה שאפשר לכנות "מלכוד 23". הביקורת על הלגיטימציה שגנץ ואיזנקוט מעניקים לכאורה לנתניהו גוברת. מצד שני, קשה לשני אנשים שבילו מעל 80 שנה במדים לעזוב את תהליך קבלת ההחלטות בעיצומה של מלחמה, כשהם מודעים היטב לאיכות אלה שיישארו שם אחריהם. הבעיה העיקרית של המלחמה, אומרים בסביבת איזנקוט, היא שאין לה לו"ז. אין שי"ן (מתוך "שעת השי"ן). במצב הזה ישראל יכולה למצוא את עצמה בוקר אחד, בלי להרגיש, מבוססת בבוץ העזתי, שיזכיר מאוד את הבוץ הלבנוני, שהזכיר מאוד את הבוץ הוייטנאמי. אפשר למנוע את זה. 

האפקטיביות של שניים־שלושה צוותי קרב חטיבתיים שמטפלים במוקדי התנגדות ומגובים מבחוץ על ידי שש עד שמונה חטיבות עוצמתיות וכל יכולתו האווירית של חיל האוויר, יכולה להיות גבוהה ויעילה יותר מארבע אוגדות שדורסות זו את זו בתוך הצפיפות של הרצועה. בשורה התחתונה, צה"ל התמודד עם הטרור ביהודה ושומרון במבצע חומת מגן בדרך הזו, שלקחה שנים. עבודה קשה, מתמשכת, סיזיפית. אין זבנג וגמרנו. אין תמונת נצחון מדויקת. יש התמודדות לאורך זמן עם אורך נשימה וסבלנות. כל מה שאין עכשיו.

בני גנץ וגדי איזנקוט (צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90)
בני גנץ וגדי איזנקוט (צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90)

בהרהורים שלאחר מעשה, שואלים גנץ ואיזנקוט את עצמם אם הם היו צריכים להיכנס לממשלה בשבוע הראשון של המלחמה, כפי שעשו. אין להם ספק באשר לתשובה. בדיוק כמו שהטייסים שעטו לבסיסיהם בשבת בבוקר, אף שחלק ניכר מהם הפגינו בקפלן כל שבוע, כך שני הרמטכ"לים לשעבר לא היו מסוגלים להישאר מחוץ לתמונה כשישראל נאבקת במלחמת קיום מפתיעה בשתי חזיתות, שיכולות לצמוח בבת אחת לארבע או חמש חזיתות בו זמנית. "על הדרך", ניצל נתניהו את כניסתם של השניים לקואליציה ב־11 באוקטובר כדי לחמוק מהרעיון להנחית מכת מנע היסטורית בלבנון על חיזבאללה. את המכה הזו הניחו בפניו שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי, שניים שחתומים על מחדל 7 באוקטובר. נתניהו לא רצה ללכת על זה. הוא היה זקוק לגיבוי. הוא קיבל אותו בשיחה הטלפונית ההיא עם ביידן, ובכניסתם של גנץ ואיזנקוט.

השניים חתמו על ההסכם הקואליציוני אחר הצהריים והובהלו מיד ל"בור" של הפיקוד העליון, כדי להשתתף בקבלת ההחלטה. הם נזקקו לזמן כדי ללמוד את המודיעין ולשמוע את כל הסקירות המקצועיות. לנתניהו היה ברור שלא יאשרו לו אוטומטית את ההרפתקה. כך היה. בינתיים נסגר חלון ההזדמנויות לתקיפה, ונתניהו השיג את האליבי שאליו חתר. תרגיל נתניהו קלאסי. במקרה הזה, נדמה לי שטוב שכך.

אז מה הם צריכים לעשות? קשה לדעת. הם צריכים, אומר איזנקוט בשיחות פרטיות, לשמור על מה שעשו עד עכשיו: לקבל את כל ההחלטות ברמה הממלכתית והעניינית, תוך ניתוק מהצרכים הפוליטיים. אם נתניהו ימשיך להשהות את המעבר לשלב ג'? אז קרוב לוודאי שהם יפרשו. העניין הוא שגם המעבר עצמו לשלב ג' הוא עילת פרישה. וגם הפרת ההסכם הקואליציוני, המגולמת בסירובו של בן גביר להאריך את כהונתה של קטי פרי

דיון בכנסת בנוגע לסוגיית החטופים (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)
דיון בכנסת בנוגע לסוגיית החטופים (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)

וישנו גם נושא החטופים. כניסתם של גנץ ואיזנקוט היא שגרמה לנתניהו לשנות כיוון וללכת על העסקה הראשונה. עכשיו יש ויכוח על העסקה השנייה. נתניהו מנסה, שוב, לעכב ככל יכולתו. האם זה יהיה הטריגר לפרישתם של השניים? אין לדעת. בסביבתם נשמעים רעיונות רבים. כמו, למשל, דיל עם נתניהו שהם נשארים בממשלה תמורת תאריך מוסכם לבחירות ביוני הקרוב. גם הרעיון הזה לא מושלם. זה יאלץ אותם להישאר כלואים בממשלה מטורללת למחצה עד הבחירות. לא תענוג גדול. מלכוד 23, כבר אמרנו.

מכונת הרעל ממשיכה, בינתיים, לעבוד במלוא התפוקה. מתנפלים על גנץ, עוברים ממנו לרמטכ"ל הלוי, מטנפים את הקצונה הבכירה של צה"ל ודורשים מהאופוזיציה לשתוק ולהצדיע כי "יש מלחמה עכשיו". עיקרון מנחה אחד את כל השופרות ומלחכי הפנכה הרעבתנים: נתניהו אף פעם לא אשם בשום דבר. כשהוא באופוזיציה, הממשלה אשמה. כשהוא בקואליציה, האופוזיציה אשמה. כשהוא לא מיישם את מדיניות הימין, זה משום ש"קשרו לו את הידיים", לא נתנו לו, הפחידו אותו, הכריחו אותו, איימו עליו. מי? מי לא. אובמה וקלינטון ובוש וכוש והשמאל ובג"ץ וכץ וקלינטון וציפי לבני ואמ"ן והמן והקצינים השמאלנים והשב"כ והפקק. אבל כשקורה משהו רע, זה אף פעם לא הוא. כשקורה משהו טוב, זה רק הוא.

3. הולך ופוחת

טלי גוטליב ואיתמר בן גביר נקלעו במוצאי שבת, שלא בטובתם, לערוץ 14. הם חטפו שם מקלחת מינון מגל על זה שהם מעיזים למתוח ביקורת על נתניהו, ועוד בשעת מלחמה. הביקורת שלהם, אגב, נמתחת מימין. כי נתניהו מספק לחמאס סולר ומים ומזון וחשמל בשעת מלחמה, נתניהו "מכיל" את הפיכתה של צפון ישראל לרצועת ביטחון שוממה, נתניהו מפגין חידלון ורפיון כמעט בכל אשר יפנה. אבל אסור למתוח עליו ביקורת. 

עכשיו תעצמו עיניים ודלגו עשר שנים קדימה. נסו לדמיין את הדיון בערוץ 14 על מאורעות דצמבר 2023. מה יגיד ינון מגל? מה שהוא תמיד אומר: לא נתנו לביבי לנצח. גנץ, ביידן ולפיד קשרו לו את הידיים. האמריקאים והנורווגים והאוזבקים ומי לא. הוא לא יזכור שהוא עצמו השתיק את אלה שניסו לדחוק בנתניהו ליישם את מדיניות הימין. אלה שניסו לצעוק שהמלך עירום. מבחינתם של ינון מגל וריקליניו, המלך בכלל לבוש. אוי לבושה.

קו הגנה נוסף שנתניהו מחבב הוא "לא ידעתי". אשרי האיש שלא ידע שום דבר אף פעם. זה מה שהוא טען בוועדת החקירה לאסון מירון. "אני לא יכול לקבל אחריות על משהו שלא ידעתי", וגם "אף אחד לא אחז בדש מעילי והזהיר אותי. אם היו עושים כן, הייתי מטפל". ובכן, גם קו ההגנה הזה קורס. כי נתניהו הכיר לפרטי פרטים את האיום הנשקף מחמאס. הוא עצמו פירט אותו באין־ספור נאומים פומביים. הוא גם קיבל אין־ספור אזהרות, מכתבים והודעות מכל זרועות המודיעין שלו על סכנה ברורה ומיידית למלחמה רב־זירתית. כותרות העיתונים הזהירו אותו באותיות של קידוש לבנה. קצינים בכירים התחננו לפרוס את האזהרה בפני השרים והח"כים ערב ההצבעה על עילת הסבירות, אך סורבו. נתניהו עצמו סירב לפגוש את הרמטכ"ל. כשנשאל בערוץ 14 על "התבהלה", נחר בבוז. כל הזמן הזה חמאס התאמן בפומבי מול פרצופו המדושן. כל הזמן הזה הוא המשיך להאכיל את המפלצת. הוא גם ידע וגם פשע. זו עובדה.

ובינתיים, מי שנצפה בתחילת השבוע בלשכת רה"מ, הוא ג'ו זבולוני. לדברי עדי ראייה שחלפו בסביבה, הבחור ישב שם שעות ארוכות. הוא נועד עם כמה מבכירי הלשכה, אבל גם עם נתניהו עצמו. על פי מיטב מקורותיי, זו הייתה פגישה ארוכה. מי זה זבולוני? ישראלי שירד מהארץ לפני שנים ארוכות, נטה אוהלו במיאמי ונחל הצלחה כלכלית מסחררת. עד כאן, לבריאות. זבולוני הוא גם תומך נלהב של נתניהו. גם כאן, הכל טוב.

הבעיה היא שהזבולוני הנ"ל הוא גם מראשי התומכים בדונלד טראמפ. לאחר הבחירות לנשיאות ב־2020 הוא הדהד ברשתות החברתיות את תיאוריות הקונספירציה של מחנה טראמפ, כולל טענות שביידן זייף וגנב את הבחירות מטראמפ. לאחר ביקורו של ביידן בישראל הוא כינה את הנשיא המכהן כ"הנשיא הכי כושל ומביך בהיסטוריה, היה יותר קהל בנאומים שלו בישראל מאשר בכל קמפיין הבחירות שלו ב־2020".

נתניהו וטראמפ (צילום: רויטרס)
נתניהו וטראמפ (צילום: רויטרס)

בואו נסכם: נתניהו יושב בלשכתו ונועד ארוכות עם אחד מבכירי מחנה טראמפ, אדם שתקף בחריפות את הנשיא ביידן, הוא עושה את זה תוך כדי מלחמה, כשנתב"ג ונמלי הים שלנו הומים מטוסי תובלה ואוניות משא עמוסות תחמושת ואמצעי לחימה שמאפשרים לנו להגן על עצמנו, בעוד המטרייה המדינית והאווירית האמריקאית הפרוסה מעל ראשנו רחבה ועוצמתית מאי־פעם. ועוד לא דיברנו על שתי נושאות המטוסים שביידן החיש לכאן כדי למנוע מחיזבאללה ואיראן לתקוף אותנו.

מלשכת נתניהו נמסר כי "הפגישה ארכה רק 10 דקות ועסקה בפעילות של זבולוני ואחרים לספק לחיילים אמצעי מיגון, אפודים קרמיים וכו'. הפגישה הייתה ספונטנית ולא מתוכננת". על פי המידע שבידי, זבולוני שהה בלשכת ראש הממשלה שעות ארוכות (לפחות ארבע וחצי שעות). הרבה זמן יחסית למפגש ספונטני, בשעת מלחמה.

שאלה נוספת היא איזו ספונטניות העבירה לזבולוני אישור כניסה למשכן הכנסת ולקומת הממשלה? מי שמסתובב בכנסת יודע שטבעת האבטחה סביב נתניהו הודקה ועובתה מאוד לאחרונה (אני מניח שלאור ריבוי האיומים). אנשים שאינם נמנים עם סגל השרים לא מורשים כלל לעבור בקומת הממשלה, גם אם הם חברי צוות של חברי כנסת. אבל זבולוני ישב שם שעות.

היו פעם ימים אחרים. ימים שבהם נתניהו התרועע עם אנשי רוח מובילים, היסטוריונים נחשבים, עיתונאים בינלאומיים חשובים, סופרים ומנהיגים. נו, טוב. פעם היו לו בקבינט או ב"שביעייה" אנשים כדן מרידור, בני בגין, משה יעלון, יובל שטייניץ, אהוד ברק ואפילו ציפי לבני. פעם הוא עבד עם דוד לוי ויצחק מרדכי. היום זה בן גביר, סמוטריץ' ואמסלם. הולך ופוחת הדור, יחד איתו גם המדינה.

4. חילול שב"ס

אפרופו בן גביר. בהחלטתו שלא להאריך את כהונת נציבת שב"ס קטי פרי, ציטט השר בן גביר השבוע בהרחבה את דוח ועדת הבדיקה הממשלתית לבריחת האסירים מכלא גלבוע. משם הוא שאב את המסד העובדתי להחלטתו להדיח את פרי. מדובר במהלך שיכול היה להיות מצחיק, אלמלא היה עצוב כל כך. כי בן גביר סירב ליישם את מסקנות הדוח. הוא סירב להביא אותו לממשלה. הוא סירב לקבל אותו מהוועדה בטקס המתבקש. 

על פי גורמים המעורים במה שקרה שם, בן גביר רצה מאוד לקבל עותק של הדוח כמה ימים לפני כולם. מעניין למה. הוועדה סירבה. היא העבירה לו את הדוח באותו זמן שבו הוא הועבר למוזהרים ולתקשורת. זה היה מעשה בלתי נסלח. השר פשוט התעלם מהדוח הזה עד עכשיו, כשנזקק לו פתאום כדי להצדיק את הדחתה של פרי.

זאת ועוד: השר בן גביר סירב לפגוש את הוועדה לאחר השלמת הדוח, סירב לפגוש את יו"ר הוועדה, השופט פרופ' אלוף (במיל') מנחם פינקלשטיין. הוא התעלם מהמלצות הוועדה השונות, גם בתחום הפרסונלי וגם בתחומים הכלליים. הוא קבר את הדוח באחת המגירות, בניגוד מוחלט למנהל התקין ולחוק. עכשיו, חודשים ארוכים אחר כך, הוא שולף את הדוח מתהום הנשייה רק כדי לחלץ ממנו כמה ציטוטים שיכשירו את הדחתה של פרי.

איתמר בן גביר בביקור בכלא בו עצורים מחבלי הנוחבא (צילום: דוברות שב''ס)
איתמר בן גביר בביקור בכלא בו עצורים מחבלי הנוחבא (צילום: דוברות שב''ס)

אני לא נמנה עם חסידיה של הנציבה, ואני גם לא מכיר אותה. אני כן יודע שוועדת הבדיקה הממשלתית, שבה ישבו טובי המומחים (בנוסף לשופט פינקלשטיין הייתה שם גם פרופ' אפרת שוהם, מומחית בעלת שם עולמי לנושאי כליאה ושב"כ, ואריק ברבינג (האריס), בכיר בשב"כ בעל 27 שנות ניסיון מול סיכול טרור ואסירים ביטחוניים) דווקא לא המליצה להדיחה. הוועדה מתחה ביקורת על פרי בכמה תחומים, אבל גם ציינה את התרשמותה העמוקה מהצעדים האמיצים והמשמעותיים שהיא נקטה כדי להוציא את השב"ס מהמצב הקשה שבו היה כשנכנסה לתפקידה. 

מה שקרה בין דוח הוועדה לבן גביר יכול היה להיות משעשע, אלמלא היה מעציב כל כך. בדיוק כמו שנתניהו לא הסכים להצטלם עם בן גביר עד לא מזמן ועכשיו הוא פשוט סר למרותו, כך בן גביר שלא הסכים להצטלם במעמד קבלת הדוח מהוועדה, ועכשיו נשבע בהמלצותיו. אז זהו, שאין בהמלצות הדוח הזה מסקנה אישית להדיח את הנציבה. זוהי גחמה של בן גביר. 

"הנציבה פרי", אמר לי גורם בכיר הבקיא בפרטים, "קיבלה את השב"ס במצב נורא, אחרי זמן רב בו לא היה נציב במשרה מלאה, אלא ממלאי מקום למיניהם. היא פעלה רבות כדי לחלץ את הארגון מהבוץ שהיה שקוע בו. כולל תכנית רב־שנתית מפורטת ומקצועית, משהו שלא היה בשב"ס שנים ארוכות. היא הגיעה עם הרבה מרץ וכוונות טובות, החליפה רבים מהסגל הבכיר שלא תפקדו והחלה לעבוד. תשעה חודשים לאחר הגעתה לתפקיד, אירעה הבריחה".

זאת ועוד: אנשים מזלזלים בשירות בתי הסוהר. אולי בצדק. מדובר בארגון כושל בדרך כלל. אלא שהאתגרים העומדים בפני הארגון הזה בשנה הקרובה עצומים ואולי חסרי תקדים. בחודשיים האחרונים נעצרו מאות עזתים, רובם הגדול טרוריסטים "כבדים" ואנשי נוח'בה. כליאתם היא אתגר גדול. הצורך לבודד אותם מהאסירים הפלסטינים האחרים, למנוע מהם להעביר את הידע והאידיאולוגיה שלהם לאסירים הוותיקים, הוא צורך קיומי ממש. כדי לעמוד באתגר הזה נדרשת לשב"ס מנהיגות מנוסה. קטי פרי נראית כמי שהכי מתאימה לתפקיד הזה כרגע.

בדוח הוועדה שבן גביר מחרים, חבוי משפט בולט נוסף: "הוועדה ממליצה כי מן הראוי להימנע, ככל הניתן, מאיוש תפקיד נציב בתי הסוהר בידי ממלאי מקום לפרקי זמן ממושכים. על הדרג הממנה לשקול את הנזקים שייגרמו לארגון מחמת היעדר מינוי נציב קבוע לאורך זמן". הדוח הזה נכתב עוד לפני המלחמה והאתגרים החדשים. הוא ממליץ להפסיק עם שיטת ממלאי המקום. מה בן גביר עושה? את ההפך המוחלט. לוקח ניצב מקורב, אדם שמתפקד כמזכירו הביטחוני, נטול ידע או ניסיון כלשהו בכליאה, לתפקיד נציב שב"ס. ושיהיה לכולנו בהצלחה.