1. אין פסיכולוג כמו הים. לא צריך לקבוע תור, הוא זמין 24/7, הוא לא גובה כסף, לא טוחן לך את המוח עם שאלות מציקות. שב או עמוד מולו, תביט אליו, תקשיב להמיית הגלים, תעקוב אחרי השחפים והאנפות שמרחפות מעליו, זה מרגיע, זה נותן לראש לדמיין דברים חיוביים. תביט עליו והוא יאפשר לך לראות את האופק.
אם תהיה מולו בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, תצפה בשקיעה מפוארת. השבוע כל שקיעה הייתה יותר יפה מקודמתה. שמש אדומה מתקרבת באטיות אל קו המים כמו כדור אש ענק. היא צוללת אל עבר הבלתי נודע.
לעמוד מול הים בלי אזעקות, בלי התרעות על טילים ששוגרו לאזור, בלי להקשיב לרדיו או לצפות בטלוויזיה זה רווח של 100% בלי השקעה. אני מביט על השמיים שמחליפים צבעים כמו בסרט טבע בנשיונל ג'יאוגרפיק, ומרגיש כמו מהופנט.
נגיעה בכתף מוציאה אותי מהשלווה והרוגע. “זהבי, יא עצבני, אפשר לעשות איתך סלפי?", נובח עליי מישהו שאיני מכיר. הוא מחבק אותי ותוקע לי פלאפון מול הפנים. אני מתנער ממנו בעצבים ושולח אותו לקיבינימט. איזה סיום חרא לטיפול הנפלא שהעניקו לי הים והשמש השוקעת.
אישה מבוגרת ניגשת אליי ושואלת אותי בנימוס: “אדון זהבי, סליחה שאני מפריעה לפרטיות שלך, אני מאוד מודאגת, יש לך מושג מתי תסתיים הטרגדיה הזו של המלחמה?". אני עונה לה בנימוס שאין לי מושג וכנראה שלאף אחד אין מושג. היא אוחזת בעדינות בזרועי. “אני חייבת לשתף אותך מדוע אני מודאגת, כפי שאתה יכול לראות כבר אינני צעירה.
אני מתקרבת לגיל 90, הבן שלי והנכדים ושני נינים חיים באמריקה. אני מאוד מתגעגעת אליהם והם הודיעו לי שיבואו לביקור רק כשתסתיים המלחמה. אני לא טסה עשרות שנים לחו"ל, פשוט מפחדת לטוס, ואני חוששת שלא אזכה לראות את אהוביי אם המלחמה תימשך עוד זמן רב".
היא מאוד נרגשת, ואחרי המעצבן עם הסלפי אני מנסה לעודד את הקשישה החביבה והמנומסת ולא יודע איך. “אני גם מאוד מודאג", אני אומר לה. “בחורה שאני מאוד אוהב נמצאת בשבי החמאס. היא נחטפה מהמסיבה ברעים, אין ממנה שום אות חיים או עדויות לגביה מהחטופים שחזרו. את יכולה לצלצל, ולדבר ולראות במחשב את יקירייך, זו חצי נחמה".
“אדון זהבי", היא משיבה. “אני מכירה אותך וקראתי עליך. אני יודעת שאין לך ילדים ונכדים. אתה לא יכול להבין מה זה לחבק ולנשק את הנכדים והנינים, ואל תתעצבן שאני אומרת לך את זה".
חיבקתי את הקשישה החביבה והנרגשת, נתתי לה נשיקה במצח ואמרתי לה: “תעצמי את העיניים ותחשבי שזו נשיקה מהבן או מהנכד שלך". נפרדנו, היו לה דמעות בעיניים, ואחרי שהסתובבתי והלכתי, הרגשתי שגם העיניים והלחיים שלי רטובות, אף על פי שלא ירד גשם.
רצה הגורל ובערב יום שני, דקה לפני שעברתי ממהדורת החדשות של ערוץ 12 לערוץ הספורט, הודיעה יונית לוי שבהמשך לסדרת הכתבות על חטופים תשודר הכתבה על החטופה עדן ירושלמי. החסרתי פעימה. מזגתי במהירות דאבל ג'וני ווקר שחור, הדלקתי ביד רועדת חצי ג'וינט של קנאביס רפואי ונעצתי עיניים במסך לראות את הכתבה.
אמא של עדן ואחותה שני דיברו על הגעגועים, על מה שיקרה כשהיא תחזור, על הדאגה לגבי מה שקורה איתה ומה מצבה הבריאותי, התזונתי והנפשי. שאלות שאין עליהן תשובה. אחרי כשלושה חודשים השאלות על מה שעלה בגורלה של עדן ירושלמי בת ה־24 נשארות בגדר תעלומה.
מעשיהם הנתעבים של רוצחי חמאס והג'יהאד האסלאמי, האנסים, הבוזזים, המענים, העלו שאלות קשות אצל אנשים מאמינים - היכן היה האלוהים הכל יכול, זה שהכל נהיה בדברו, זה שהיה אמור לשמור על צאן מרעיתו ובעיקר על קשישים, על נשים ותינוקות.
אם מעשים כאלו נעשו תחת עינו הפקוחה, במידה שהוא קיים, מה הטעם להאמין בו, לשים בו את מבטחנו, להתפלל אליו, לסגוד לו. השאלות יוצרות ויכוחים בין יהודים מאמינים לחילונים אתאיסטים.
מה שקורה כיום קרה לאחר השואה, שבה נשאלו אותן השאלות. הן נשאלו גם אחרי תקופת האינקוויזיציה בספרד, אחרי פרעות קישינב, אחרי ליל הבדולח, אחרי מלחמת יום הכיפורים ובעוד תקופות שבהן “חטפו" היהודים מכות נוראיות ואכזריות ללא התערבות ההשגחה העליונה, במידה שהיא קיימת. בחודשים האחרונים אני עד לוויכוחים סוערים בעניין אלוהים, אם הוא קיים או לא קיים, שגורמים לכעסים וברוגזים בין בני אדם ובמקרים קיצונים זה אף מגיע לאיומים ולהרמת ידיים.
בנוסף לכל הצרות, במישור הפוליטי נמשך הסכסוך בין מה שמוגדר כשמאל לבין מה שמוגדר כימין. החלטת בית המשפט העליון השבוע בעניין סמכותו לבטל חוקי יסוד של הכנסת, שפכה דלק על המדורה, שלא כבתה גם בזמן הלחימה.
מה שחסר למדינת ישראל כעת זו מלחמת אזרחים על הדמוקרטיה. קחו את זה כנבואה שחורה ומאיימת: זה מתקרב. יש מי שממשיכים לסכסך, לפלג, להרעיל.
התרעות פיקוד העורף