למלחמה יש מחיר שמתבטא ביותר מדרך אחת: יש מחיר שמשנה לנצח את מסלול חייהם של יחידים ומשפחות וניכר גם במעגלים המשניים בגרון חנוק ודמעה בזווית העין. יש את המחיר הלאומי, זה שבמסגרתו אין כמעט אזרח ישראלי שלא מרגיש את הזעם על אירועי שמחת תורה מפעפע בו מבפנים, שכועס על כך שהמדינה נכשלה פעמיים: פעם אחת במניעת האסון ובפעם השנייה כשהיא נקלעת למלחמת התשה (ולא בפעם הראשונה) עם ארגון טרור. "ספרו לי עוד על מפציצים חמקנים בעלות של מיליארדים", ממלמל הישראלי בזעם כבוש בטרם יעלה על יצועו - ומיד אחר כך נושא תפילה קטנה לשובם בשלום של כל חיילינו, כנהוג במקומותינו שבהם הזעם והתהילה שלובים זה בזו.
אבל למלחמה יש עוד מחיר, שנראה פעוט מול הקורבנות הצעירים שהיא גובה, אבל אתמול, כהפתעת חצות במקום נשיקה, הוא הופיע לראשונה בחיינו: תשלום כספי ראשון על חשבון 7 באוקטובר, ראשון בסדרה ארוכה וכואבת שאומנם אינה גובה חיים (אלא בעקיפין), אבל תוריד מאוד את רמתם. הכוונה היא לעליית מחירי הדלק, 7.22 אגורות לליטר בנזין. לכאורה מחיר הדלק לא עלה, מה שהתייקר הוא הבלו, המס העקיף – ואפילו זה לא מדויק, מפני שגם הוא לא ממש התייקר, אלא ההפחתה שלו, שעוגנה בהוראת שעה, בוטלה.
המדינה כסופרמרקט
אם מישהו חש מעט מבולבל נוכח הפסקה האחרונה, ננסה להסביר: הפלישה הרוסית לאוקראינה (ושינויים גיאופוליטיים אחרים) גרמה לטלטלה בשוק האנרגיה בעולם. מחירי הדלק וחומרי הגלם שלו עלו מאוד (אפילו בישראל שהפכה למעצמת גז טבעי עלו מחירי החשמל בעקבות העובדה שכרבע מהחשמל בישראל מופק על ידי פחם. תהליך שהיה אמור להיות מאחורינו, אבל לחברת החשמל יש סדר יום משלה, כזה שלא רואה ממטר את מדינת ישראל – עם כל הכבוד לגיבורים מבין עובדיה, שסיכנו את חייהם בתיקונים תחת אש).
מאחר שעלייה במחיר הדלק מתבטאת כמעט מיד בעליית מחירים כללית (כי מהייצור ועד לשינוע הכל מתייקר), החליט שר האוצר הקודם אביגדור ליברמן להפחית את הבלו – כלומר את חלקה העצום של המדינה בכל תשלום שלנו בתחנת הדלק. הנחת העבודה הייתה שעם תום הבלבול העולמי והמחסור באנרגיה, ישובו מחירי הדלק לשפיות. זה קרה חלקית, מחיר הדלק אכן ירד מהשיא שאליו הגיע לאחר פרוץ המלחמה באוקראינה, אבל בכל פעם שבה נדרשה בכל זאת העלאה שלו, לא רצה שר האוצר, הפעם כבר בצלאל סמוטריץ', להיזכר כמי שהעלה את מחיר הדלק – והאריך את ההנחה הזמנית, בניגוד לדעת אנשי משרדו, שהצביעו על מאות מיליוני שקלים (זכרו את הסכום) שאותם מפסידה קופת המדינה מההארכה שכזאת.
עכשיו, בצל המלחמה בעזה וההכרה בכך שהמדינה הצמאה לעשרות, אולי אף מאות מיליארדי שקלים, אינה יכולה לוותר על ההכנסה שמקורה במיסוי מלא על הדלק, הוחלט לבטל את ההנחה.
אם חלק מהקוראים הנכבדים מגרד את מצחו במבוכה ומנסה להיזכר מאיפה המנגנון הזה מוכר לו, הרי שאנחנו פה כדי להזכיר: מהסופרמרקט. הרי לפני כל ידיעה שמתחילה במילים: XXYYY (כתבו את שם היצרן או היבואן הרלוונטי) מעלה מחירים! יש עליית מחירים קודמת שמתבטאת בביטול מבצעים והנחות. נניח שנהגתם לרכוש שלוש אריזות של פסטה, מתוכן עלתה כל אריזה עשרה שקלים, במחיר של שתיים. ועתה בוטל המבצע. המשמעות היא שעבור אותה כמות פסטה תשלמו מעתה 30 שקל – התייקרות דרמטית בלי שינוי במחיר הנקוב על האריזה, נכון? אז זה פחות או יותר מה שקרה לדלק שלנו: המחיר לחבית לא השתנה, אבל הממשלה ביטלה לנו את המבצע כאילו היא רשת קמעונאית שמנסה לשפר את רווחיה מבלי להעלות את המחירים.
קו המוצרים של הממשלה הוא שונה משל רשת קמעונאית. הממשלה מוכרת לנו מגוון שירותים, מביטחון ועד בריאות, כשהיא גובה עבורם מסים. כשהם עולים, השכר שלנו לא משתנה, רק שהנטו קטן בעוד שחלקה של הממשלה עולה.
מה יגיד הנגיד?
אבל לממשלה יש בעיה, כי להעלות את מס ההכנסה למשל או את המע"מ, הוא צעד דרמטי שיגרום למרמור גדול (ואולי אף להפסד בבחירות). מה עושים? מעלים את המסים בצורה עקיפה, כמו בסופרמרקט: הנטו שלנו לא יקטן (בינתיים), אבל בקופה נשלם יותר. ולא רק בקופה של תחנת הדלק, כי כמו שכבר הזכרנו, עליית מחירי הדלק היא ניצוץ שמצית גל התייקרויות: בהתחלה מתחת לפנס, למשל במחירי התחבורה הציבורית (שפוגעת בשכבות הכי חלשות), אחר כך בעליית מחירים של יצרנים שהוצאות הייצור שלהם עלו, של יבואנים שמחירי השינוע שלהם התייקרו – וכך הלאה.
אגב, יש סקטור אחד שממש לא נפגע: עובדי המדינה שזכאים לרכב צמוד ולתשלום כל הוצאותיו. לא בכדי הנסועה (קילומטראז') במגזר הציבורי היא גבוהה בהרבה מהממוצע הכללי: אנחנו משלמים את חשבון הדלק שלהם. יפה, נכון? אז החדשות הרעות הן שהצעד של שר האוצר יכאב לנו בכיס הרבה מעבר לתשלום שייגבה מאיתנו בתחנות הדלק, אבל החדשות העוד יותר רעות הן שמדובר רק בסנונית ראשונה בגל העכור שהולך לשטוף לנו את הכיסים: תשאלו את נגיד בנק ישראל למשל, פרופ' אמיר ירון, שעשה ביום שני ג'סטה גדולה לממשלה, בצורה של הפחתת הריבית במשק ברבע אחוז.
לא מדובר בירידה חדה, אבל בכל זאת, אחרי העלאות כמעט רצופות בשנתיים האחרונות, באה ירידה קלה, צעד שהוא גם סימבולי וגם אפקטיבי. פרופ' ירון הוא כלכלן בעל שם עולמי, מבין גדול בכלכלה, אבל קצת פחות בפוליטיקאים. לכן כששר האוצר או ראש הממשלה מביטים בעיניו ומבטיחים שיתאימו את התקציב למצב החמור שאליו נקלעה המדינה, הוא לא לוקח בחשבון את האפשרות שלפיה הם משקרים מבלי למצמץ.
מה הבטיחו לנגיד? למשל הטיה של חלק מהתקציב לאפיקי צמיחה, שיקטינו את הוצאות הממשלה, שיעלו מסים ועוד. רק שהטיית התקציב לאפיקי צמיחה, אם לתרגם זאת לשפה הכי בוטה שיש, היא קודם כל ביטול הטבות שמעודדות אבטלה, למשל את כספי התמיכה לאברכים. אתם רואים את הממשלה עושה משהו כזה? אם כן, הצחקתם את נתניהו וסמוטריץ'.
בין סטרוק לגפני
הנגיד אולי מרגיש חייב להם, אחרי שהאריכו את כהונתו בקדנציה נוספת, אבל האמת היא שלצפות מהם לעשות את הדבר הנכון בתקציב 2024 יהיה נאיבי בדיוק כמו להאמין לנתניהו שיקפיא את המשכנתה או הארנונה (זוכרים? זה לא היה כל כך מזמן, רק לפני קצת יותר משנה) או שילדינו יזכו לחינוך חינם (זה היה אפילו לפני פחות משנה).
אה כן, קצת כמו ליאור סושרד והקלפים בסרטון הבטיחות של אל־על: זוכרים שביקשתי מכם לזכור את מאות מיליוני השקלים, עלות ההנחה בבלו לקופת המדינה? ובכן הם כמעט זהים לתקציבי היתר שלהם זכה משרד ההתיישבות של אורית סטרוק, ההיא שבטוחה שטייסי חיל האוויר מונעים מצה"ל את הניצחון בעזה.
קצת כמו החרדים, שבכל פעם שבה מישהו מעז להעלות על הדעת פגיעה בתקציביהם החריגים, הם מגלגלים עיניים לשמיים וזועקים: "כן, אבל הילדים, למה לילד חרדי לא מגיע?" כך גם בציונות הדתית, שנישאת על גלי האהדה (המוצדקים בהחלט, שלא יובן אחרת) שלה זוכים רבים מבניה - שבניגוד לחרדים שממיתים עצמם באוהלה של תורה, מתים בשדה הקרב. "מה?" הם שואלים, "לחיילים הכי קרביים לא מגיע?" אז כן מגיע, בטח שמגיע, רק שמגיע לכל החיילים שמחרפים את נפשם למעננו, ולא במסגרת תקציבים סקטוריאליים. יש נופלים (למשל) גם בכפר סבא – ואני לא זוכר שראיתי משרד לענייני כפר־סבא שתפקידו להזרים כספים ייחודיים לאזור השרון. לכן אין לטעות: התקציבים של סטרוק אינם מגונים פחות מאלה של גפני וגולדקנופף, למרות ההערכה הרבה לרוח ההתנדבות וההקרבה של הציונות הדתית - המגזר, לא המפלגה שניכסה לעצמה את השלד הפוליטי שנותר ממה שהיה פעם המפד"ל.
המילואמיניקים ישלמו
אז המסים עומדים לעלות, כי זה המוצא היחיד שנותר לממשלה כדי לאזן את הגירעון שנפער בתקציב 2024. איך הוא יתבטא ובמי הוא יפגע? אחרי שראינו כבר במי הוא לא יפגע, נסו לחשוב על מי שנשארו: הסטודנטים, העצמאים הקטנים והשכירים, עמוד השדרה של המשק בשגרה ושל המילואים בחירום (המעסיק של השכיר, שבחודש הראשון למלחמה עוד שלח לו חבילות, כבר קידם את חברו המשתמט למשרה שיועדה לו. גם אם מדובר בצעד מגונה, אל תמהרו לשנוא אותו: יש לו עסק לנהל).
על הנייר מיועדים למילואימניקים כספים ספציפיים: "העברנו תשעה מיליארד שקלים!" התגאה ראש הממשלה בקולו בדבר שקר (לא רק שאפילו עשר אגורות לא עברו, אלא שחמור מכך, לא ברור מהיכן יגיע הכסף) אחרי ששר האוצר ושר הביטחון סובבו את כולנו בכחש והציגו תוכנית "באוויר" למען החיילים. טיפ קטן: אל תבנו עליה – היא תגיע להיכן שהגיעו התוכניות לחינוך חינם לגילי 0־3.
בעצם, אפילו למילואימניקים, שייאלצו עתה לדאוג לא רק לטנק, אלא גם לטנק הדלק המלא שדרוש להם כדי לקפוץ לכמה שעות הביתה להתאוורר, יש אולי תקווה: אם יסתערו גם על הרחובות (תשאלו את נתניהו של השנים 2006־2009, יש לו עבר עשיר בארגון מחאות של מילואימניקים במטרה להפיל את הממשלה), אולי יקדימו את הבחירות – ואז נזכה כולנו לכלכלת בחירות מיטיבה, שאומנם כמוה כמתן אקמול למחלה ממארת, אבל לפחות למשך כמה חודשים יהיה קצת אוויר לנשימה.
בעצם אפילו זה לא בטוח: פסילת ביטול עילת הסבירות מותירה בידי היועצים המשפטיים את האפשרות לחזור ולהיות שומרי סף, למשל במקרה של ניסיון לנהל כלכלת בחירות... אבל מאחר שזה שייך כבר לידיעה אחרת לגמרי, נחזור אל העיקר: המס החדש על הדלק (גם אם הוא במסווה של ביטול הנחה על המס הישן) הוא רק הטיזר למה שצפוי לנו בהמשך השנה שבה ניאלץ להתחיל לשלם את מחירה הכלכלי של המלחמה. ברוכה הבאה 2024!