השבוע, באיחור מרשים, הלכתי סוף־סוף לראות את "גולדה" בקולנוע. כמובן שזה הציף את כל התחושות הקשות של 7 באוקטובר, אבל בעיקר זה גרם לי לתהות על השינוי שחל באופי המנהיגים שלנו. נכון, אפשר להטיל דופי בכמה מההחלטות הרות הגורל של גולדה מאיר, משה דיין, דדו אלעזר, כמו ההחלטה השנויה במחלוקת שלא לגייס מילואים או ההחלטה לצאת למבצע אבירי לב לצליחת התעלה, שהייתה אחת המערכות הקשות והשנויות ביותר במחלוקת בתולדות מלחמות ישראל, שהובילה לכך שבארבעה ימי מערכה נהרגו 450 לוחמים ו־1,200 נוספים נפצעו. זאת, אף שכבר בסוף השבוע הראשון של המלחמה, ב־12 באוקטובר, הייתה אפשרות להגיע להסכם הפסקת אש. המחיר הזה שולם כדי להשיג את התפנית האסטרטגית בחזית סואץ, תפנית שאכן הושגה.

החטופים שחזרו והפכו לכוכבי טיקטוק עושים נזק לעצמם ולנו | ד"ר לירז מרגלית
תכונה אחת מבדילה בין חיים מלאי סבל לחיים מאושרים | ד"ר לירז מרגלית

אבל, למרות ההחלטות המאוד שנויות במחלוקת, כשקוראים ומנתחים את הפרוטוקולים של ועדת אגרנט, מבינים דבר מדהים שבימינו הוא בגדר "אשליה אופטית". למעט אלי זעירא, שנהג בעליבות נפש שאין לה מחילה, כל מקבלי ההחלטות - גולדה, דדו, דיין, צבי זמיר, אריאל שרון, אברהם ברן - התאפיינו בדבר אחד מאוד בולט: יש רק שיקול אחד שהנחה את הבחירות שלהם בזמן אמת והוא - האם ההחלטה משרתת או לא את הרעיון הציוני, האם ההחלטה טובה לעם היהודי ומדינת ישראל.

קחו לדוגמה את עמידתה האיתנה של גולדה, כשהאמריקאים, ובפרט הנרי קיסינג׳ר, הפעילו עליה לחץ הולך וגובר שנמשך מספר ימים, שתעביר אוכל לחיילי הארמיה השלישית שהיו מכותרים והיו קרובים. האמריקאים גם איימו בהתערבות סובייטית, אבל מבחינת גולדה הכנסת אספקה הייתה בגדר "ציוד מחדש של מרצחים שבאו להורגנו, ושהצלחנו לכתרם. אם נאפשר את ציודם מחדש, לא רק שנפסיד את קלף המיקוח היחיד שלנו, אלא ניצור לעצמנו מצב אסטרטגי בלתי נסבל, שאנחנו נצטרך להתגונן בפני כיתור והתקפה... אין שום כוח שיכול להכריח מדינה קטנה, שהתגוננה בפני תוקפנות ושפכה כל כך הרבה דם של בניה, לצייד מחדש את רוצחיה".

את גולדה לא עניינה הפוליטיקה האמריקאית ולא עניין אותה שאספקת הנפט עומדת להיפגע. עניין אותה דבר אחד – להשיג ניצחון, גם אם היא בעצמה תשלם על זה מחיר פוליטי כבד. באותו אופן, אתם יכולים להתווכח עם היהירות של דיין או חוסר הציות של שרון לפקודות, או על קרבות הגנרלים על צליחת התעלה, אבל עם דבר אחד אי אפשר להתווכח, בזמן אמת - הייתה רק מטרה אחת לנגד עיניהם, והמטרה הזו לא קשורה בשרידות שלהם אלא בשרידות של עם ישראל.

"אני ואני ואני"
דוגמה נוספת היא דברי דיין ביום השני למלחמה: "גולדה, בכל הכנות והחברות, אם את חושבת שיש מישהו שיכול לעשות את תפקיד שר הביטחון טוב יותר, תטילי זאת עליו. אילו הייתי ראש ממשלה וחושב שיש להחליף את שר הביטחון, לא הייתי מהסס לרגע. תהיה זו שגיאה מצדך אם לא תעשי מה שאת חושבת לנכון".

ההבנה כי זה שונה ב־180 מעלות מהשיקולים של מקבלי ההחלטות בימינו מטלטלת. ויותר מזה - זה נהיה לגיטימי מבחינתנו ששיקולים זרים מנחים את ההחלטות של הדרג המדיני. אני לא נכנסת לימין ושמאל, זו אבחנה כללית וכואבת. בשנים האחרונות אין אדם אחד שניתן לומר עליו שהוא חף משיקולים פוליטיים. ולא, אני לא תמימה, תמיד היו שיקולים פוליטיים, אבל ההבדל המשמעותי בין אז והיום הוא ששיקולים אלו לא עמדו לפני טובת המדינה. היום לצערי הם עומדים במקום הראשון ומשפיעים על כל החלטה.

אם ננתח את נאומה של ראש הממשלה גולדה מאיר לאומה ב־6 באוקטובר 1973 בשעה 18:00, נאום ששודר ברדיו ובטלוויזיה ובו אמרה לקראת סוף הנאום: "אזרחי ישראל! אין זו הפעם הראשונה שאנו עומדים במבחן של מלחמה שנכפתה עלינו. אין לי כל ספק שאיש לא ייתפס לבהלה. מחמת הגיוס ודאי ייגרמו קשיים והפרעות בשגרת החיים והעבודה. אך עתה כבעבר, יש לקבל קשיים אלו מתוך הכרה מלאה. כולנו נקראים להתנהגות אחראית וממושמעת. עלינו להיות נכונים לכל עול וקורבן הנדרשים בהגנה על עצם קיומנו, חירותנו ועצמאותנו. נתנהג כראוי לבנינו, חיילי ישראל, העושים בגבורה את חובתם - במטוסים, בשריונים, בספינות, ליד התותחים, בכל היחידות והשירותים. במוצבים, ביישובים, בקווי האש בכל הגזרות. אנו בוטחים בכל לב ברוחו ובכוחו של צה"ל להכריע את האויב. ניצחונו של צבא הגנה לישראל - בו הערובה הבטוחה לחיים ולשלום".

המילה שמאוד בולטת בהיעדרה היא שגולדה לא אמרה אפילו פעם אחת את המילה "אני", מה שלא ניתן לומר על הנאומים שמאפיינים את מנהיגינו בעת הנוכחית, שמה שחוזר שוב ושוב בנאומיהם הוא התמות הבאות: "אני אדאג שננצח את חמאס", "אני אדאג שהם ישלמו" וכו'. הבדל לכאורה זעיר זה משקף בצורה ברורה את רוח התקופה.

לא כולל שירות
מבחינת המנהיגים שלנו בעבר, הם היו באמת ובתמים משרתי הציבור. מבחינת המנהיגים של ימינו – הם בעיקר רואים את מדינת ישראל כמשרתת אותם. לתחושתי, תואר זה, או יותר נכון ההבנה העמוקה שהמנהיגים הם משרתי הציבור ולא להפך, נותרו כך פחות או יותר עד תקופתו של מנחם בגין. אולי גם אצל יצחק רבין ויצחק שמיר, אבל עם השנים האידיאלים הללו הלכו והידרדרו והתקבעה הנורמה שבתקופתנו לא משנה מי נמצא בשלטון, הוא תמיד יעמיד בראש ובראשונה שיקולי אגו, פוליטיקה, הישרדות אישית כפקטורים לקבלת החלטות.

לב לבה של הבעיה שלנו הוא שהמנהיגים בראשית דרכה של מדינת ישראל היו אנשי שליחות שמטרתם העליונה הייתה מימוש החזון הציוני, והפוליטיקאים של היום מונעים על ידי אינטרס אישי קודם כל, וטובת האזרחים במקום השני אם בכלל. המנהיגים הראשונים דאגו לנו כמו הורים לילדים. המנהיגים של היום נוהגים בנו כמו אנשי מכירות בלקוחות ומשווקים לנו את עצמם.

הסידור הזה של אנשי מכירות ולקוחות עבד כל עוד היה פער צבאי גדול בינינו לבין אויבינו והרתעה שמנעה מהם לתקוף. כעת, כשהפער הצבאי הצטמצם משמעותית, איננו יכולים יותר להרשות לעצמנו מנהיגות כזו. הטבח האחרון, שנגרם הן בשל תעוזה ותחכום של האויב והן בשל כשל תודעתי ותפקודי עמוק בהנהגה, מדגים את היחלשותנו כתוצאה מהמשבר המנהיגותי. חזרנו למציאות של תש"ח, ולכן אנחנו חייבים מנהיגים בסטייל דור תש"ח.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]