לאחר שישראל ויתרה כמעט על כל המנופים מול חמאס, הגיעה עוד צרה גדולה | אנה ברסקי

הביקור של מזכיר המדינה האמריקאי הותיר בקרב הבכירים הישראלים תחושות מורכבות ודאגה גוברת, אך לא מבחינת הנושאים והדרישות שהועלו, אלא מבחינת הדינמיקה.

התזה שהפכה לדעה הרווחת בקבינט המלחמה, ומשם התפשטה לפורומים נוספים, היא כי יש להסכים למה שניתן להסכים ובכך להרוויח זמן להמשך המלחמה. התזה הזאת גרמה לדרג המדיני בישראל לוותר מהר מדי  בנקודות שבהן היה אפשר להגיע לבסיס להתנגדות, ובראש ובראשונה - בסוגיית הסיוע ההומניטרי.

רשימת הדרישות הבאות כבר כוללת את המשך המלחמה, השיתוף של הרשות הפלסטינית בהנהגה בעזה, החזרת אזרחי עזה לצפון הרצועה והשיא הוא, כמובן, הדרישה מישראל להסכים ואף להתחייב על תהליך מדיני לקראת הקמת מדינה פלסטינית כתנאי לכל הסדר אזורי עתידי. אלה הנקודות שכבר עלו ובהן ישראל מראש נמצאת בעמדת הנחיתות בהיבט הבינלאומי.

קשה להאשים את האמריקאים באובדן פרופורציות, בחוסר הגינות או בהיעדר היגיון. הממשל שפתח את שנת הבחירות לנשיאות זקוק להישגים שאותם הוא צריך להביא למדינות ערב, לדעת הקהל הבינלאומי ואף יותר חשוב:  לדעת הקהל האמריקאית ולאותם המצביעים הדמוקרטיים שקולם כבר לא מובטח לביידן לאור המלחמה המתרחשת במזרח התיכון.

החל מהסיוע הצבאי (גם זה שאנחנו רוכשים בכספנו וגם החבילה הגדולה שהובטחה על ידי הנשיא ביידן ובינתיים תקועה בקונגרס) ועד לווטו האמריקאי במועצת הביטחון של האו"ם. בשלב מסוים, ולא ממש רחוק, הממשלה בישראל תצטרך לקבל החלטות קשות ולבחור בין האינטרס הישראלי האסטרטגי, גם במחיר של עימות עם וושינגטון, לבין שימור היחסים הטובים עם ממשל ביידן, שגם הם אינטרס אסטרטגי בפני עצמו.