הבנתי שזה בסך הכל הבניין שבקצה הרחוב שמשמיע את קולות הפירוק הללו מוקדם בבוקר, לא משהו שצריך לדאוג בגללו. אבל לקח לי רגע לחזור לנשום כרגיל ולהבין שלא קרה שום דבר. בסך הכל פירוק ונפילה, רעש של קריסת לבנים ופסולת בנייה. לא בום גדול, לא משהו שאמור להקפיץ בן אדם ישן, אפילו לא בתקופה משוגעת כזו. בסך הכל חלקי בניין, מתכות כבדות ושאריות בטון שנופלות למטה באופן מבוקר בתוך צינור ארוך, לתוך מכל ענק שמקבל אותן. רעש תל אביבי קלאסי. רעש ישראלי.
חורבן הבית: טיל החריב לי את הדירה. ניצלתי בנס | טליה לוין
תל אביב חוזרת לעצמה לאט: כנראה שבסוף באמת מתרגלים להכל
אני כמובן קופצת, תמיד. גם כי כל רעש בימים האלה מקפיץ אותי, ולא צריך אופנוע כדי לגרום לכך. מספיקה השריקה החרישית של מנוע הקורקינט החשמלי שעובר ברחוב, או אנשים שטורקים דלתות כשהם יוצאים מהרכב בחנייה, אפילו מישהו שצועק למישהו אחר מהמרפסת וההד מגיע אליי. אל תשאלו.
אבל אני כבר לא מתייחסת לזה. משתדלת שלא. בעיקר כי נוכחתי לדעת שאף שעברו שלושה חודשים ובראש אני מבינה שהכל בסדר, הגוף שלי, או ליתר דיוק המוח שלי, שומע קולות של קריסת לבנים ומגיב כמו שכל חיה מגיבה בשטח בתנאי סכנה - הישרדות.
הגוף שלנו הוא מכונה מופלאה, ועד כמה שאנחנו חושבים שאנחנו יצורים תבוניים הרבה יותר מבעלי חיים ומנפנפים בידע ובתארים שלנו, אנחנו לא כל כך שונים מהם. חדים אפילו פחות, אבל חיים על התניות פיזיות ורגשיות ומגיבים מתוכן, הרבה יותר ממה שאנחנו רוצים להאמין. אז אנא, טרקו דלתות יותר בעדינות.
הבניין בקצה הרחוב הוא בניין לשימור מחמיר. הקבלן יכול לשפץ כמעט הכל מהיסוד, אבל חייב לשמור על יסודות עקרוניים שנבנו שם בראשית ימיה של תל אביב. הוא נבנה על ידי טמפלרים גרמנים ברחוב עם המון היסטוריה טרום ימי המדינה. לאורך השנים גרו בו ראשי ממשלה, והחלטות והכרזות שהשפיעו על עתידה של המדינה נעשו מטרים ספורים ממנו.
אחר כך התגוררו בו אנשים רגילים, יחידי סגולה שאפילו לא ידעו שיום יבוא ויקראו לתל אביב “העיר הלבנה". אנשים שלפני עשרות שנים קנו דירות בכמה לירות ולא שחררו את הנכס גם כשהוא עמד ליפול, גם כשחלקו נפל. היום יש להם מטיל זהב ביד, וגם ביטחון אחרי שהוחלט שמוסיפים לדירות ממ"ד ברוח התקופה, מה שעומד להעלות את הערך בתל אביב החשופה. אותו בניין שפעם ידע לספוג כדורי גומי ורוגטקות, שתושביו הסתפקו בקיר בטון קטן שתמך בצד למקרה שמשהו יכול היה לקרות, הפך לבניין קלאסי ממוגן, בעידן שאיש לא חזה לפני מאה שנה, ובמדינה שאין בה נקודה אחת ללא איום טילים מאיזשהו כיוון.
בבוקר, כשישבתי עם הקפה מול החלון, לא יכולתי לראות את הבניין הקורס אלא רק לשמוע. לא היה אפשר להתעלם מהרעש, כמו שאי אפשר להתעלם מרעש הקריסה הכללי שיש מסביב. כל קריסה ומאפייניה וסיבותיה. לפעמים זה רק מבנה, לפעמים זו קונספציה, לפעמים זה אמון במערכות, לפעמים זו תפיסת עולם, לפעמים זה מול אנשים קרובים, לפעמים זה רק אישי, ביני לבין עצמי, איפה הייתי, איפה רציתי להיות, איפה אני היום, ואיפה אהיה?
אני רוצה להאמין שאם היא כבר קרתה הקריסה, היא תוצאה של אקט שהיה מתבקש. מאורע שדחק אותנו לפינה, וגרם לנו להבין שאי אפשר להמשיך יותר באותה דרך. שיפוץ וקצת צבע אולי ייפו את המצב באופן זמני, אבל הם לא באמת יצליחו להסתיר את הפגמים שנמצאים שם מהיסוד. היה צריך משהו שיכריח אותנו לקום ולבנות חדש, כי אין ברירה אחרת.
חשבתי שהפירוק הזה הוא סימבולי, ובצורה כזו או אחרת אולי משהו שמתרחש בנפש של כולנו בזמן הזה, מי פחות ומי יותר. יש מי שמתעסקים בו ובמשמעויות שלו, ויש מי שמעדיפים להתעלם, לתת לתקופה הזו לעבור ולא לצקת לתוכה יותר מדי משמעויות.
ואולי בכל זאת צריך לחפש את המשמעות הנסתרת? כי בסוף, מה שווים החיים אם לא ננסה להבין אותם לעומק? כמו אותו בניין לשימור מחמיר בעיר, לא תמיד צריך להחריב עד היסוד מורשת שנבנתה בחלוציות, בדם וביזע. אפשר רק להפשיט אותה מכל מה שהלבישו עליה לאורך השנים אנשים עם כוונות רעות, יותר או פחות. אנשים שסבלו משיכרון הכוח של עידן השפע והאגו ובנו על הבסיס היפה של המקום הזה הרבה דברים לא מתפקדים. לשמור על היסודות הבסיסיים ולבנות עליהם משהו אחר לחלוטין.