יש מקרים שבהם קשר נישואים נפרם בפועל גם ללא סידור גט. למשל, אם האישה עוברת לגור עם השכן ממול וקופצת הביתה רק לביקורים מזדמנים. למשל, אם הבעל אינו עומד בפרץ כשאנס וסדיסט מתעלל באשתו, ולאחר מעשה מטיח בה - הבאת את זה על עצמך. אמרתי לך להיות בשקט, אבל את השתוללת וצרחת בגלל איזו סטירה או שתיים כשבסך הכל ביקשתי לשלוט ולהראות לך מי כאן בעל הבית. מה הפלא שהשכן שמע את הצעקות והסיק שיש אצלנו בעיות בבית ואפשר לפרוץ את הדלת?
המו"מ החשאי שהתפוצץ להקמת ממשלה חלופית עם ח"כים בליכוד | פרסום ראשון
אם לא נצליח להביא את הראש של סינוואר - זה מה שעשוי לקרות בצה״ל | אלון בן דוד
יש כמה דרכים לסדר גט בין ממשלה למדינה. הצבעת אי־אמון בכנסת עם רוב של 61 שמובילה לבחירות. אי־אמון קונסטרוקטיבי: פירוק הממשלה והחלפתה ללא בחירות. גירושים בהסכמה: הממשלה והאופוזיציה קובעות מועד בחירות מוסכם.
קיימת גם אופציית ״עד שהמוות יפריד ביניהן״, כלומר שהממשלה תוציא את ימיה ותחזיר את נשמתה לבוחר עם סיום הקדנציה של ארבע שנים. אבל הממשלות במקומותינו לא מאריכות ימים, ומאז נובמבר 1988 כל קדנציה הסתיימה בגירושים.
היחסים בין הממשלה הנוכחית למדינה התערערו מיד עם הקמתה. לא היה ירח דבש ולא מאה ימי חסד. ועדיין מדינת ישראל חיה את השגרה החדשה בנישואים כושלים. אבל בשבת השחורה נפל דבר. מדינת ישראל הוכתה ונאנסה במשך שעות ארוכות מצמררות כשאין מושיע. הקשר בין המדינה לממשלה נפרם. לא נערכה הצבעת אי־אמון, אבל הממשלה בבוקר הנורא ההוא איבדה את המנדט.
אבל לא מתגרשים כשהתותחים רועמים. בעיקרון נכון היה להקים ממשלת חירום רחבה, אבל נתניהו התעקש לנסות לשמר את ממשלת ה־64, ועל כן ח״כים של המחנה הממלכתי צורפו לממשלה המקורית על תקן עובדים סוציאליים, להשגיח, לשמור ולמנוע אלימות במשפחה.
עכשיו, כשהשלב הראשון של הלחימה בעזה מסתיים (והחטופים, בל נשכח, עדיין בגיהינום של חמאס), בני גנץ, גדי איזנקוט וגדעון סער ניצבים על פרשת דרכים. כמו באגדת ילדים. ימינה תלך (תפרוש מהממשלה) – סמוטריץ' ובן גביר ישתוללו בקבינט המלחמה, וגנץ יתחיל לאבד גובה ומנדטים בסקרים.
שמאלה תלך (תישאר בממשלה) - הממשלה תאשר תקציב הזוי ל־2024, תמשיך להתעלם מכרבע מיליון מפונים, שריה ימשיכו לשחרר אמירות מביכות ומזיקות, ראש הממשלה יקבל החלטות ממניעים אישיים, אה כן, וגנץ, בהיותו חותמת גומי, יתחיל לאבד גובה ולאבד מנדטים בסקרים.
שתי נקודות מפנה חשובות המסתמנות באופק, מחייבות סידור גט: קביעת נקודת סיום כהונת הממשלה. האחת, כבר אמרנו, תקציב 2024. השנייה, קבלת החלטה אסטרטגית בעימות עם נסראללה.
סטרוק או כביש עוקף?
הצצה חטופה לקיצוץ שמציע בצלאל סמוטריץ', אומרת הכל. להלן מספר דוגמאות להמחשה: קיצוץ של 56 מיליון שקל ממשרד החינוך, 30 מיליון מההשכלה הגבוהה, 26 מיליון ממשרד הרווחה, 27 מיליון ממשרד הבריאות, 23 מיליון ממשרד התעסוקה, 42 מיליון מתקציב משרד החוץ.
כי למה מה, ברור שאין צורך בטיפול בתלמידי העוטף, בעזרה לסטודנטים־מילואימניקים, שלא לדבר על תקציבי בריאות, רווחה ותעסוקה, שכל אלה מותרות נטו. נכון גם לצמצם נציגויות מטעם משרד החוץ, כי ישראל גם ככה מובילה בהסברה.
והדובדבן שבקצפת: סמוטריץ' דוחה סלילת כבישי עוקף ובניית מחלפים ביו״ש: עוקף אל־ערוב (מחנה הפליטים מועד לפורענות), צומת הגוש, מחלף עיסאוויה, מחלף עטרות ועוד. מי אמר ימין על מלא? ולא דיברנו על המס המוטל על מכוניות חשמליות. כי מי נוהג בהן? הפריווילגים.
נקודת המפנה השנייה היא ניהול העימות מול חיזבאללה.
מלחמה בעזה נכפתה עלינו, בחזית הצפונית על ישראל לקבוע אסטרטגיה ולקבל החלטות. מי יקבע? מי ינווט? מי יקבל אחריות על תושבי הצפון? מי יבטיח להם? אפשר להתווכח על השקפת עולם ועל סדר עדיפויות שהוא תלוי ויכוח סביב השקפת עולם, אבל הממשלה הגרעינית של 64 לא פועלת ממניעים ערכיים אלה או אחרים. המניעים שלה תועלתניים נטו.
ביטול משרדים מיותרים היה מונע קיצוץ ברווחה, בחינוך, בבריאות, בתעסוקה. בחצי מיליארד שמקבלת אורית סטרוק לבזבוזים ניתן לסלול כביש עוקף אל־ערוב, ואולי אף לבנות מחלף בעטרות. מדוע, אם כן, סמוטריץ' מעדיף משרד של כלום ושום דבר על כבישים ומחלפים ביו״ש? הסיבה פשוטה: סטרוק עומדת לחלק סכומי עתק לעמותות פוליטיות שיסייעו למפלגתו של סמוטריץ' לעבור את אחוז החסימה.
אחרי שהקשר נפרם
מדוע בנימין נתניהו מתמהמה ומתעקש לשמר את משרד המסורת, את משרד המורשת ואת משרד המשימות, וגם אם ישתכנע לבטל משרד לקפה של הבוקר, ישאיר על כנו משרד הראי שעל הקיר? התשובה היא כי גנץ וסער כבר לא מצליחים לתפקד בתור עובדים סוציאליים ולהשגיח. נתניהו פועל בזירה האזרחית כאילו אין ממשלת חירום. המניע היחיד שלו הוא שימור הקואליציה של 64. מנוי וגמור עמו להמשיך לנהל את קשר הנישואים בין הממשלה והמדינה, כאילו הקשר לא נפרם ב־7 באוקטובר.
אבל הקשר נפרם. המנדט נשלל. האמון הציבורי נסדק. וכעת, אם בקביעת יעדי תקציב 2024 הממשלה מפגינה אטימות ופועלת ממניעים פוליטיים צרים, ולמחנה הממלכתי אפס השפעה, מי ערב לכך שהחלטות עתידיות באשר למערכה בצפון ולחזרת התושבים לבתיהם, יתקבלו ממניעים לאומיים ולא משיקולי הישרדות פוליטית? ומי אמר שלגנץ, איזנקוט וסער תהיה השפעה כלשהי על ההחלטות? מאידך, קבינט המלחמה עדיין פעיל. המערכה בעזה מתנהלת וגובה מחירים גם כשהיא עשויה לעבור שלב.
הפתרון הוא לא לפנות שמאלה ולא ימינה, אלא ללכת ישר. על גנץ, איזנקוט וסער להציב אולטימטום לנתניהו: המפלגה, על שני מרכיביה, נשארת בקואליציה בתנאי שקובעים סידור גט, תאריך מוסכם לבחירות. מדינת ישראל תיפרד מממשלת 64 בהסכם גירושים ועד לפרידה הסופית הצדדים ינהלו קשר תקין בלי לפגוע במצב הקיים. נכון. נתניהו עשוי להתגלות כסרבן גט ולדחות את האולטימטום. אבל דיה לצרה בשעתה.