העל־זמניות של המחזה "קרנפים" של אז'ן יונסקו נובעת מכך שבניגוד לאופי הפוליטי שיוחס לו, הוא לא היה בעניין הפאשיזם או הקומוניזם, אלא בעניין הטבע האנושי. המחזאי עצמו שלל את כל הפירושים האידיאולוגיים ליצירתו, והגדירה כמסר אוניברסלי.
דיווח: מתנהל משא ומתן להעברת תרופות לחטופים בעזה
המו"מ החשאי שהתפוצץ להקמת ממשלה חלופית עם ח"כים בליכוד | פרסום ראשון
מרבית בעלי הטורים והפרשנים מגישים בימים אלו לעם ישראל מיצג של התקרנפות בהליך מזורז, המדלג על ששת השלבים של הפיכת רעיון פרוע למתקבל על הדעת: מבלתי מתקבל על הדעת, דרך רדיקלי, מקובל, סביר, סטנדרטי ועד לנורמלי.
לבסוף הם מתייצבים כחומה בצורה מאחורי רעיון בעייתי בלשון המעטה, להקים, בעת הזו, ועדת בדיקה פנימית בצה"ל לאירועי שמיני עצרת מטעם מי שיהיה נחקר מרכזי באותה בדיקה. בייחוד כאשר הרמטכ"ל בוחר לראשות הוועדה רמטכ"ל לשעבר בנימוק "כי רק רמטכ"ל ראוי שיחקור רמטכ"ל".
ניתן להניח שהפרשנים הללו היו מגיבים לגמרי אחרת לו מדובר היה ברמטכ"ל שמינה נתניהו ולא ברמטכ"ל שמינה בני גנץ בזמן פציעות, ערב חילופי שלטון. במקרה כזה הם היו מלמדים את מירי רגב וחבריה פרק בהשתלחות ארסית בעצם רעיון העוועים למנות ועדה פנימית לפני ועדת חקירה ממלכתית, וגם בעיתוי, בזהות הממנה, בהיעדר ההתייעצות עם הדרג המדיני, ובעיקר בהרכב האנושי הבעייתי של הוועדה המוצעת.
הם היו משגרים ביקורת בוטה עם סימני קריאה. לא כמו סימני השאלה על בהונות של מירי רגב, דוד אמסלם, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' בקבינט.
בשורה התחתונה, קיבלנו תקשורת מתקרנפת המאתרגת רמטכ"ל שבעיצומה של מלחמה מציע למנות רמטכ"ל לשעבר, שפטפט את עצמו לדעת באולפנים, שיש לו חשבונות עבר מרים עם ראש הממשלה – לחקור בין היתר את הרמטכ"ל שמינה אותו לתפקיד החוקר הראשי.
הקרנפים מנצלים את מעמד־העל שלו זוכה בציבור הישראלי צבא הגנה לישראל כדי להפוך את קערת העובדות על פיה. שהרי הודעתו זוקפת האוזניים של ניר דבורי על הקמת ועדת הבדיקה אכן הצדיקה הסתערות רבתי ולא "אני רק שאלה", מהוסס. גנץ, בצעד חריג מבחינתו, ניצל את המצב, תפס טרמפ על המצג השקרי של הקרנפים, והשמיע לציבור מנגינה קליטה: "עושים פוליטיקה בזמן מלחמה". מנטרה שהתקשורת צורכת בשקיקה ומהדהדת בשקידה.
הרי קל מאוד להדביק פוליטיקה לרגב ולבן גביר, הפועלים כביכול בגיבוי שקט של נתניהו, וכמעט בלתי אפשרי להדביק פוליטיקה לרמטכ"ל. זאת חרף כך שהקמת ועדת החקירה הזו בעת הזו היא הצעד הכי פוליטי שעשה רמטכ"ל כלשהו אי־פעם.
לכן, אין פלא שבעקבות ישיבת הקבינט הביטחוני בסוף השבוע שעבר, הקרנפים לא רק שלא מתחו ביקורת כלשהי על ההצעה הפגומה של הרמטכ"ל, אלא שהם יצאו למסע צלב נגד השרה רגב וחבריה, שהעזו לשאול רמטכ"ל אם באמת הוא מתכוון להכניס עדר פילים לחנות חרסינה.
כאן המקום לציין שעם ישראל התברך ברמטכ"ל בעל יכולות פוליטיות מרשימות: הופעתו משדרת אמינות ומעוררת אמון. הוא בדיוק האיש שהיית קונה ממנו מכונית משומשת, אף שהיא קצת דפוקה ויש חרחור מוזר במנוע, אבל אתה מאמין לו שהחרחור היה שם תמיד ואין לו משמעות.
מקללן מול לינקולן
להמחשת החומרה בהצעה להקמת ועדת חקירה פנימית בוסרית למחדל רבתי, צריך ללכת 50 שנה אחורה: שוו לנגד עיניכם את רב־אלוף דוד אלעזר מודיע בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים על הקמת ועדת בדיקה פנימית להתנהלות צה"ל בימי המלחמה הראשונים, ובראשה קודמו בתפקיד חיים בר־לב, וזאת ללא התייעצות עם משה דיין וגולדה מאיר.
הרי אמות הספים היו רועדות בעוצמה שמנפצת את סולם ריכטר. אלא שדדו לא העלה על דעתו למקש את ועדת אגרנט, אף שהרכבה והמנדט שקיבלה נתפרו בחוטים גסים כדי למצוא אשמים בדרג הצבאי הבכיר בלבד. למשטר מפא"י היו מגרעות רבות, אבל סדר היה שם, והמילה היררכיה לא הייתה נעולה שם בנשקייה, כמו הייתה הרובים של חיילי הקו הראשון בעוטף עזה ב־7 באוקטובר.
אצלם, לו הרמטכ"ל היה מציע ועדת בדיקה ללא אישור שר הביטחון, הוא היה מסיים את תפקידו בו ביום. על הרבה פחות מזה הודיע שמעון פרס לפרופ' יצחק זמיר על תום כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה מעכשיו לעכשיו, על רקע פרשת קו 300. שלא לדבר על דוד בן־גוריון, שפירק את הפלמ"ח וסילק את ראש המטה שלו במלחמת העצמאות.
ובתקשורת, לו דוד אלעזר היה מקים ועדת בדיקה, הפרשנים היו מאשימים אותו במאמץ ממוסד ומאורגן לתיאום עדויות ולשיבוש הליכי החקירה של הוועדה הממלכתית העתידית.
איני יודע את מניעי הרמטכ"ל הלוי, אבל אם אכן התחקיר הצבאי המבצעי המוצע הוא כה תמים, פנימי, וטכני, ומצד שני חיוני ובעל חשיבות עצומה לעתיד הלחימה, למה המתין 90 יום עד ששלף את שאול מופז מהאתונות, רגע לפני שוועדות פרלמנטריות או ממלכתיות ש"אינן מבינות בצבא" ייכנסו לתמונה.
ואם לא די במופז, ליהק הלוי לצדו בוועדה את חותם עצומות המחאה הפוליטיות נגד הממשלה, אלוף (במיל') אהרן זאבי־פרקש, שב־2004 הגיב לשאלת יו"ר ועדת החוץ והביטחון יובל שטייניץ, שתהה מניין הביטחון שיש לו כי סוריה לא בונה בחשאי פצצה גרעינית. כשם שאני לא מלמד אותך פילוסופיה, השיב זאבי־פרקש לשטייניץ, דוקטור לפילוסופיה – אף סמל או רב־סמל לא ישאל אותי שאלות הזויות ולא סבירות בענייני צבא.
הרמטכ"ל הלא פוליטי, שלא טרח ליידע את שר הביטחון וראש הממשלה על קביעת הוועדה והרכבה, הוא גם האיש שהכשיל אותם וסיבך אותם ואת עם ישראל כאשר מנע מהם בזמנו את המידע החמור שהיה בידיו, בעקבות ההתייעצות הלילית ב־7 באוקטובר, ובכך מנע מהם את האפשרות להורות על היערכות חירום מיידית, שהייתה יכולה עדיין לסכל את האירוע.
כוננות עם שחר, שלושה טנקים ושלושה הליקופטרים, פתיחת הנשקיות והמרת הפיג'מות של גדוד 13 במדים, היו יכולים להרתיע את האויב ולמנוע את ההרוגים, הפצועים, החטופים, ההשפלה, הזוועות ומנוסתם מביתם של רבבות בדרום ובצפון.
במשך יותר מ־90 יום מאשימה התקשורת את הממשלה והעומד בראשה בחתירה תחת הצבא, כאשר האמת הפוכה. והממשלה מתאפקת. רא"ל הלוי קיבל מטרייה מדינית חסרת תקדים מהממשלה, שדאגה לגיוס מילואים נרחב ולגיבוי מדיני שישראל מעולם לא קיבלה בעבר.
בניגוד לרואי השחורות, השיח עם ארה"ב היה ועודנו ענייני חרף חילוקי הדעות, ושיתוף הפעולה הוליד רכבת אווירית גדולה יותר מזו שישראל זכתה לה במלחמת יום הכיפורים. ראש הממשלה עשה את הנדרש להקים ממשלה רחבה וניווט את הספינה כך שהזירה הצפונית תהיה תחת שליטה, כדי שהצבא יוכל להתרכז במיגור חמאס ובהחזרת החטופים. בתוך כך, הממשלה ממשיכה להשיג לצה"ל בשיניים ובציפורניים עוד זמן להשלמת המשימה.
אני מציע לרמטכ"ל למצוא שעה או שתיים ולקרוא את תמצית סיפור מלחמת האזרחים בארה"ב. כיצד הפוליטיקאים והתקשורת חתרו תחת הנשיא אברהם לינקולן, כשהם מעודדים את הרמטכ"ל הפופולרי והלא ממושמע ג'ורג' מקללן להתעלם מהנשיא ולנהל את המלחמה בקצב האטי והבטוח שלו.
מקללן האהוד על החיילים, שפוטר לבסוף, הודיע מיידית כי יתמודד נגד לינקולן מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. התוצאה: לינקולן נבחר שנית, בניגוד לתחזיות ולמרות התקשורת.
יוליסס גרנט, הרמטכ"ל שהחליף את מקללן, הסתער על האויב והוביל סוף־סוף לניצחון, שהפך את לינקולן לגדול נשיאי ארה"ב, את גרנט לנשיא בקדנציה הבאה, ואת מקללן להערת שוליים לא מאוד חשובה ולא כל כך חיובית בספרי ההיסטוריה. חומר למחשבה להרצי הלוי וגם לכמה פוליטיקאים, אם יצליחו לפנות זמן לדרמה היסטורית מרתקת.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]