שני ימי ישיבות בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג חשפו לעין כל את ישראל היפה, הלוחמת על צדקתה וביטחונה. אין זה חשוב מה יפסוק בית הדין. כדרכם של מוסדות בינלאומיים, ישראל והסכסוך הישראלי־פלסטיני תמיד במוקד דיוניהם. כל עניין אחר נדחק הצדה מסדר היום ברגע שעולה על השולחן העניין הפלסטיני. ישראל תמיד “זוכה” לגינויים, תמיד מואשמת. “או”ם שמום”, פסק בן־גוריון, ובכך קיבע מלכתחילה את התייחסות ישראל למוסדות הבינלאומיים המוטים. ואין זה מפליא. מספר המדינות העוינות את ישראל, בהן עשרות המדינות האסלאמיות, עולה פי כמה על תומכיה.
אם האו"ם יכול להשתטות, לשופטים בהאג לא אכפת להיחשף כהזויים | שלמה שמיר
עדויות מה-7/10 וסיוע הומניטרי: טיעוני ישראל ביום השני לדיון בהאג
רבים טענו כי אל לישראל להשתתף ב”קרקס” הבינלאומי הזה. טוב שהחליטה לשתף הפעם פעולה, שלחה את אהרן ברק להימנות עם חבר השופטים, וגם שלחה את בכירי משפטניה להשיב לעלילות הכזב. הצדק הישראלי כל כך שקוף, שאסור היה להשאיר את הזירה למעלילים בעוד המלחמה במרצחים נמשכת.
עם ישראל התפעל מהופעת נציגיו קבל אולם ועולם, יום לאחר שהתובעת, משתפת הפעולה עם חמאס, הציגה מסכת שקרים ועיוותים וניפחה כל התבטאות לא מוצלחת של פוליטיקאי ישראלי שולי. משפטנינו השיבו לה מנה אחת אפיים, והדברים ידועים. לכן, אין זה חשוב מה יפסוק בית הדין הפומפוזי. סוף־סוף ה”קייס” הישראלי, שההסברה שלנו כשלה בהצגתו בעולם בצורה חד־משמעית, זכה להצגה מרשימה, חכמה, מנומקת כהלכה. כל מי שצפה בנאומים, לבו התמלא גאווה. סוף־סוף נשמע ברבים קולה הנאור של ישראל, באופן רהוט ומדויק. פני חברי הצוות הדרום־אפריקאי היו עגומות למדי.
להשתתפותנו הייתה חשיבות נוספת. תוך כדי שני ימי הדיונים התייצבו גרמניה ובריטניה בגלוי ובאופן חד־משמעי לצדה של ישראל. בעיקר יש לציין את גרמניה, שמיום ליום מתגלית, לצד ארצות הברית, כידידת אמת של מדינת היהודים. יש להדגיש עם זאת, כי שלוש המדינות הללו תומכות, ולו בחצי פה, ב"פתרון שתי המדינות", שאינו מקובל על ממשלת ישראל. לא נקבל מדינה עוינת, חמאסית, גם על גבול כפר סבא ועפולה. הטבח ב־7 באוקטובר חייב לשמש נימוק מרכזי לכך ששלטון ערבי־טרוריסטי ביו”ש יסכן את עצם קיום ישראל. חצי מיליון יהודים כבר מתגוררים בעשרות יישובים פורחים בחבלי יהודה ושומרון.
שארצות הברית תומכת בנו - אין זה מפתיע. עוצמת התמיכה של ממשל ביידן מחממת את הלב, הגם שמיום ליום גוברים מוושינגטון הלחצים עלינו למהר ולסיים את מלאכת הלחימה. לא כן גרמניה, שלעם היהודי חשבון היסטורי מר, בל יימחה, עמה. אנחנו זוכרים היטב את העבר הנורא, את השואה שהמיטה גרמניה הנאצית על העם היהודי חסר האונים, אבל גם מביטים קדימה למען עתיד ישראל. לכן, עושים את ההפרדה בין אז להיום. זוהי באמת גרמניה אחרת – עוד מונח שטבע בן־גוריון ולא הכל השלימו עמו. ידידותה לישראל, בוודאי בעקבות ה־7 באוקטובר, היא לנו נכס חשוב ביותר. בעקבות תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל, לא אמנע עוד מלבקר בגרמניה.
יש להזכיר מדינה נוספת, צנועה, שידידותה לישראל רבת מסורת מזה שנים רבות – צ’כיה. עוד ב־1948 מילאה צ’כיה (אז צ’כוסלובקיה) את התפקיד שממלאת היום ארצות הברית ביחס לישראל ולמלחמה, כשסיפקה לצבא ישראל רובים, תחמושת ואפילו מטוסים, בעוד אמריקה מטילה אמברגו על מכירת נשק למזרח התיכון. כטירון בצה”ל ב־1962, אני זוכר במיוחד את הרובה הצ’כי הלא־אוטומטי. היה זה הנשק האישי שעליו התאמנתי. עד היום אני כמו חש את מכת הדף הקת ההולמת בכתפי בכל ירי. חלק מהרובים הללו היו שלל מגרמניה הנאצית. על קתותיהם היה מוטבע צלב הקרס.
לעומת זאת, מדינות אחרות החמירו את איבתן לישראל. ראשונה שבהן היא כמובן טורקיה של ארדואן, שמתגייסת לסייע לדרום אפריקה בהשחרת ישראל. זוהי טורקיה שמארחת את ראשי חמאס ושאר מנהיגים של ארגוני טרור, ומנגד מדכאת באכזריות את המיעוט הכורדי בגבולה, שלא להזכיר את טבח הארמנים. נזכיר את אירלנד, שמכבר מיקמה עצמה בצד הפלסטיני ובאחרונה נשמעו מתוכה קולות הקוראים למאמן הכדורגל האירי של מכבי תל אביב להתפטר ולשוב הביתה. גם מישראל עלו קולות מופרעים של מסייעים לבית הדין בהעמדת ישראל לדין בינלאומי על “פשעיה”. בין אלה - זאב דגני, מנהל גימנסיה “הרצליה”. ה”מחנך” הפוסט־ציוני הזה עדיין לא פוטר משום מה.
מעל לכל, ההצגה האנטישמית בבית הדין הבינלאומי בהאג הצליחה לאחד עוד יותר את רוב הציבור בישראל, לטעת בו תקווה וגאווה, ואין זה משנה מה תהיה פסיקתו. מעז או מהאג יצא מתוק.