שקט, כואבים

עם זאת, זה משבש לי הרבה, כי על אדם מהמעגל הקרוב אני לא יכולה לעבוד. בדרך כלל יידע מתי אני מבלפת, מגזימה או אפילו חסרת ביטחון. על דברים שסיפרתי לו אני משתדלת לא לחזור בהרצאה, כך ששאר הקהל “מפסיד", אף על פי שגם ככה אין להם מושג מה הם צריכים לשמוע, ובכל זאת.

אז החלטתי שאני לא מתעקשת ולא מייחצנת את ההרצאות וסדנאות הכתיבה שלי לאנשים הקרובים אליי ובטח שלא כדי להרשים איזה בחור שגם כך הקשר איתו על זמן שאול. שירצו אותי בזכות מרסל, לא בזכות מרסל מוסרי. בכלל, את הקהל שלי ואת תלמידי הסדנאות בפרט אני מעדיפה שלא להכיר, שיהיו כמה שיותר רחוקים ממני, כך אקבל המון סיפורים חדשים בחינם.

והיו חיוכים וביישנות וגם לא מעט קטעים שבהם שתקנו והבטנו, ודווקא בהם העברנו יותר הבנות ותובנות, כמו מים. אבל היה בו עוד משהו בגיא, משהו שלא מסופר וברור עד הסוף ומשהו עצוב וכבוי לפרקים, ואני לא נביאה או איזו בעלת אוב, אבל היה לו המבט ההוא ששמור רק לגיבורים, כאלו שפגשו את התופת, האימה והאהבות המקודשות בדם מקרוב, וכשהסתיימה המלחמה, נשלחו אל השגרה הזרה להם כל כך. לא שאלתי על זה יותר מדי, ומי בכלל היה עונה לי?

הימים עברו חלפו, הפכנו להיות חברי “מזל טוב" ו"חג שמח", בכל זאת, עשור חלף ושנינו השתנינו. בשבוע שעבר שלח לי לוואטסאפ תמונה של תעודת כבוד חתומה על ידי האלוף (בדימוס) דני יתום - ראש המוסד לשעבר, ובו נכתב שמוניתי לשגרירה של כבוד מטעם עמותת “טראומה פור גוד", המסייעת להלומי הקרב ונפגעי פוסט־טראומה בישראל.

קיבלתי תעודות הוקרה בחיי, אבל תעודת כבוד כזו - טרם. למען האמת, לא כל כך הבנתי על מה זה מגיע לי, חשבתי שחלה טעות בשיפוט, אם יש שיפוט לדבר כזה. אחר כך הגיעה ההודעה ממנו שבה סיפר לי שכבר תקופה ארוכה מגיעים הלומי קרב אל סדנאות הכתיבה שלי, הוא מצטרף אליהם וממתין בחוץ או משקיף מרחוק. כתב לי שהרבה מהם גילו את הכתיבה והיא זו שהשיבה להם את חדוות החיים. תמיד יש מישהו שמשקיף, מסתבר. חשבתי שאני קונטרול פריק, מודעת לכל, החיים מפתיעים.

מה עשיתי מיד אחרי שקיבלתי את ההודעה? עוד לפני שהודיתי לו או הגבתי, נכנסתי אל תיקיית התמונות מסדנאות הכתיבה שלי וניסיתי להבין מי. מי מבין התלמידים הביט בי ועיניו כעיניו של גיא? למי הייתי צריכה להעניק יחס מיוחד, להודות לו על הדברים שעשה למעני ולמען כולנו ולא לגבות ממנו שקל על ההשתתפות? זה קרב אבוד מראש, מאות השתתפו בסדנאות, לא היה סיכוי.

כתבתי לגיא. מתברר שהוא סמנכ"ל קשרי הממשל של העמותה. הוא נתן לי את הטלפון של אורן אור ביטון, יו"ר ומייסד העמותה, קראתי עליו קצת, הוא לוחם ומפקד לשעבר ביחידת המסתערבים של מג"ב. ב־1992, בקרב בג'נין, נהרג מול עיניו מפקדו ומייסד היחידה, רפ"ק אלי אברם ז"ל. אורן לקה בהלם קרב מאז, מבלי שהנושא היה מדובר בכלל בארץ.

התקשרתי לאורן והודיתי לו. התחננתי בפניו, אף על פי שסירב, שיודיע לי לפני שיגיעו, שאתן את הסדנאות בחינם, הם נתנו לנו פי אלף יותר. לא היה עם מי לדבר. “את לא צריכה לדעת שהם שם", היו תמימי דעים אורן וגיא, ואולי זה הסיפור שמספר את הכל. אשרי המדינה שאלו ילדיה.

ביום ראשון בבוקר נסעתי לקחת את התעודה ממשרדי העמותה בהרצליה, בדרך חזרה ירד גשם זלעפות, בפקק באיילון לא נשמעה אף צפירת רכב. כולם עמדו והמתינו בצורה מופתית. שדרנית הרדיו בישרה שעוד חייל נפל חלל, שמו אנדועלם קבדה, בן 21 מקריית גת.