ישראל השנייה: מעולם המדינה לא הייתה מאוחדת ומפולגת יותר

יש לי תיקים עם צילומי דפים מספרים וממאמרים על מרידות יהודים נגד הנאצים. הם שוכבים על מדף אחד אולי 40 שנה. הגומייה שמחזקת כל תיק כבר התרופפה, הקרטון הצהיב, זהו חומר שהיה קשה למצוא ואספתי אותו פעם בעזרת תחקירנית היסטוריונית לצורך סדרת תכניות טלוויזיה שיצרתי. בכל רגע שארצה אני יודע איפה להציץ. אני אכן צריך להביט בתיקים האלה פעם בכמה שנים. אין בעיה. הם שם, בבית שלי.

בבית שלי אני גם יודע היכן השפיץ פלאייר, איפה יש וו מעוקל מנחושת שקניתי פעם, והיכן שמתי ספרינג שייבה אחת למקרה שאצטרך. יש בישראל אנשים אשר אינם יכולים לעשות זאת. כשהם רוצים את השפיץ פלאייר שלהם או צריכים תיק עם ניירות חשובים להם, או תבלין שסבתא הכינה להם בצנצנת, שהייתה במטבח שלהם, הם לא במטבח שלהם והם לא בבית שלהם. יש אנשים בישראל, רבבות, שנמצאים בחדר במלון, או מתארחים בבית לא להם כבר למעלה מ־100 ימים. להם אין אפשרות להושיט יד למגירה ולקחת ממנה את מה שאדם מוצא בבית שלו. לא להיות בבית, זה לחיות בחוסר שמתגלה לך כל יום מחדש.

בדקתי לאחרונה מה קורה, למשל, בקריית שמונה. לא קורה. אין קריית שמונה. יש שם בתים ריקים. כל התושבים, פרט למעטים, לא נמצאים בביתם אלא פזורים בכ־220 מלונות בכל הארץ. מעל 20 אלף איש בחדרים קטנים, בין מזוודות ואריזות. המעבר נעשה בבלגן אטומי בשבועות הראשונים, ואת מאות אלפי הסיפורים הקטנים של חוסר הנוחות לעולם לא תשמעו, ואפילו לא תנחשו. ישראל מעולם לא הייתה מאוחדת יותר, ומעולם לא הייתה מפולגת יותר, כי כרגע אנחנו מדינה שבה רוב האנשים חיים כרגיל בבתים שלהם, אבל יש ישראל אחרת, של אנשים מחוץ לביתם.

הישראלים המפונים יחזרו לבתים שלהם. נכון, בינתיים מרעיפים עליהם מתנות, אבל אני רק מעלה כאן את המצוקה הלא מתוארת מספיק של נערה שכבר שלושה חודשים החדר שלה איננו סביבה, והאלבום שלה עם גזירי קטעים על טיילור סוויפט רחוק ממנה, או של סבא שכבר שלושה חודשים הקופסאות הישנות והמשונות עם הדברים שהוא מכיר אינן לידו.

במרכז העלילה יהודייה בריטית עשירה, שפלסטינים רצחו את אביה מול עיניה בעודה ילדה, ועתה היא עומדת בראש ארגון שלום למען הפלסטינים. היא מגיעה לבקר בעזה, נחטפת, נאנסת, ובהמשך הפלסטינים רוצחים גם את אחיה וחוטפים את בנה שנולד מן האונס. אותה אישה, ברונית יהודייה ששמה נסה שטיין, היא מסוג הדמויות הטרגיות היהודיות המוכרות, שטיין שוחרת הטוב מרסקת את עצמה כדי לפייס את שונאיה, וככל שהשנאה מפלצתית יותר, כך היא מפתלת עוד יותר את גווה כדי לקבל את השונא, להבין אותו ולעשות למענו.

בפרק האחרון היא כלואה בחדר מסריח בחברון אחרי שהפלסטינים בגדו בה, ובעצם הרגע שבו היא מעניקה להם הטבה גדולה הם מפוצצים אותה יחד עם עוד 75 פלסטינים שמה זה משנה בכלל שגם הם ימותו. לפני הירצחה פוגש אותה אחד ממנהיגי הפלסטינים ומספר לה שהוא זה אשר נתן את הפקודה לרצוח את אביה, הוא זה אשר אמר לבנו לאנוס אותה בכלא, הוא רצח גם את אחיה. בתשובה היא מתייפחת באשמה עצמית חולנית, ואומרת שכל מה שקרה לה מגיע לה. אז מסביר לה אותו פלסטיני שאין כל אפשרות לתאר את השנאה שלו ליהודים.

בכך מציגה הסדרה את הסכסוך הפלסטיני־ישראלי כעימות בין תרבות האהבה של היהודים לבין תרבות השנאה של הערבים. זו גישה נדירה בקולנוע, ולכן הסדרה הזו פורצת דרך. לצופה, הבריטי או הישראלי, נרמז שפתרון הסכסוך איננו מדינה פלסטינית. מדינה לא תספק את השנאה, רק השמדת היהודים תספק אותה.

פניתי להוט כדי שהם יקרינו שוב את הסדרה. בחוסר צניעות הזכרתי שאני עיתונאי, וציינתי שקוראה פנתה אליי בנושא. התשובה של הוט: “תודה על הפנייה. כרגע לא צפוי שידור נוסף של הסדרה ‘אישה מכובדת'. אם ניתן יהיה לשדרה שוב בהמשך, אנו נפרסם זאת".

אז למה כשהוא רואה סרט או סדרה, זה יכול להיות בסדרה טורקית או בסרט בסינמטק, מגיע לפעמים רגע שמעורר בו את הזיכרון של הנסיכה, וצביטה משגרת אות מאותם רגעי קסם שכבר אינם.