"בואו לגלות את לפלנד המושלגת", קפץ פוש למסך הראשי של הטלפון שלי. הפושים היחידים שעדיין מגיעים אל המכשיר שלי הם בעיקר בגלל העבודה, את היתר הסרתי עוד לפני שהחלה המלחמה. לא רציתי להתעורר בבוקר עם המון הודעות, ואז קרה מה שקרה.
הפוש על לפלנד הוא תוצאה של טרגוט מדויק להפליא שהגיע אחרי השבועיים הקשים ביותר שהיו לי בתחילת המלחמה, כשהייתי מפונה, טראומטית ולא מסוגלת יותר לשמוע חדשות או לראות את מספרי הימים שחלפו מתחילת המלחמה רצים על המסך. החבר שהתארחתי אצלו הזדעזע מכך שחיפשתי בביתו את השלט, והשביע אותי לא להדליק טלוויזיה לצורכי אקטואליה.
לקח לי זמן להיגמל. בהתחלה הייתי מדליקה רק אחרי אזעקות, כדי לראות מה קרה ואיפה. אחר כך גם מזה נגמלתי. לקח עוד קצת זמן להצליח להתרכז בסרטים ובסדרות, אז אופציית הגמילה המהירה הייתה צפייה אינסופית בערוצי הטיולים, שאפשרו לי בהייה חסרת מחשבה.
את אירופה הקלאסית כבר לא יכולתי לראות. גילויי האנטישמיות שהחלו לבצבץ אחרי גל התמיכה הראשוני של העולם בנו, הוציאו לי את החשק מלונדון ואפילו מספרד (אכזבתם, אחים שלי). טיולי אוכל באיטליה? למי יש ראש לזה עכשיו. פה ושם התנחמתי בפריז אהובתי, התעלמתי מהאדמה המבעבעת שם, כמו שתמיד קורה באהבה עיוורת, כשאת יודעת את האמת אבל לא רוצה להאמין בכך.
המשכתי לפנטז על קפה וקרואסון בפינה הקבועה שלי ברובע המארה, אבל בתוך תוכי ידעתי שגם שם לא יהיה לי שקט, לא פיזית ואפילו לא בדמיון. המחשבה שאוטוטו כל הסיפור הזה של האסלאם הקיצוני הולך להתפוצץ לכולם בפרצוף, וסביר להניח שפריז תהיה אחת הראשונות שתחטוף אותו, לא אפשרה לי אפילו לפנטז על הטיול שתכננתי אחרי שהכל ייגמר.
נזכרתי שלפני יותר משנה מישהו מחבריי היה צריך לעבור ניתוח ראש מסובך. חשבתי איך לעודד אותו ובאחד המפגשים שלנו הצעתי לו שיתרכז בימי ההחלמה בטיול שהוא יעשה אחרי שהכל כבר יהיה מאחוריו. אמרתי לו שידמיין את עצמו מטייל בהרים כמו שהוא אוהב, עובר בין מפלים ונושם את האוויר הזה שמעולם לא היה בארץ. שלושה חודשים אחרי הניתוח הוא החלים וזה בדיוק מה שהוא עשה. נזכרתי בכך וידעתי שאם יש משהו שיכול לגמול אותי ממחשבות על הווה שהוא לא משהו, זה בהייה בעתיד שיכול להיות נפלא אם רק אתרכז בדברים הנכונים.
הבנתי שהתוכנית היחידה שאוכל להיטמע בה מנטלית היא משהו עם קרחונים. לפלנד כזה למתחילים, או סבלברד למתקדמים, הארכיפלג המסתורי הצפוני ביותר שנמצא בין נורווגיה לקוטב הצפוני, שבטיול שעשיתי לפני חמש שנים בנורווגיה, אפילו הטיילים המדופלמים ביותר סיפרו לי שזו חוויה מדהימה לבקר שם, “אבל ממש לא קלה". והנה, מצאתי את המקום שבו קר מדי מכדי לשנוא.
מאז אותו היום, וכבר עברו חודשיים וקצת, אני מנתקת את עצמי למען שפיותי מכל ערוץ תרעלה והפחדה. פה ושם אני נופלת בסם ולא מפסיקה לרפרש את העדכונים הלא מצונזרים בטלגרם, ואז מבינה שהבחירה במה אני מאכילה את התודעה והנפש שלי נמצאת לחלוטין בידי. אז הפסקתי לעקוב אחרי רוב החשבונות הרגילים באינסטגרם. השתקתי את כל מי שמפמפם ארס. הסרתי עוקב מכל השחקנים והשחקניות בהוליווד שהתבטאו באנטישמיות. חיזקתי את מי שתמך בנו, ובעיקר התחלתי לעקוב אחרי אנשים שמטיילים בקרחונים בקצה העולם.
מדי בוקר אני מרפרשת עמודים של המקומות הנידחים ביותר הקרובים לקצה הצפוני של הגלובוס. עוקבת אחרי תחזיות מזג האוויר בקוטב הצפוני, והגוונים המרהיבים של אורורה בוראליס שנצפו לפני כמה שבועות בשמיים. לאנשים במינוס 30 מעלות ביום חם אין מה לריב על הנחת תפילין ליד בית ספר, או על תקציבים, או על איזה שופט שולחים לאיזה בית דין. אין להם אולפנים עם מומחים מטעם עצמם, שאין להם מושג מה הם אומרים, אין להם תחזיות שקריות, או קונספציה כדי שזו תקרוס. אין להם זמן למלחמות על שטח שכולם רוצים, כי הם עסוקים בעיקר בהישרדות יומיומית, בהפיכת החיים שלהם לאופטימליים ביותר אל מול איתני הטבע.
יש משהו במזג אוויר סוער שתמיד הפחיד אותי. מאז שאני ילדה אני רואה סופות, שלגים וסערות כמשהו גדול, עוצמתי, אלוהי. בניגוד לחום אימים, בזמן סופות את תלויה לחלוטין בחסדי השמיים, אם יש בהם חסד באותם רגעים.
בעבר חשבתי שאני מפחדת יותר מאיתני הטבע האלוהיים מאשר ממלחמות, רק כי על מלחמות אחראים בני אדם ויש עליהן שליטה. כיום אני מעדיפה להיות באפסיות מוחלטת תחת איתני הטבע, גם אם הם סוערים, ולקוות לטוב ביותר, כי מאנשים שחושבים שהם אלוהים אני מפחדת הרבה יותר.