1. ככל שנוקפים הימים, ככל שמתארכת המלחמה האזורית הזאת, ככל שמתבררים מאפייניה הדתיים־פונדמנטליסטיים, בדמותו וכוונותיו של האויב, ככל שמתגלה גבורות הלוחמים שלנו, עומק השכול והצער וחוזקו של העם היהודי בעת צרה – כך אני מתרשם שאנחנו בתוך פרק תנ"כי שנרשם בימים הללו.
ובפרק הזה תירשם חולשתה, רפיסותה ועליבותה של המנהיגות אל מול עוצמתו, חוזקו, גבורתו ולכידותו של העם ושל צבאו. מיום ליום מתברר לנו שאנחנו מנהלים מלחמה צודקת ומוצדקת מאין כמותה, המלווה בניהול פוליטי מעוות וחסר אחריות.
חמק מתחת לראדר: הרמז העבה של סינוואר לבן גביר ולנתניהו
הממשלה בדרום אפריקה איננה מייצגת את העם, שרבים ממנו תומכים בישראל
כמו רוב הישראלים, גם אני נושא עיניי מעלה אל עמדת הניהול, ומשתאה נוכח הקרקס הפוליטי שנטה אוהלו בגבעת רם. נדהם מחוסר היוזמה, חוסר החשיבה האסטרטגית והאופן שבו הקבינט והממשלה "נשטפים עם השוטף" ולא יוזמים דבר. חיים מהיום למחר. ממהדורה למהדורה. מסקר לסקר.
איני מבחין באסטרטגיה, איני מבחין בתכלית לאירוע הקשה הזה, איני רואה תוכנית אב לצפון ולדרום. אני כן רואה כיצד מנסים בכל הכוח שר הביטחון, יחד עם השרים גנץ ואיזנקוט, ועם הרמטכ"ל וראש השב"כ, לנסות להחדיר את האינטרסים הביטחוניים והלאומיים של ישראל אל תוך חדר הקבינט והממשלה - וכיצד אינם מצליחים להבקיע את חומת המגן הפוליטית שסביב נתניהו והקיצוניים, שמבחינתם "היום שאחרי" הוא מילה גסה.
אני כן רואה את כמות הסכינים שננעצות בשעת מלחמה בגבם של שר הביטחון, הרמטכ"ל והשרים גנץ ואיזנקוט. גם בגלוי, בחדר הקבינט והממשלה; גם מעל דוכן הכנסת; וגם ברשתות החברתיות, דרך פרופילים מזויפים, מושקעים ומתופעלים ברמה גבוהה בהרבה מזו של ההסברה הלאומית שלנו.
התחושה קשה. זוהי לא רק מנת השכול היומית, אלה לא רק החטופים והחטופות שנמקים במנהרות, נרצחים ונהרגים בשוגג, אלה לא רק עשרות אלפי הפליטים מהדרום ומהצפון וזוהי לא רק אי־הוודאות לגבי העתיד. התחושה היא שאנחנו במסע אל הגיהינום באוטובוס ללא נהג.
אבל אני יודע גם שלמרות כל הקשיים והתסכולים, אנחנו במלחמה שאנחנו יכולים וחייבים לנצח בה.
אתה מתבונן בלוחמי ולוחמות הסדיר והמילואים ובמפקדים שלהם, והלב מתפוצץ מגאווה מהנחישות, מהמסירות ומהרעות. אתה רואה את המשפחות השכולות, את הפצועים, את עשרות אלפי המתנדבים, את תושבי הדרום והצפון ואת החקלאים, את צעירות וצעירי העוטף, את צוותי הרפואה ועוד ועוד - ואתה יודע שיש עם מי לבנות ועם מי להיבנות. שיש עם מי לתקן. שיש עם מי להתניע מחדש ולהמשיך את המפעל הציוני.
2. "זה נמשך יותר מדי זמן, איך זה יכול להיות?", שואלים אותי רבים. האמת פשוטה: משיחות עם מפקדים אני מבין שצה"ל היה מצוי בהערכת חסר לגבי היקף ועומק אתגר התת־קרקע ברחבי רצועת עזה. ידענו שיש מנהרות הגנתיות, אבל לא הערכנו את אורכן, עומקן והיקפן. שם מצוי עיקר האתגר הצבאי - והוא סבוך, קשה ומסוכן.
היינו גם בהערכת חסר לגבי כמויות הנשק ואמצעי הלחימה ברצועה, הגדולים בהרבה ממה שהעריכו, באופן שמאפשר לחמאס "יכולת שיורית" ללחימה. היינו בהערכת חסר גם לגבי יכולת חמאס לפעול בתצורת גרילה, גם לאחר ש־75% מהמסגרות הצבאיות שלו פורקו והושמדו, וכשהמח"טים והמג"דים שלו חוסלו.
ייקח זמן להשלים את המשימה ברצועת עזה. זה ייעשה לאט וביסודיות. הלוחמים נחושים ופועלים בגבורה וביעילות, וזה יהיה כאמור ארוך ותובעני, אבל נהיה חייבים להשלים ולהכריע. אין אפשרות נוספת.
אבל עזה איננה ניצבת לבדה. גם בשטחים מתנהלת מלחמה, לא רק מול חמאס והג'יהאד האסלאמי. בתקופה האחרונה חברה איראן לגדה, והיא תומכת בגדודי צעירים ומציידת אותם במטענים ובנשק שמוברחים דרך ירדן. גם בצפון אנחנו בלחימה יומית, אולי בדרך למלחמה של ממש, ואנחנו נדרשים לנחישות, לניהול נכון, לאורך נשימה ולאמונה בצדקת דרכנו – זאת לצד פתרונות כלכליים, רציפות תפקודית של המשק, מנהיגות ראויה וסדר עדיפויות נכון. מדינת ישראל בעיצומו של המבחן הגדול ביותר בתולדותיה, ואין לנו ברירה אלא לעמוד בו.
3. ואם דיברנו על סדרי העדיפויות הלאומיים בעידן המלחמה הקשה הזו, אינני יודע כיצד ניתן להעז ולקצץ בתקציב המופנה בשנה הבאה לתחום בריאות הנפש. ישראל ניצבת בפני צונאמי ענק של דרישה לטיפולים נפשיים ולסיוע לנפגעי פוסט־טראומה: ניצולי התופת, עדי ראייה, החטופים ומשפחותיהם, לוחמים ששבו משדה הקרב, פצועים, פליטים – וגם אנשי רפואה וזק"א שעיניהם ראו מראות שאיש טרם נחשף להם בעבר. הקיצוץ הזה הוא פשע לאומי, שמחירו יהיה כפול ומכופל בשנים הבאות: בטיפולים, בתביעות ובנזק הכבד.
בינינו הולכים ועוד יתהלכו במשך שנות דור אלפי בני אדם בבחינת "חיים מתים". מי חומל עליהם? כיצד הממשלה מאפשרת קיצוץ בסעיף הקריטי הזה? ולטובת מה? בניית בית מורשת גנדי? מניעת נשירה מהישיבות? ייעוץ בתחום הפריה ופוריות על פי ההלכה? תרבות חרדית וחיזוק הזהות היהודית? ויש עוד שורה ארוכה של סעיפי תקציבים קואליציוניים, שייתכן שעיני לא הייתה צרה בהם בימי שגרה.
לבסוף גבר השכל הישר, והתקציב הפנימי של משרד הבריאות יתגבר את בריאות הנפש על חשבון נושאים אחרים. ועל כל אלה עוד נשלם בריבית דריבית - גם בתקציב וגם בנפשנו.
4. לא זו אף זו. ממשלת ישראל, בחסות המלחמה, הכריזה על "מתקפת בערות" על עתיד ישראל, וקיצצה בכל תקציבי המחקר. ולאחר הקיצוץ בתקציבי החדשנות והמדענים הראשיים במשרדי הממשלה, בא גם קיצוץ בתקציבי ההשכלה הגבוהה.
הממשלה הזאת, במעשיה ובמחדליה, לוקחת את עם הספר, את אומת הסטארט־אפ ואת הקדמה והחדשנות אל עולם הבערות. תקציב המדען הראשי של משרד האנרגיה יעמוד השנה על אפס(!) שקלים. וזאת בתוך מציאות שבה ישראל מפגרת בתחום האנרגיה המתחדשת ועומדת בפני עלטה, בהיעדר אנרגיה ירוקה. גם תקציב המדען הראשי בתחום החקלאות (כרטיס הביקור של ישראל בעולם) קוצץ ב־75%. כך לוקחים מאיתנו גם את העתיד.
קחו את ספר התקציב ותבינו בדיוק לאיזו מטרה.
5. זוהי קריאה אחרונה לנוסעים לטורקיה או לסיני, שמגיעים לשם בניגוד להנחיות גורמי הביטחון או לשכל הישר: ישראל במלחמה. טורקיה היא מדינת אויב, ואזור סיני מסוכן מאוד. אל תצפו שבאמצע המלחמה מישהו יעשה עבורכם מבצע אנטבה. גם ערוצי הטלוויזיה לא בדיוק פנויים כדי לראיין אתכם על איך "ישראל הפקירה אתכם".
אל תיסעו לטורקיה. לא רק בגלל הביטחון, אלא גם משום שלא מגיע להם. לא מגיע להם לסדר לנו את הקרחות ולהשתיל לנו שיער; לא מגיע להם לארח אותנו ב"הכל כלול"; לא מגיע להם להטיס אותנו ב"טורקיש". טורקיה לא איתנו. גם לא סין וגם לא רוסיה.
6. קחו לכם פרק קטן מתוך "שירה" של ש"י עגנון על החכמים והטיפשים וקִראו אותו פעמיים. אולי כך תבינו טוב יותר שהבעיה גדולה משחשבנו: "והחכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם, מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך קופצים הטיפשים והרעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם, ומנהיגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם. האיך נותנים החכמים לעולם שיאבד על ידי השוטים והרשעים?
"אלא מתוך שהחכמים חכמים ומוסיפים חכמה, כל שנראה להם אתמול כחכמה שלמה, רואים אותו היום שאינו חכמה, ואינם עומדים על דעתם ואינם תוקעים עצמם לשום דבר, מפני החכמה, שמוליכה את החכמים ממעלה למעלה. "לא כן הטיפשים. כל דבר שנתנו עיניהם בו – הרי הם מחזיקים אותו ואינם מניחים ממנו, שאם יניחו ידיהם ממנו, אין להם מה יעשו בעולם. לפיכך כל ימיהם תחבולות - ובלבד שיחזיקו העולם בידיהם".
7. בשבת בבוקר חשבתי לאן אקח את אלמה נכדתי. בקיבוץ אין עוד רפת עם פרות, אין לול תרנגולות, אין את ה"פרגוסון" האדום עם עגלת הטיול הקטנה לתור בה את השדות. גם מתנדבים ומתנדבות עם בליל שפות כבר אין, וגם לא חדר אוכל. ואם זה לא מספיק, אז את שבילי האספלט הצרים תפסו שבילי בטון מודרניים. אבל יש לנו הריח המשכר של השדות אחר הגשם והמרבדים הירוקים האין־סופיים וציוץ הציפורים, ומי צריך יותר מזה.
תהיו טובים. שבת שלום.