בשבוע החולף חשף השב"כ את קיומה של עוד רשת איראנית שאספה מידע על אזרחים ועל אנשי כוחות הביטחון - הפעם בפעילויות שלכאורה קשורות בחטופים ושדרשו השארת פרטים אישיים.
בשבוע החולף התפרסמה עדות של מחבל שהודה כי עבר אימונים באיראן, והתפרסם גם התחקיר העיתונאי המקיף הראשון על מחדל 7 באוקטובר. עוד לפני כן הבנו שמתקפת הפתע של חמאס הצליחה כל כך משום שהייתה מבוססת על הרבה מודיעין איכותי, מן הסתם איראני. חלק ניכר מהתדמית המחורבנת של ישראל במערב נתמכת בדעת קהל צעיר, שמתעצב ברשתות החברתיות ומושפע מבוטים, מפרופילים מזויפים תוצרת איראן, מפרופילים פופולריים שמפיצים פייק בתשלום וממניפולציות אפלות בטיקטוק (רשת סינית, להזכירכם).
חלק אחר מתעצב על ידי אוניברסיטאות עילית שמקבלות מיליארדים מקטאר, ידידתה הטובה של איראן. כך נבנות תוכניות לימודים שבהן מוטמע נרטיב מאוד ספציפי לגבי הנעשה במזרח התיכון, ונוצר זרם של ארגונים אזרחיים ממומנים היטב ונציגים פוליטיים שמשפיעים על מדיניות. ידידה נוספת של איראן, דרום אפריקה, הגישה נגדנו תביעה בבית הדין לפשעי מלחמה בהאג בעוון רצח עם.
התביעה התעלמה לחלוטין מטבח 7 באוקטובר, ממש כפי שעשתה בהצהרותיה שרת החוץ הדרום אפריקאית כבר למחרת המתקפה. לנו זה נראה הזוי, אנטישמי ומרושע, אבל השנה יתקיימו בחירות בדרום אפריקה, ומפלגת השלטון מפגרת בסקרים ומן הסתם זקוקה למימון. מעניין אם קיבלה אותו ממישהו תמורת התביעה השערורייתית הזאת.
היומיום שלנו רווי עצב ומתח לגבי הבוץ העזתי, שלא ברור מתי ואיך נצא ממנו. אנחנו חיים בתוך ידיעות פוצעות לגבי גורל החטופים, חיילים צעירים שמסרו את נפשם והודעות וואטסאפ על עסקים של מילואימניקים שקרסו מאז אוקטובר. כשמרימים מעט את המבט, מגלים שאיראן מאגפת אותנו באמצעות זרועות שונות וממגוון גדול של כיוונים.
במשך תקופה לא קצרה גרמנו לאיראנים הרבה כאבי ראש עם הסכם הגרעין והסנקציות הבינלאומיות, ונראה שעכשיו הם אלה שגורמים לנו. זה מכעיס ומקומם, אבל כדי להתמודד עם זה צריך קודם כל להודות שזה מה שקרה. ברור שאנחנו צודקים במאבק הזה, אין על זה ויכוח. אבל איראן עובדת חכם, וגם אנחנו חייבים לעבוד חכם. אין לנו הפריבילגיה להיות רק הצד הצודק במערכה.
זמן להתאפס
וכן, עוד לא דיברנו על לבנון. טהרן חימשה והעצימה את חיזבאללה במשך שנים. אומנם הפצצנו, על פי פרסומים זרים, הרבה שיירות בסוריה, אבל לא מנענו את התהליך. חיזבאללה מאתגר אותנו מאוד בחזית הצפונית עם לחימה מקומית - ספק כוללת. הארגון חטף הרבה ביקורת פנימית לפני החיסול של סאלח אל־עארורי, ולמרות הצהרת תמיכה אחת של ראש הממשלה, בלבנון לא רוצים מלחמה. היישובים הצפוניים ריקים מאדם. השבוע נהרגו שם שני אזרחים. זה כואב, ובעיקר גורם לרצון עז להנחית כבר מהלומה רצינית חזרה.
אבל פעולות של כוחנות נטו או אימפולסיביות, צודקות ככל שיהיו, לא בהכרח ישפרו את המצב. השאלה היא מה נכון לנו. ישראל צריכה להתאפס על עצמה מהרבה בחינות. איראן מערערת את האזור מכל מקום שהיא יכולה - תימן, עיראק, טורקיה - ומלחמה אזורית עלולה להקריס את דעת הקהל האמריקאית בשנת בחירות ולשנות את סדרי העדיפויות של ממשל ביידן. עם השינוי הזה עלולה להשתנות התמונה לרעתנו.
מתחת לקרקס הכותרות הפופוליסטיות, יש קבינט מלחמה מצומצם שבסך הכל מתפקד היטב. בימים האלה אנחנו נמדדים ביכולתנו ליצור תוכנית חכמה, רבת־רבדים, רבת־תחבולות, רבת־זירות. חובה להביא בחשבון את זירת הלכידות הפנימית, וגם את הזירה של היחסים הטובים עם ארה"ב, שמהם נגזרים לא רק החימוש, אלא גם מרבית העוצמה שלנו.
אין לנו ברירה אלא לנשוך שפה ולא להיגרר אחרי פופוליסטים חסרי אחריות. אם ארה"ב תצליח להרחיק את חיזבאללה מהגבול באמצעים דיפלומטיים, זה כמובן עדיף. ובכל מקרה, לפני שנסיים את המשימות המורכבות בעזה, מלחמה אזורית לא תשפר את המצב שלנו, אלא את המצב של איראן.
מה הסיפור שלנו
השבוע פורסמה כתבה על מערכת שישראל רכשה לצורך השפעה המונית ברשתות, לאחר שגם שם נתפסנו עם המכנסיים למטה במה שנקרא "מחדל ההסברה". אין ספק שישראל צריכה להפעיל את יכולותיה בזירה התקשורתית הסבוכה של 2024, אבל זה ייקח קצת יותר ממערכת השפעה. יש כמה דברים שאנחנו צריכים להתאפס עליהם לפני כן.
אם רוצים לנצח בחזית התקשורתית החשובה כל כך, כדאי להודות בעוד כמה אמיתות. הראשונה היא שקשה להסביר אותנו כרגע. לפני שנה כוננה פה ממשלה קיצונית, והרבה מהביקורת שישראל סופגת מכלי תקשורת לגיטימיים קשורה לגורמים הקיצוניים בממשלה. מבחוץ לא תמיד רואים את הפרטים הקטנים, ולא תמיד מבינים אותם. רבים מאמינים שהקיצונים הם אלה שמנהלים את המלחמה, ולכן רואים אותה מראש כפחות צודקת.
גם אם מרבית הישראלים עומדים מאחורי קונסטלציית החירום הממשלתית שעדיין מחזיקה מעמד, קשה מאוד להתנהל ככה בחוכמה מבחינת מסרים כלפי חוץ. לך תסביר שקבינט אחד נועד לקרקס של בן גביר, לפופקורן של רגב ולהערות הענייניות והמחודדות של אמסלם - ואילו הקבינט השני הוא זה שמקבל את ההחלטות האחראיות.
לך תסביר שנתניהו, שלא בדיוק נודע באמינותו, הוא לא המחליט היחיד לגבי המלחמה. לך תסביר שזו ממשלת חירום שהונדסה כדי להתגבר על הסיאוב מרובה השרים המיותרים וחסרי הכישורים, שמגובה בקבינט אחראי עם יואב גלנט, בני גנץ, רון דרמר וגדי איזנקוט. לך תסביר שצה"ל מתנהל באופן אחראי ומוסרי, ולא בכפוף למשפט השחיתות של נתניהו.
לפלסטינים יש סיפור ברור: הם ה"קורבן", כי יש "כיבוש". בשתי מילים הם מספרים את הסיפור שלהם ומגבים אותו בלא מעט שקרים, ובפסאדה של מסכנות שלא לוקחת אחריות על כלום. אבל הסיפור שלנו הפך קצת מורכב מדי להסברה. פעם ידענו לומר בפשטות ובבהירות שאנחנו "שוחרי שלום", ושזה מה שהיה קורה כאן לולא הפלסטינים היו בוחרים ב"טרור".
זה סיפור פשוט שעבד יפה. יעזור לנו מאוד להפסיק את הפופוליזם ולחזור שוב על הסיפור הזה. זו הדרך להסביר את ישראל, והיא לא נושאת איתה סיכון אמיתי. הרי הסיכוי שהפלסטינים יזנחו בבת אחת את הטרור ויהפכו לשוחרי שלום בעצמם אינו בדיוק גבוה. כך שגם במקרה הזה, הגיע הזמן להפסיק להיות צודקים ולהתנהל חכם.