הציוצים שמשוגרים לאחרונה בעניין ״מדינה פלסטינית״ מקוממים. ממש מקוממים. לא בגלל צידוד ב״מדינה פלסטינית״ או ב״פתרון שתי המדינות״ או התנגדות להם, אלא בגלל עצם השימוש במונחים הללו. הם מהווים התחמקות מהתייחסות ברורה לבעיה האמיתית שמונחת לפתחנו. מה התוכנית של ישראל? מה אנחנו רוצים שיקרה למען העתיד שלנו כאן? להגיד ״לא״ לממשל ביידן זו לא תוכנית עבודה.
אסון ה־7 באוקטובר מחייב אותנו לדבר אחרת. לסגל הגדרות חדשות ומונחים חדשים, כי הישנים כבר אינם רלוונטיים. המציאות השתנתה, ואיתה השתנתה גם ההגדרה של ״מדינה פלסטינית״.
קודם כל, יש להודות שמה שניסינו עד עכשיו, נכשל. בשלב הזה די ברור ל־90% מהישראלים שפינוי עזה, מתוך מחשבה שהשטח ינוצל לשלטון עצמי קונסטרוקטיבי של הפלסטינים, פשוט לא עבד. גם די ברור ש־30 שנה של אוטונומיה של הרשות הפלסטינית באיו״ש אומנם הניבו תוצאה פחות גרועה, אבל גם היא לא בדיוק מודל להצלחה ולחיקוי בינלאומי.
איך אמר יגאל מוסקו באולפן שישי? ההישג הכי גדול של הפלסטינים אחרי 100 שנות סכסוך הוא פשע נגד האנושות. הישראלים די תמימי דעים לגבי כישלון הפיילוט הפלסטיני למדינה עצמאית. הם לא פיתחו תשתית כלכלית, ולא חינכו לדו־קיום אלא שימרו את הסכסוך לדורות הבאים, בחסות אונר״א וספרי לימוד שמציגים את מפת ישראל עם הכיתוב ״פלסטין״.
כיוון שהפלסטינים הוכיחו שהם לא מסוגלים לנהל את עצמם לבד, ברור שהם צריכים פטרון. כשמוסלמים שולטים על מוסלמים, ואפילו אם הם מדכאים ורוצחים אותם, לאף אחד בעולם לא אכפת. כשיהודים שולטים על מוסלמים - הכבוד של מדינות ערב נפגע, וגם המוסר המזויף של מדינות המערב. כלומר - צריך לדאוג שהפטרון של הפלסטינים לא יהיה ישראל.
כך שנורא נחמד לשבת בממשלה ולהגיד שאתה מתנגד להצעה כזו או אחרת, אבל הממשלה לא נועדה לשיחות סלון. היא נועדה לסלול את המהלכים המיטביים שיש להם הסכמה מספיק רחבה בציבוריות הישראלית, ושאפשר לקדם אותם תחת האילוצים הרבים. כלומר - תוך שמירה על ביטחון לצד יחסים טובים עם ארצות הברית ועם ידידינו הערבים.
ישראל כבר הבינה מזמן שהפתרון מול הפלסטינים יהיה אזורי. זה באמת משנה אם ממשל ביידן ימכור את זה לציבור שלו כ״שתי מדינות״, אם את השטח הפלסטיני ינהל קונסורציום ערבי כלשהו של סעודיה, מצרים והאמירויות?
צריך לאפשר למדינות ערב המתונות לשלוט בפלסטינים. מדינות שיש להן יחסים טובים עם ישראל, ואינטרס לפתח את היחסים האלה, גם אם מתוך מניעים כלכליים. הפטרון יהיה ערבי וייוולד מתוך הבנות עם ישראל וארצות הברית, והניהול האזרחי יהיה פלסטיני, אבל הוא לא יהיה עצמאי. יוגדרו שלבים, וכל מעבר לשלב הבא יהיה תלוי בעמידה ביעדים של השלב הקודם: לבחון ספרי לימוד, לבחון ניקיון מטרור ועוד. מה שחשוב הוא לייצר פתרון עם אלה שיש להם רצון לדו־קיום, גם אם לא מושלם.
האם זה פתרון אידיאלי? לא. אבל זה פתרון טוב יותר מהתחמקות ומאי־עשייה. "לא למדינה פלסטינית" זו סיסמה ריקה מתוכן משום שההגדרה מזמן השתנתה. והכי גרוע - להגיד לא זה קפיאה על השמרים שמאפשרת למציאות לנהל אותנו במקום שאנחנו ננהל אותה.