גלנט לא ישכח את הדחתו רק כי הפגין עמוד שדרה והודיע שאינו תומך בעמדת נתניהו, שפירש זאת כבגידה פוליטית והזדרז להציע את התפקיד לאבי דיכטר, מה ששימש הוכחה לגלנט שנתניהו ביקש לחסל אותו פוליטית, ועל כך אין סליחה ומחילה. גלנט מבין שאם דיכטר היה נעתר להצעת ראש הממשלה, הוא לא היה היום בתפקיד.
גם השרים גנץ ואיזנקוט לא רואים בנתניהו את כוס התה שלהם. גם להם ברור שנתניהו עושה שימוש בניסיונם ובמעמדם כדי לזכות בלגיטימציה ציבורית לניהול המלחמה. בממשלתו של נתניהו אין ביטחוניסטים שבהם הוא יכול להתהדר.
דיכטר, שהיה ראש שב”כ מצוין, לא יכול להיכנס לנעלי גנץ ואיזנקוט, וודאי שלא מירי רגב, שהייתה דוברת צה”ל והצנזורית הראשית, ולא זוכה לאהדה בציבור, מלבד אולי במפלגתה. במצב כזה נתניהו זקוק לשני הרמטכ”לים לשעבר, לא רק כדי לזכות באהדה ציבורית, אלא כדי לדעת איך לנהל את המלחמה.
מתברר שההיסטוריה חוזרת על עצמה. ב־1 ביוני 1967, ערב מלחמת ששת הימים, מונה משה דיין לתפקיד שר הביטחון בממשלתו של לוי אשכול, ושימש בתפקיד עד חודש יוני 1974, ולאחר מכן שימש שר חוץ בממשלת הליכוד בראשות מנחם בגין. לכהונת דיין כשר ביטחון במלחמת ששת הימים הייתה השפעה מורלית רבה על הציבור. אותה השפעה יש כיום לגנץ ואיזנקוט לאחר שהצטרפו לממשלת נתניהו, והשאלה היא כמה זמן יחזיק צירופם לממשלה שעם מהלכיה הם אינם מסכימים.
איזנקוט אינו דמות כריזמטית, אבל נתפס בציבור כמי שפיו ולבו שווים וכמי שיש לו את הנתונים לשמש בבוא היום ראש ממשלה. ער לפופולריות הרבה של גנץ מאז הצטרפותו לממשלה, הוא מעדיף לשמש מספר 2 של גנץ ולא לבגוד באמונו. מקורבים לשניים יודעים שפיו ולבו של איזנקוט שווים והוא לא ייתן יד למהלך שעלול לפגוע בגנץ, גם אם יגשים באיחור את כוונתו ולא יתמודד בשלב זה על ראשות הממשלה.
לא ברור אם נראה בקרוב את השלישייה של גלנט, גנץ, ואיזנקוט במסיבת עיתונאים משותפת וגם אין לכך שום חשיבות. הציבור יודע שהאחדות שמבקש נתניהו להפגין היא מלאכותית. הרגיעה במערכת הפוליטית היא השקט לפני הסערה, והיא תסתיים עוד לפני שתסתיים המלחמה.
התרעות פיקוד העורף