תכניות הטלוויזיה מרבות לשדר, לראיין חיילות וחיילים, רובם משדות הקרב, והלב מתמלא בגאווה, למשמע רוח הקרב וההתנדבות, ההקרבה והגבורה והאמונה, בצדקת המלחמה ובמטרותיה. רוח מופלאה זו אנו שומעים גם מהמשפחות השכולות, וקרובי החיילים שבחזית. דווקא כשמצב הרוח אינו בשיאו, כשעשרות אלפים פונו מבתיהם, רבים אבדו את מקור פרנסתם, אין זה פוגע ברוח האדירה, שהדור שלנו מפגין, ופועל בהתנדבות מופלאה, ובמקרים רבים מידי הם ממלאים את מקומם של הממסד, או של הממשלה.
הלב יוצא אל משפחות החטופים, קשה לראות את זעקתם במסדרונות הכנסת, ועל נבחרי הציבור להשפיל מבטם, לחבק המשפחות ולא לפנותן באמצעות סדרני המשכן. זהו המינימום שנדרש מהם.
ככל שחולף הזמן, ומתרבות השמועות, וההערכות בצידן, על מצבם הנפשי והפיזי של החטופים, כן עולה בדחיפותו הצורך לגבש עסקה לחילוצם. מעבר לגיבוש קואליציה בינ-לאומית, חייבים לנסות ולהעריך מה ישנה את החלטתו של סינוואר, ויגרום לו להסכים לעסקת שחרור חטופים.
יש לשתף בדיונים מומחי, "תורת התרגילים" שיש ביכולתם להעריך מה יכול להטות את הכף ולגרום לפריצת דרך במבוי הסתום, כרגע. אני הולך ומשתכנע, ככל שחולף הזמן, שמדינת ישראל מתקרבת לסוג של החלטות לא שגרתיות, אלא חריגות, שתגרור עליהן ביקורת קשה. החזרת חטופינו צריכה להפוך לסדר העדיפות העליון, ובמידה רבה היחידה,שכן אחרת לא נוכל לעולם להכריז כי נצחנו במערכה ההכרחית והצודקת.
התרעות פיקוד העורף