"תעשי לילדה דרכון", מפצירה בי אמא שלי. כשהחילה המלחמה, תכננו חלק מאחיותיי לאן הן מתכוונות לטוס לפחות עד יעבור זעם. אחת ביררה על קפריסין, קראה באיזו כתבה שיש לשם הגירה המונית של ישראלים, שאין מסים ושהחיים הרבה יותר זולים. אחת אחרת התקשרה לחברה טובה שלה בלוס אנג'לס וזו ענתה לה ב"נו, מתי הטיסה שלכם?". “ומה איתך?", שאלה אמי, “מסוכן פה לילדה".

בשם הבכירים שלא לקחו אחריות: אני מתנצל בפני עידן עמדי | בן כספית
להתמודדות בתקופת הלחימה יש לזכור "כי לעץ יש תקווה" | דעה

אנחנו משפחה פטריוטית, כולנו, אוהבי הארץ. סבי היה בית"ריסט, וסבי השני ייסד בתי כנסת והתעקש על כך שיהיו בהם גם שיעורי ציונות עקביים וארוכים. אבל בתחילת אוקטובר משהו קרה, הפחד הזה שאנו עומדים בפתחה של מלחמת עולם שלישית פעפע בכולנו ובפרט בהוריי, שגילם נותן אותותיו וכל אירוע שקורה, גם אם זעום, מועצם פי ארבעה (ואירוע כמו זה שקרה פה היה גם ככה קשה להעצים יותר ממה שהוא).

“אין תורים לדרכונים עכשיו", תירצתי, “ואני צריכה גם אישור של אבא שלה". לי ולגרוש שלי יש תקשורת די טובה בכל הקשור לילדה, יכולתי להתקשר אליו ולבקש, בסופו של דבר זה גם קרה, והוא נסע לעורך דין וחתם על אישור להנפיק לה דרכון, אבל אמי לא חיכתה, מה עשתה? ניתקה את השיחה איתי וטלפנה אליו.

“גור, זו מרגלית", אמרה לו, “מה עם דרכון לילדה? יקרה משהו! תוציאו דרכון לילדה". אמי תמיד אהבה אותו, עד היום מסייע לה בכל פעם שנשבר לה משהו בבית ויוצא עם בטן שבעה ונפוחה ממטעמיה. היא לא הייתה צריכה לבקש פעמיים, ובאמת בתוך יומיים היה אצלי מכתב חתום מאותו עורך הדין שערך גם את הסכם הגירושים שלנו. נפלא.

ובתוך כל הכאוס הזה, בין שמות הנרצחים וסיפוריהם, מבליחות מדי פעם כתבות על מיעוט טיסות, והכרטיסים לאלו שכבר יוצאות נחטפים, גם אם במחירים מופקעים על ידי ישראלים שנוסעים לאתונה, לימסול, מדריד, כי שם בטוח יותר.

נכנסתי להציץ, התורים לדרכונים באמת היו איומים, אבל בינינו, אם אתם באמת לחוצים ויש מספיק דלק ברכב, תמיד אפשר למצוא תור מהיר מעכשיו לעכשיו באיזו עיר בארץ.

הפכתי את זה לתחביב. בין הריצות לממ"ד, לאיומי רוסיה, איראן וחברנו שלא דוגל בהחלפת בגדים, נסראללה, בדקתי תורים לדרכונים, ובכל פעם שכמעט לחצתי ויתרתי, היה משהו טוב יותר לעשות כמו להכין אוכל לחיילים או לאסוף בגדים של גפן למפונים. אני זוכרת בעיקר את ההתנצלויות. אנשים שהעלו לרשתות החברתיות שלהם תמונות מכל מיני מדינות בעולם ובכותרת לא כתבו “התחלה חדשה" או “חופשה, התחלנו", אלא “היינו צריכים קצת שקט", “הפוגה מהכל" או, המנצח: “הילדים ביקשו אז נסענו".

מותר לפחד, מותר לבחור בחיים ולנוס, יותר מזה! עוד בילדותי, כשלימדו אותנו בבתי הספר על האנוסים והיהודים שנאלצו להמיר את דתם כדי להמשיך לחיות, לא הבנתי את אלו שוויתרו ובחרו בגרדום, הרי “ובחרתם בחיים" זו מצווה מהתורה ואמונה היא בלב. לא שפטתי, ואיך אפשר לשפוט מישהו על משהו אחרי 7 באוקטובר? איש הישר בעיניו יעשה. פעם היו לועגים לאנשים שעוזבים את הארץ, רילוקיישן נחשבה מילה גסה, קראו להם “יורדים" וסירבו לדבר בשבחם, גם אם עשו חיל. אם הגעת לארץ הזו והיא בחיתוליה, איך תעזוב אותה? זה כמו לנטוש תינוק בן יומו. קצת גזים, אז הולכים? אבל הפעם באמת היה מפחיד.

הימים חלפו עברו, מדי פעם בדקתי אצל האחיות שלי איך מתקדם אצלן המעבר הזמני לחו"ל. הראשונה אמרה שהייתה אמורה להיות לה ולבת זוגה פגישה עם איש שמארגן מעבר חלק לקפריסין (איך הישראלים אוהבים להמציא מקצועות) ובכל פעם ברגע האחרון היה לה משהו והיא ביטלה. חייכתי לעצמי, גם היא, כמוני, לא הייתה שם במאה אחוז. כשהבינה שאני מרוצה, התגוננה ואמרה: “אבל אין מצב שאנחנו לא נוסעים, צה"ל נכנס לעזה, יהיה פה בלגן".

גם את אחותי השנייה שאלתי “מה עם החלום האמריקאי?". “איזה חלום?", צעק בעלה ברקע, “את יודעת כמה עולה כרטיס טיסה לארצות הברית? עדיף שיהרגו אותי פה, גם ככה אקבל התקף לב כשאעביר את האשראי". “תכף יירדו המחירים ואז ניסע", אמרה. שוב חייכתי.

רק ביום ראשון השבוע, שלושה וחצי חודשים מאז החלה הלחימה, הבאתי את עצמי לקבוע תור להנפקת דרכון, התור הכי קרוב שמצאתי היה באשדוד. לקחתי את כל המסמכים הדרושים ובדרך חייכתי לעצמי, דמיינתי אותי ואותה ביורודיסני, יש לנו קופה קטנה שבה אנחנו שמות בכל שבוע כמה שקלים ושטרות, וכשאני שואלת אותה “למה אנחנו חוסכות?", היא עונה, “לצרפת, לפגוש את מיני מאוס ואת גופי!". לשם היא עדיין קטנה, אז החלטתי שלפחות ביולי או באוגוסט אקח אותה לקפריסין לכמה ימים, אוטוטו היא בת 3 וכבר חברה קטנה וטובה כל כך.

הגעתי אל הלשכה באשדוד, בבוקר זה בערך 40 דקות מראשון לציון, הלשכה הייתה עמוסה, חיכיתי בתור בערך 50 דקות עד שקראו את המספר שלי. ניגשתי לפקידה, הוצאתי את כל הטפסים ועניתי לה על השאלות ששאלה: איפה נולדה גפן, מה שם המשפחה של סבה מצד אביה, למה אני קרויה "רווקה" בתעודת הזהות ולא "גרושה" (התחתנו ברבנות הקונסרבטיבית) וכו'.

כבר הוצאתי את כרטיס האשראי לתשלום, עד שהיא אמרה: “מעולה, עכשיו תרימי את הילדה ותשבו מול המצלמה".
“איזו ילדה?", שאלתי.
“שלך, היא לא איתך?".
“מה, לא! הייתי צריכה להביא אותה?". הופתעתי.
“את צוחקת, נכון? ברור שהיית צריכה, איך אצלם אותה? היא חייבת להיות נוכחת".לקחתי מידיה את כל המסמכים בשתיקה מביכה מאוד, מלמלתי משהו טיפשי כמו “מחר אני אבוא", והלכתי משם בבושת פנים.
האמינו לי, קוראי "מעריב", טוב שאני לא מנהלת את המדינה הזו או אפילו סניף של ארומה, איזה בושות ומה חשבתי לעצמי?

אני לא טיפוס רוחני במיוחד, אבל כנראה שזה לא הזמן להוציא בו דרכון, ובינינו? גם לא כל כך רציתי. זו הארץ שלנו, אם טוב - אז לכולנו טוב, נטייל בצוותא בשבילי הארץ, נשיר שירי מולדת ולפעמים נשליך כיסאות כתר זה על זה כדי לגוון, ואם רע וחרא, אז כולנו יד אחת, וכולנו מתפלשים בזה עד ישובו ילדינו הביתה.

בדרך חזרה ממשרד הפנים טלפנתי לאחיות שלי בשיחת ועידה, סיפרתי להן את שאירע. אחת לא הופתעה ורק לחשה “אני בהלם שיש לך קריירה". השנייה צחקה צחוק גדול, ולבסוף החלטנו מה כל אחת תביא לערב ט"ו בשבט שנחגוג יחד. מיותר לציין שאף אחת לא עזבה או תעזוב.
נכנסתי אל חנות התבלינים. “יש לך מארז כזה של פירות יבשים לט"ו בשבט?", שאלתי.

“שנייה", ענה לי. הוא בן למשפחה תימנית שכולם קונים ממנו בשיכון המזרח ותמיד נראה כאילו הוא מתעצבן שקונים, מפריעים לו במהלך יומו.
הוא הגביר את עוצמת הרדיו, הצביע עליו ושר יחד עם שלמה. “אדם צריך שתהיה לו מילה / קצת מקום בעולם / אהבה לא נשכחת / וקול אמיתי לתפילה / ורגע מושלם / כדי לתת ולקחת / ולא לפחד מהפחד". הייתי מצטרפת אליו בכיף, אבל בחנות עמד עוד לקוח די חתיך והתביישתי, אז שרתי איתו בלב ושמחתי על המולדת היפה והמשונה הזו שקיבלה אותנו אליה.