1. "מלחמה היא המבחן העליון של העם, ועם שאינו יודע לעמוד במבחן זה – סופו כליה. מלחמה זה לא רק מבחן של כוח, אלא גם מבחן של רצון. הועמדנו עכשיו במבחן העליון של רצוננו הלאומי. אם לא נירתע מסבל, מקורבנות וממאמץ עליון – נגיע למחוז חפצנו ההיסטורי".
הדברים הללו נכתבו על ידי דוד בן־גוריון בתאריך י"א בשבט תש"ח, והם לקוחים מספרו "בהילחם ישראל". מצאתי אותם כחשובים ורלוונטיים להביא בפניכם בסיכומו של שבוע קשה ורב־נפגעים, כשהאומה כולה עטופה באבל ובתוגה - אך מנגד, נחושה והחלטית להילחם את המלחמה הצודקת והמוצדקת ביותר שנכפתה עליה.
לא רק צה"ל, מפקדיו ולוחמיו יכריעו את המערכה, אלא גם, ואולי בעיקר, "הרוח הישראלית": החוסן, הלכידות, האמונה בצדקת הדרך, ההבנה שאין לנו כל ברירה אחרת ושאנחנו נתונים בתוך מבחן לאומי קשה ומייסר – אז בתש"ח כעתה.
2. מפקד אוגדה 98, אוגדת העילית של צה"ל, תא"ל דן גולדפוס, מוביל בימים אלו את האוגדה הגדולה ביותר שפעלה אי־פעם בצה"ל: לא פחות משבעה צוותי קרב חטיבתיים נמצאים תחת פיקודו בלחימה העיקשת שמתנהלת עתה בח'אן יונס וסביבתה.
גולדפוס ולוחמיו מנהלים לראשונה בהיסטוריה הצבאית תמרון סימולטני מעל לקרקע ומתחתיו במקביל. והקרב קשה, עקוב מדם ועם הישגים טקטיים רבים, שאמורים להפוך להישג אסטרטגי בדרך למימוש המשימה.
האתגר העיקרי הוא מערך תת־הקרקע - מאות קילומטרים (כן, לא טעיתי) של מנהרות בח'אן יונס, רחבות, מבוטנות, בחלקן עם מים וחשמל. בכל בית בעיר הכירו את המערך הזה, היות שבכל מסגד, בית חולים, בית ספר, גן ילדים ומרפאה ישנו פיר המיועד לכניסה למנהרה וליציאה ממנה.
זה ייקח זמן. אחרי ח'אן יונס תבוא רפיח,והאוגדה של גולדפוס מתוכננת להישאר בעזה לפחות שנה, אם לא תיקרא צפונה. האתגר סבוך: גם לאתר ולהרוג מחבלים ותשתיות טרור, גם להיזהר מפגיעה באזרחים תמימים, וגם לאסוף מודיעין ולחתור למגע עם חטופים ולהימנע מלפגוע בהם בשוגג.
רק לפני זמן קצר נתקל כוח של סיירת גבעתי בעוד ניסיון ל"פיגוע משיכה" בשכונת בני סוהילה. הלוחמים קרבו למבנה שממנו בצבצו בובות בדמות חטופים שקראו קריאות בעברית צחה "הצילו", "חטופים". הכוח עצר את האש, אך למרבה המזל דילג מעט לאחור לפני שהמבנה הממולכד קרס כולו. אירועים כאלו יש לא מעט.
אוגדה 98 נשענת על כוחות מילואים, שהם הסיפור העיקרי של המלחמה הזאת. הם מתגלים שוב ושוב בפועלם ובנופלם בגבורה, בצניעות, במסירות ובמסר: אנחנו פה ביחד, "ביביסטים" ו"קפלניסטים" מן העיר והכפר, מהקיבוץ ומההתנחלויות, לוחמים למען העם הזה, ולא נתעייף עד לתום המשימה.
שנת 2024 תהיה אף היא שנת מילואים על כל המשתמע מכך מבחינת האנשים, המשפחות, מקומות העבודה והלימודים, המשק והכלכלה. המחוקק צריך למצוא להם פתרונות מהירים, והמדינה צריכה להרים אותם על כפיים, הם העילית שבעילית שלנו, הם המודל לחיקוי לנוער, הם מובילי החברה.
3. מדי ערב מול המסך אני מרחיב את ההיכרות שלי עם שורת הנופלים, עם המשפחות שלהם, עם עולמם שנגדע, עם האלמנות הטריות, ההורים והאחים. אני מקשיב להספדים, ואני לא מוותר על קריאה מעמיקה של המכתבים שהם מותירים לפני נופלם. זהו עניין ישראלי שהתפתח כאן בשנים האחרונות, והוא ראוי למחקר.
בעוד הורים כותבים צוואה על רכוש וממון, כותבים הילדים על צדקת הדרך, על האמונה, על החיים, על ההקרבה ועל הציווי "ביודעין הלכנו אל שדה הקרב, נפלנו עבור דבר חשוב, בחרנו בחיים, תהיו חזקים ומאוחדים". זה מצמרר.
כשהייתי דובר צה"ל בתקופת עופרת יצוקה, לא הכרנו את המנהג הזה. הוא פשט בצה"ל מאז צוק איתן. נדמה לי שהציבור האמוני של הציונות הדתית הוביל את העניין הזה, אך מתברר שהוא רחב יותר, ושחלק מהרעיות אף הפצירו בלוחמים לכתוב מכתב כזה ל"אם וכאשר", וזה עניין מצמרר כשלעצמו.
אצל כולם עובר כחוט השני אותו הציווי: "זו מלחמה צודקת, חירפנו נפשנו למען יחיה העם, היו מאוחדים". הם מדברים בעיקר אל מנהיגי העם ונבחריו. האם מישהו שם שומע?
4. שאלת השאלות היא: לאן אנו הולכים? כלומר, מהי התכלית האסטרטגית? האם מישהו יודע שם למעלה? האם יש תוכנית? האם יש עליה הסכמה? מהו מנגנון הסיום המתבקש? מה יהיה עם רפיח ועם ציר פילדלפי? מי ישלוט בכשני מיליון פלסטינים בעזה, ומי ייתן להם חלב, תרופות ועבודה?
החשש הגדול בצמרת צה"ל ומערכת הביטחון כעת הוא שממשלת ישראל המורכבת, עם הניהול הפוליטי המעוות, עלולה למוטט את הישגי צה"ל עוד לפני מיטוט חמאס. הצבא מתקשה לקבל תשובות לשאלות שאת חלקן הצגתי כאן. המושג "היום שאחרי" הפך למילה גסה ולעניין פוליטי – והוא לא.
אם לצד הקטר הצבאי לא נע קטר מדיני שממנף את ההישגים הצבאיים לכיוון של שלטון אחר בעזה, של פירוז בערבות בינלאומית, של שיקום הרצועה ושל משטר ביטחוני אחר – ההישגים הצבאיים יתנפצו. הריגת מחבלים והריסת תשתיות הן אמצעים להשגת המטרה. המטרה צריכה להיות פוליטית ומדינית, אבל כל עוד תלוי נתניהו בבצלאל סמוטריץ' ובאיתמר בן גביר, הוא ידבר על ניצחון וייקח אותנו אל הלא נודע.
השבוע קראו חלק משרי הליכוד להמונים להגיע לכנס של הימין הקיצוני שמבקש התיישבות בעזה, בניגוד להבטחת נתניהו הפומבית. נתניהו לא יצא ולא ייצא נגדם. הוא יודע שלפני שהוא מיישב את עזה, הוא צריך ליישב מחדש את הנגב המערבי ואת הגליל שחמקו תחת ידיו, ולהשיב הביתה רבבות עקורים. יודע? כן. מסוגל? לא בטוח בכלל.
5. בעיר אופקים חנכו לפני מספר ימים את "דרך הגיבורות" - שביל הליכה לאורך הפארק לכבודן של נשים גיבורות ועזות נפש, שלקחו חלק בהגנה על הבית בחרבות ברזל.
אופקים היא עיר של גיבורות (רחל בטח תשיא משואה ביום העצמאות) וגיבורים אשר נאבקו ולחמו כמעט בחוסר אמצעים מול מחבלי הנוח'בה ומנעו מהם לבצע טבח רבתי ולהגיע אל המטוסים בבסיס חצרים הסמוך.
ראש העיר יצחק דנינו עושה לי סיור בממלכתו. כמות המנופים מלמדת על ביקושי שיא: כבישים מהירים, מסילת רכבת, חינוך איכותי, מקומות תעסוקה, מדבר פורח, קדמה וטכנולוגיה. העיר הופכת למרכז של ביוטק ואגרוטק עם תעשיות, קריות מחקר, חממות סטארט־אפ וחינוך תיכוני שמכוון לתחום הזה.
אופקים עברה טראומה קשה, עשרות נרצחו ונפלו בקרב, אבל עתידה לפניה. המטרה של ראש העיר כעת היא להמשיך להוביל בחינוך ולא לפגר אחר המועצות האזוריות שיקבלו בוסטר ממשלתי. שדרות, אופקים, נתיבות ואשקלון הן ערים מדהימות עם תושבים ונוער מדהימים, שעוד יצמחו ויפרחו ויקטפו הישגים רבים. הן כבר מרכז המדינה ולא דרומה.
6. סיור קצר בין אופקים לנתיבות בואכה עוטף עזה, מגלה שגם 111 ימים אחרי, המתנדבים לא התעייפו. ההפך, כל עוד החיילים שם בדרום, הם לא יעזבו אותם.
בצומת גילת פועל מתחם "צוות לעניין", שמשרת אלפי חיילים ביום. הקימו אותו, כך נמסר לי, צחי כפרי ואסף גוזלן, ואליהם הצטרפו נוספים. זהו מתחם גדול שכרטיס הביקור שלו הוא יותר מ־10,000 המבורגרים ביום, אבל יש גם קפה ועוגות ומיץ גזר סחוט ותחתונים וגרביים ומזרנים ושירותים וספרייה, והרבה אהבה והערכה של המתנדבות והמתנדבים לחיילים.
בצומת שובה, כמה קילומטרים מערבה, הקים אלירן טרבלסי עם חברים מאהל אירוח נוסף, שנותן כל מה שהחייל רוצה. באותו היום ציינו שם את "מבצע דוגו" ואכלו פלאפל, אבל הביקושים חוץ מלאוכל הם לגרביים, תחתונים ומטענים. טרבלסי, בחור צעיר ויזם בנשמתו, מנצח על העשייה ונותן את הנשמה לחיילים.
בקפה־קונדיטוריה "ניחוחות חיים" אצל חיים דמרי בנתיבות, פגשנו את ערן רולס, הבעלים של מרכז הבנייה הישראלי, ביחד עם אילנית מלכיאור, לשעבר הממונה על התיירות ברשות לפיתוח ירושלים. הם כאן מתחילת המלחמה. במטבח סמוך, שהעמידה לרשותם ישיבה מקומית, הם מטגנים 1,500 שניצלים ביום, אורזים יפה ומשנעים אל החיילים והיחידות על פי הזמנות מראש.
את כל המצרכים הם רוכשים מכספי תורמים רק בנתיבות, והקונדיטוריה של חיים (שיש בה עוגות מעולות, תגידו שבניהו שלח אתכם) גם עוזרת בהתארגנות ובטיגונים וגם משמשת חפ"ק קטן. זוהי המדינה שלנו, ואלו אנשיה, וזוהי רק דוגמה קטנה בחלק אחד של הארץ.
מלאה הארץ אנשים טובים, דורשי טוב, מאירי פנים, שאוהבים את המדינה ואת החיילים וזה את זה, ואני אומר לכם בביטחון שיש כאן עם מי לבנות ועם מי להיבנות. עוד נכונו לנו עלילות גדולות.
תהיו טובים. שבת שלום.