בכניסה הדרומית לקריית שמונה, בצומת גומא, הציבו לאחרונה שערי ברזל צהובים, מהסוג המכונה "שערי גורן". כשאתה חוצה אותם, אתה נכנס לעולם אחר. מאחורי השער משתרעת עיר הרפאים קריית שמונה, ריקה מאדם, סגורה ומסוגרת, עם מכולת אחת פתוחה בלבד. מרגיש ממש כמו לחצות את "שער פאטמה" בימים שבהם ישבנו באזור הביטחון בדרום לבנון, אלא שעכשיו רצועת הביטחון היא בשטח מדינת ישראל.
עליית מדרגה חמורה: פצמ"רים עם זרחן שוגרו לעבר מטולה
"מי שלא ידאג לעצמו, המדינה לא תדאג לו": אובדן אמון בצפון?
גבול הצפון שלנו ירד כמה קילומטרים דרומה, והוא נמתח עכשיו בין נחל כזיב במערב לצומת גומא במזרח. מאחוריו מתנהל אזור ביטחון של ממש, כמו אז בלבנון. בצומת תל חי ניצבות בטונדות גבוהות להגנה מפני נ"ט, ועמדות ירי עם שקי חול נפרשו בצומת ישע. בנסיעה בכביש המתפתל למטולה צריך להאיץ בכמה קטעים שחשופים לירי נ"ט.
מטולה, עד לא מזמן עיירה ציורית, נראית היום כמו יעד מבוצר: טנקים בין הבתים, גדרות תיל ברחובות וברזנטים שמסתירים עמדות. פגיעות הטילים של חיזבאללה ניכרות בלא מעט מהבתים, וגם הנזקים שחוללו הטנקים שנעים כאן.
סא"ל (במיל') דידי, מג"ד 9203 מחטיבת אלכסנדרוני, לוקח אותי לסיבוב בעיירה הנטושה. הוא מקפיד ללכת בין חצרות בתים, ומדי פעם כשצריך לחצות רחוב – הוא עושה את זה בריצה. "הרחובות כאן נצפים כולם", הוא מסביר. קשה להתרגל לרעיון שאתה נדרש לחצות בריצה רחוב ביישוב ישראלי, אבל ככה זה במטולה כבר יותר משלושה חודשים.
על הכוונת במקלחת
דידי ולוחמיו מתכתשים כאן כבר שבועות עם כוחות רדואן של חיזבאללה בקרב הגנה מפרך. המילואימניקים שלו נראים מותשים, אבל נחושים ומגיבים בעוצמה על כל ירי ועל כל זיהוי של אנשי חיזבאללה. הכפרים הלבנוניים שצמודים לגדר, כילא ועדייסה, נראים הרבה יותר גרוע ממטולה. ההרס שם רב, וגם שם כמעט כל התושבים נטשו. אבל כשמרימים את המשקפת לעיירות המרוחקות קצת יותר, כמו ח'יאם ומרג' עיון – רואים חיים שוקקים, עם תנועה ברחובות וחנויות פתוחות. בניגוד לקריית שמונה השוממה שלנו. הא־סימטריה הזאת בלתי נסבלת.
זה יום שישי, ובחמ"ל העירוני סיים דוד אזולאי, ראש המועצה, להכין דגים חריפים ושניצלים לחברי כיתת הכוננות. רק 60 מ־2,000 תושבי מטולה נשארו במושבה כדי לשמור על הבית, וגם הם נראים מותשים. רובם לא יכולים אפילו לגשת להתקלח בבית הפרטי שלהם, שחשוף לאש חיזבאללה.
"המלחמה שלי עכשיו היא להשאיר את המפונים שלנו בבתי המלון", אומר אזולאי. "רובם כבר שכרו דירות ורשמו את הילדים לבתי ספר חדשים. אם זה יימשך עוד הרבה – הם כבר לא יחזרו למטולה". אבל הוא יודע שאין לו שום דרך להבטיח להם אם ומתי הם יחזרו.
יוסי לויט, סגן הרבש"ץ, שומע אותנו ונאנח: "את הנזק לבתים עוד נוכל לתקן, אבל מה יהיה על העצים?". הוא חקלאי, בן למשפחה שחיה כבר ארבעה דורות במטולה, מגדל את כל פירות הקיץ. "העצים שלי הולכים ומתים בלי טיפול. ייקח שנים להקים את המטעים האלה מחדש".
את השיחה הזאת שומע גם תא"ל שי קלפר, מפקד אוגדה 91. הוא לא יודע להבטיח להם את מה שלא בידיו, אבל גם לו ברור שאת המשוואה הלא מאוזנת שנוצרה בצפון צריך לשבור. במאמץ לא גדול, של ירי כמה טילים ביום, מצליח חיזבאללה להשאיר את 80 אלף תושבי הצפון פליטים בארצם בלי תאריך חזרה.
תמונת מראה מצפון
פיקוד הצפון מצליח להביא ללא מעט ניצחונות טקטיים על חיזבאללה, והרג כבר כמעט 200 מאנשי רדואן, אבל נראה שלנסראללה אין בעיה לשלם את המחיר הזה. חלק מהכפרים הלבנוניים הסמוכים לגבול פונו גם הם, אבל גם זה לא מביא ללחץ על חיזבאללה לסיים את הלחימה. כשהגיע המתווך האמריקאי עמוס הוכשטיין לנסראללה והציג לו את הדרישה הישראלית להסיג את כוחותיו מעבר לליטני, השיב נסראללה: "אין בעיה. רק שצה"ל ייסוג עד לחיפה".
בניסיון לשבור את המשוואה עלה צה"ל חצי מדרגה בתקיפות שלו בשבועיים האחרונים. עכשיו הוא מחפש וגם מצליח לפגוע במפקדים בכירים, והחל לתקוף נכסים מעט יותר משמעותיים של חיזבאללה. כל זה לא מספיק כדי להביא את חיזבאללה להסדר שיאפשר את חזרת תושבי הצפון.
נראה שבשלב הבא ישראל תצטרך ליצור בדרום לבנון תמונת מראה של אזור הביטחון שנוצר בשטחנו: להפעיל אש שתרחיק את כל התושבים שחיים בארבעת הקילומטרים שמצפון לגבול. אם זה לא יספיק, אז גם ליצור הרס כזה שלא יהיה לתושבים בית לחזור אליו. זה מהלך שעשוי להתדרדר למלחמה רחבה, אבל יש לו גם פוטנציאל לגרום לנסראללה לחפש מוצא אחר.
עד 7 באוקטובר היה תא"ל קלפר משוכנע שהוא זה שיצטרך לעמוד מול מתקפת פתע על היישובים הישראליים בגזרתו. התכונן והכין את כוחותיו, שהיו אז די דלים, לעמוד מול מתקפה כזאת ולהשיב מצב לקדמותו מהר ככל האפשר. אבל מאז, ומבלי לצאת לפשיטה לתוך הגליל, הצליח חיזבאללה לפנות חבל ארץ בישראל מתושביו. היום, פרדוקסלית, קל יותר לראות את תושבי העוטף חוזרים הביתה מאשר את תושבי הצפון.