1. התנצלות
אני רוצה לפתוח בהתנצלות בפני עידן עמדי: עידן היקר. אתה וחבריך הושלכתם ב־7 באוקטובר אל תוך המפלצת החמאסית שקמה עלינו להרגנו. במשך שנים הנחנו למפלצת הזו לגדול, להתפתח, להתחזק, להשמין ולהתחמש על גבולנו הדרומי. התעלמנו מהאזהרות. האמנו ששקט יקנה שקט, שה"סבבים" יספיקו, שאפשר לדור בכפיפה אחת עם השטן.
לאחר סערת גוטליב: מירי רגב פנתה לראש השב"כ, שהשיב לה בנחרצות
לזה השוטרים לא ציפו: למה בן גביר הגיע לתחנת המשטרה מחופש?
לא הסתפקנו רק בהתעלמות. בשלב מסוים נטלנו חלק בבניין הכוח של המפלצת. סיפקנו לה שליח עם 30 מיליון דולר כל חודש. על הקיר מולנו נרשמה כתובת באותיות ענק, אבל אנחנו צחקנו.
סליחה, עידן. מכיוון שבהנהגה עוד לא לקחו אחריות על הדבר הזה, אני מתנצל בשמי ובשם ראש הממשלה ורעייתו, בשם כל ראשי זרועות הביטחון שלא הפכו את השולחן בלשכת ראש הממשלה, בשם כל מי ששיתף פעולה עם הקונספציה.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
סליחה, עידן. אתה וחבריך שילמתם את המחיר. ביום הטבח קמתם כאיש אחד ונחלצתם להציל את המצב. אף אחד לא הכין אתכם לממדיה של מכונת הרצח החמאסית. הדם מרוח על ידיהם של אלה שאפשרו למכונה הזו לצמוח ולהתפתח בעשור האחרון, ואף מעבר לו. באותו זמן, הם אפשרו גם לחיזבאללה לשדרג את יכולותיו ולהגיע למעמד כמעט מעצמתי בכל מה שקשור לרקטות, טילים ויכולת היזק. זהו המחדל הקולוסאלי ביותר שהיה כאן מאז קום המדינה. האחראים הישירים עליו לא נתנו את הדין, לא שילמו את המחיר, ואין להם כוונה לשלם. אתם שילמתם אותו. אז כל מה שנשאר לי, זה להצטער מעומק הלב.
עידן עמדי מגלם היום את כל הטוב שיש בישראל. את התמצית המזוקקת של הישראליות האיכותית והחד־פעמית שיש כאן, ואם תרשו לי להעריך, אין בשום מקום אחר בעולם. כל מי שעשה סיבוב בין המילואימניקים בעזה, או בשטחי הכינוס בצפון, או בקרב המפונים בדרום/צפון, או בין ההמונים שפועלים בצורות שונות ומשונות בתוך המאמץ הישראלי המרהיב הנפרס לפנינו כל בוקר מחדש, יודע את זה. יודע שיש כאן עם שאין גבול ליכולותיו. עם מופלא שיודע לקום מתוך כל אסונותיו ולהתעלות על אויביו.
במהלך דבריו, המרגשים כל כך, קיבל עידן עמדי אחריות על מות שניים מפקודיו באסון ההוא, שבו נפצע באורח קשה. הוא ביקש סליחה ממשפחותיהם על שלא הצליח להחזיר את הלוחמים בחיים הביתה, תוך שהוא דומע בשידור חי. לא, הוא לא אשם במה שקרה. הוא גיבור שחירף את נפשו וכמעט שילם בחייו. אבל הוא קיבל אחריות. למה? כי הוא היה שם. כי הוא המפקד. כי זה אלמנטרי. כי זו מנהיגות.
עידן עמדי קיבל אחריות גם על החטופים בעזה. הוא סיפר על קורותיו בפעילות למען החטופים מהסבב הקודם (גולדין ושאול, מנגיסטו וא־סייד) ועל איך הוא וחבריו התריעו בזמנו שהתנערות מהחטופים לא תפתור את הבעיה, אלא תעצים אותה. התנערות מהם תביא את הגל הבא, עוצמתי בהרבה. נבואה שהתגשמה. הוא קיבל אחריות על החטופים לא כי הוא אשם בחטיפתם, אלא כי ככה צריך וראוי. מדינה שהפקירה היא מדינה שצריכה לקבל אחריות. זוהי מנהיגות.
המנהיגות הזו קיימת בכל רובד מרבדיה של הרוח הישראלית שמנשבת עכשיו בין מנרה לרפיח, בין מטולה לח'אן יונס. המקום היחיד שממנו היא נעדרת, הוא ההנהגה. הנגטיב המוחלט של עידן עמדי הוא טלי גוטליב. השחץ, הרהב, האני ואפסי עוד, ההבלים הבלתי נתפסים, הפטפטת הבלתי נשלטת והצרחנות האינסופית, תוך כדי סיכון ביטחון המדינה בזמן אמת, תוך כדי גידוף והכפשת אלה שלוחמים עכשיו על ביטחוננו.
הנחמה היא שיש כאן הרבה יותר עידן עמדי מטלי גוטליב. הסכנה היא שהטלי גוטליבים מפוזרים בעמדות השפעה, בעוד בני דמותו של עמדי נלחמים בעמדות קרב.
את המונולוג העוצמתי שנשא עידן עמדי צריך להכניס לתוכנית הלימודים. אני שייך לדור שלמד בעל פה קטעים חשובים מהתנ"ך, שירים שהפכו לסמל, קטעי ספרות היסטוריים. אין כמו למידה בעל פה. אז כן, צריך ללמוד בעל פה את הטקסט של עידן עמדי. להגות בו יומם ולילה. זהו לא רק שיעור באזרחות, בצניעות ובאחריות. זה גם שיעור בציונות.
ניכר היה בעמדי שהוא נבוך בכל פעם שהוא מדבר על עצמו. שזה עולה לו בריאות. ואין לו כרגע בריאות רזרבית. ניכר היה בו שהוא גאה וחדור אהבת ענק בכל פעם שדיבר על המדינה. על האומה. על הלוחמים. ההקשבה לו שחררה במעמקי הלב אנחה אמיתית של עצב מהול בגאווה. ושחררה מפאתי העין דמעה.
צריך לקוות, להתפלל ולעשות הכל כדי שבקרוב מאוד נקום בבוקר ונעבור לעידן חדש. ניפטר מהצעקנות, הגרגרנות, החזירות והתגרנות וננסה לקומם מחדש את הערכים הבסיסיים שעליהם קמה המדינה הזו. שנקום לעידן של עמדי ושל הדור שלו.
2. אלפי חיים ילינים
ישראל שקעה השבוע לאחד משיאי הדיכאון הקשים בתולדותיה. גם אם תיקחו את אסון המסוקים, תערבבו אותו עם אסון השייטת, תמהלו בפיגועי התופת של האינתיפאדה השנייה (דולפינריום, מלון פארק וכו') ותוסיפו לו את הדכדוך הקיומי של אחרי מלחמת יום כיפור, לא תגיעו לתהומות שאליהן שקענו השבוע. העובדה שהטיחו אותנו בבת אחת משיאי ההזיה המשיחית ושיכרון הכוח של כל הזמנים אל תהומות הסכנה הקיומית והשחיטה שהחזירה לנו את אימי הפוגרומים והשואה הצרובים בגנטיקה הלאומית שלנו, הייתה רק חלק מהעניין.
האסון שהביא לנפילתם של 21 הלוחמים, שקדם לו הנ"ט שהרג שלושה קציני צנחנים, היווה סוג של יריית חסד בעורף הלאומי שלנו. תחושה של ייאוש, חידלון, חוסר תוחלת, חור שחור שאף אחד לא רואה איך יוצאים ממנו, ומתי. אם נצרף לזה את התחושה של חלק ניכר בציבור שהדחליל המכהן כראש הממשלה ממשיך ללפות את המדינה האומללה הזו בלפיתת חנק שאי אפשר להיחלץ ממנה בלי נזק בלתי הפיך לאיברי הגוף, נקבל את מה שקיבלנו.
אני כופר בדיכאון הזה. אפשר בהחלט להבין איך שקענו לתוכו, אבל חובה להדגיש ולהסביר שכן, העצב אין לו סוף והוא מוצדק לגמרי, אבל הדיכאון מיותר. המצב לא כזה גרוע. אולי אפילו להפך. הרע מכל מאחורינו. את מחיר הדמים שילמנו. ישראל לא נמצאת בסכנת השמדה. אין דיביזיות שריון סוריות או מצריות בדרך לטבריה או לבאר שבע.
אין שיירה מצרית על גשר עד הלום. ישראל נתפסה בהפתעה האסטרטגית הקשה בתולדותיה וספגה מכה כמותה לא ספגה מעולם, אבל דווקא מה שקרה מאז מחדד את ההכרה, ההבנה והידיעה שאנחנו כאן כדי להישאר. אף אחד לא יכול לנצח אותנו. העוצמות הגלומות בציבור הישראלי נדירות ומיוחדות במינן, והאיכויות המתגלות כאן על בסיס יומי הן חד־פעמיות.
בשלושת החודשים האחרונים גילינו על עצמנו דברים רבים, טובים, מחממי לב ומעוררי גאווה. חלק מהם ידענו, אבל הדחקנו. חלק פשוט לא עניין אותנו. דוגמאות? יש למכביר. המילואימניקים, למשל. כשהיינו צעירים, כולם עשו מילואים. יצאנו בגאווה עם הנשק והמדים הביתה, עצרנו טרמפים, קיבלנו כבוד.
השנים חלפו ונושא המילואים נדחק לשוליים. ממצב של הטובים למילואים הגענו למצב שבו רק הפראיירים, המוזרים, הלא מקומבנים וההזויים עושים מילואים. אנשים התחילו להתבייש לצאת על המדים הביתה. שירות מילואים הפך מאות כבוד לכמעט אות קלון. איזה פראייר. שימצא לעצמו חיים.
ובכן, לא עוד. אין טעם להכביר כאן מילים, אבל מה שמתגלה לנו בצבא המילואים הישראלי זה עולם ומלואו של ציונות, מסירות, אהבת הארץ והמדינה, אומץ לב, הקרבה, סולידריות והרשימה עוד ארוכה. הסתובבתי השבוע קצת ביניהם בח'אן יונס. הרוח שנושבת שם מרוממת נפש. העוצמה בלתי ניתנת לתיאור.
וסביב צבא המילואים התפתחה תעשיית הסיוע. בהיעדרה של המדינה, הגיעה האומה. גם כאן, אפשר לכתוב ספר שלם על כל המתנדבים, המתרימים, התורמים, המבשלים, המייצרים, המתרוצצים ומחלצים ומייעצים ועושים הכל כדי להכיר תודה ולסייע למאות אלפי ישראלים שבוקר אחד, באמצע החיים, עזבו הכל וטסו לדגל. אין עוד מדינה עם כלי אסטרטגי כזה.
גם את הקיבוצניקים גילינו. שכחנו שהם קיימים. קיבוצים? עוד יש דבר כזה? בטח כמה זקנים על קלנועית במדשאה מצהיבה ונידחת, מחכים לכונס הנכסים. ובכן, גילינו ציבור מופלא. אלפי חיים ילינים מדהימים, ציונים, אמיצים, מפריחי שממה, מעבדי שדות עד התלם האחרון, עד הגדר של עזה או של לבנון. לקחנו אותם כמובנים מאליהם. שכחנו אותם. אבל מתברר שהם כאן. הם כל הזמן היו כאן. וכשהופקרו לסכיני השוחטים, הם קמו ונלחמו. כמו אריות.
גילינו את הסבתות הקיבוצניקיות הגאות. את הרבש"ציות והרבש"צים. את האמהות והאבות. את הנוער המדהים. לחשוב שלפני כמה חודשים עוד הסתובבו בינינו אנשים עם נשמה מורעלת שחסמו את הכניסות לקיבוצים כדי להקשות על האנשים האלה להיכנס ולצאת מביתם, בגלל איזו הסתה מעורפלת שקושרת אותם למחאה נגד ההפיכה המשטרית.
נזכרנו גם בתושבי שדרות. ואופקים. האנשים השקופים שחיים בצל הקסאמים. שמגדלים דורות של ילדים שמרטיבים במיטה באופן קבוע בגלל "צבע אדום". האנשים האלה נתקלו בשבת בבוקר במחבלים ולא נכנעו להם. סביבם היו שוטרים שבלמו בגופם את שיטפון הרצח. משטרת ישראל שאיבדה קרוב ל־60 שוטרים באותו יום, שוטרים שלחמו בגבורה עילאית עם אקדחים מול קלצ'ניקובים וטילי אר־פי־ג'י, שוטרים שבלמו בגופם את מכונת הרצח, אזרחים שלא ויתרו, אנשים מן היישוב שנסעו למסיבה ברעים פעם, פעמיים, 50 פעם והוציאו משם ניצולים בעור שיניהם. גילינו את עם ישראל ואת יכולותיו בשעת מצוקה.
רשימת התגליות עוד ארוכה: הצוותים הרפואיים. המחלצים. 669 שמגיעה לכל מקום, תחת כל אש, ונלחמת עד הפצוע האחרון. זמני החילוץ שהצטמצמו עד מאוד, האמצעים החדשים שמצילים חיים בשדה הקרב. גילינו, שוב, את בתי החולים. את הרופאים שהוקפצו למילואים ונעו במשך חודשים בין התורנות במחלקה לתורנות ביחידה.
גילינו את הבדואים. והם גילו אותנו מחדש. מתברר שיש גם בדואים אחרים, כאלה שקלמן ליבסקינד לא כותב עליהם. ולא מעטים מהם. ההלוויה של אחמד אבו לטיף שלשום ברהט, כמשל. ההתנדבות של רבים מהבדואים למען צה"ל, למען הקיבוצניקים שאיתם הם חיים שנות דור. ההכרה וההבנה שמה שקרה ב־7 באוקטובר לא קשור לדת, לא קשור לאסלאם, לא קשור לפוליטיקה, אלא רק לחיות אדם. בשעה זו נרשמת התעוררות של מאות אחוזים בגיוס במגזר הבדואי. נפתח כאן חלון הזדמנויות נדיר. צריך להתפלל שיהיה בצד שלנו מי שיידע לנצל אותו.
ואת ערביי ישראל. שאחרי פרעות 2021 גילו בגרות יוצאת דופן, הבינו שזה אירוע קיצון, גדול יותר מהקטטה הרגילה על אל־אקצא או הכיבוש. נפרסה בפניהם הזדמנות בלתי חוזרת לתפוס אותנו בשעתנו הקשה ביותר, והם ויתרו עליה. נכון, זה קצת מאכזב את איתמר בן גביר, אבל ככה זה בחיים. ונכון, השב"כ עוד לא עצר את מוחמד מג'אדלה, אבל בסוף הם יסגרו עליו.
בשורה התחתונה, ערביי ישראל קיבלו ב־7 באוקטובר החלטה ברורה ובחרו בצד הנכון. הם לא יהודים, הם לא ציונים, יכול להיות שעוד נדע ימים רעים מולם, אבל הם החליטו שלפחות בפעם הזו, הם ישראלים. וזה לא עניין של מה בכך. במקום שפוי, היינו עכשיו מסתערים על ההזדמנות הזו כדי למצוא מכנה משותף חדש.
את הדרוזים לא גילינו. את הדרוזים אנחנו מכירים. הם האחים היקרים שלנו. גם כאן, התברר שלמרות כל הגילויים מסמרי השיער של קלמן ליבסקינד בעניינם, יש עוד פה ושם דרוזים טובים. התברר שברית הדמים הזו חזקה מסך מטנפיה. למרות חוק הלאום שפגע בהם, למרות המחלוקות והקיפוח ועוד לא מעט טענות שיש להם כלפינו, וגם לנו כלפיהם, יש כאן משהו שגדול בהרבה מסך חלקיו ומסכסכיו. כמה טוב שכך.
גילינו את הטייסים. כאילו לא ידענו. איך הם שעטו לקוקפיט ב־7 באוקטובר ומאז הם שם.
איך גם אנשים שהפסיקו לטוס במילואים אחרי 15 שנה, התייצבו בשערי הבסיסים באותה שבת. וגילינו את הציונות הדתית. הציבור, לא המפלגה. גם כאן, זה לא שלא ידענו. אבל פתאום, בזמן אמת, תוך כדי הגיהינום שנכפה עלינו, לראות את האחים עם הכיפות הסרוגות שועטים מכל עבר אל תוך האש ולוחמים כאריות, חימם את הלב. וכאילו בבת אחת, הכל נשכח. תל אביבים לחמו כתף אל כתף עם בני יצהר ועופרה. וגם נפלו ביחד.
בגדול, גילינו את צה"ל. כן, צבא ההגנה לישראל. כל מה שלא חיל האוויר: הצנחנים והגולנצ'יקים והגבעתים ולוחמי הנח"ל והיחידות המיוחדות, וכאן אני מבקש מחיאות כפיים מיוחדות לטנקיסטים ששבו מן הכפור ותשואות עצומות לאריות ההנדסה, לוחמי ה־D9, וכל מי שמסביבם, ובעיקר הלוחמות.
כן, את הלוחמות גילינו. ועוד איך גילינו. גם חמאס גילו אותן, על בשרם. החי"רניקיות והטנקיסטיות ורוכבות השמיים והקשר"גיות והפראמדיקיות והרופאות וכל הנשים הלוחמות שמוסיפות את הטאץ' המיוחד הזה שכל כך חסר ואת האומץ והמסירות וההקרבה. אני מניח שאת שמרני הדת זה לא ישכנע, כי הם באים ממקום אחר לגמרי, אבל לפחות מבחינה מקצועית, הוויכוח תם: לוחמות צה"ל משביחות את הצבא, ולא להפך. לו זה היה תלוי בנשים, יכול להיות ש־7 באוקטובר לא היה מתרחש לעולם. לו היו שומעים להתרעות של ו' מ־8200 או לתצפיתניות הגיבורות, אולי היינו עכשיו במקום אחר ובמצב רוח אחר.
טוב, אפשר להמשיך ככה עוד הרבה. את נועה תשבי הכרנו, אבל גילינו אותה מחדש במאבק ההסברה. לידה, בגולה הדוויה, יש לנו המוני אחים ואחיות שנלחמים את המלחמה הזו. רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוקסים, כולם באותה שורה. ובזכותה של שרה נתניהו, גילינו גם את אילון לוי התותח. דברו עליו בלחש, כי הם עוד רוצים לזרוק אותו (כפי שפיטרו את תשבי), משום שהעז לתמוך במחאה. כאילו אין כאן מלחמה. אבל הוא ינצח. הרוח שלו, ושלנו, תנצח.
הנסיבות הקשות גרמו לנו לגלות את עצמנו. לראות פתאום את גדי איזנקוט. הרמטכ"ל השמנמן ההוא, הקצת ביישן, הקצת סגפן. פתאום ראינו את האור הבוקע ממנו ומכל האיזנקוטים שחיים בינינו, בלי שנדע. ואת עידן עמדי, מלך אמיתי, שכולנו אהבנו עוד מפאודה, אבל ממש התאהבנו בעונה החדשה של פאודה.
אז חברים, להרים ראש. לא הכל אבוד. להפך, מכאן אפשר רק להשתפר. צריך לכייל מחדש את הסקאלה. להבין שאת חמאס אי אפשר להשמיד, להכרית, לחסל ולפוצץ בזבנג וגמרנו. חומת מגן נמשכה שנים, עד שהטרור ביו"ש הוכרע. צריך סבלנות. צריך אורך רוח. צריך נשימה רגועה וארוכה. וכן, אפשר גם לשקול הפסקות, אפילו הפסקות ארוכות, כדי להחזיר הביתה את החטופים. מה שעידן עמדי אמר אתמול? אז כזה בדיוק.
3. גינונים במיץ
ביום שלישי עלה בנימין נתניהו לצפון, יחד עם חלק משרי הקבינט. פגישה עם פורום ראשי רשויות קו העימות. נאמרו שם כל הדברים הרגילים והובטחו ההבטחות הצפויות ("ראש הממשלה הורה על העברת 3.5 מיליארד שקלים" וכו'). קטע מוזר קרה כשהתברר שלדיון קריטי בנושא הגליל, אף אחד לא טרח להזמין את השר לנגב ולגליל, יצחק וסרלאוף (עוצמה יהודית).
זה הפליא בעיקר את ראשי הרשויות. אני לא חשוד בתמיכה בווסרלאוף הנ"ל, אבל הוא פופולרי בקרב ראשי הרשויות בנגב וגם בגליל. מתברר שהוא שר שעובד ומתייחס לתפקידו ברצינות. מביא סחורה, מתאמץ, מקשיב. יכול להיות שבגלל זה הוא לא הוזמן? כמה מראשי הרשויות אמרו אחר כך שההצלחה של וסרלאוף לא נעלמה מכמה עיניים בצמרת, אז הוא פשוט לא הגיע.
כשזה עלה במהלך הדיון, קרא ראש הממשלה לראש הסגל צחי ברוורמן וגער בו. ברוורמן, שנזקו בלשכת ראש הממשלה גדול בהרבה מתועלתו (במקומות אחרים), הפיל את התיק על מנכ"ל המשרד, יוסי שלי. אז נתניהו קרא גם לשלי וגער בו בקול. בחיים המקוריים, נתניהו לא היה ממנה את יוסי שלי לשום תפקיד משמעותי בסביבתו, או בסביבה כלשהי. בגלגול הנוכחי, זה האיש עם המפתחות.
יש דברים שהם לא שוכחים לסדר או להזמין לפני ישיבות כאלה. מתברר שבכל פעם שהקבינט עולה לישיבה שלא מן המניין בצפון, או בדרום, או במקום אחר כלשהו, משוגרת טרם בואה של המלכות רשימת דרישות. לשכת ראש הממשלה מבהירה ללשכות הרלוונטיות מה יש להכין להוד רוממותו: דוגמאות? הנ"ל יישב על הכיסא הגדול והמפואר בחדר, בלי גלגלים.
יהיו לידו כל הזמן שני בקבוקי תה קר "פיוז" (דיאט, אם אני לא טועה). קפה הוא שותה במאג לבן, בלי עיטורים או לוגואים כלשהם. בטווח יד מיידי צריכים להיות בקבוקי תה קר מקוררים נוספים. יש להכין לו מיץ עגבניות ובצד תבלינים (מלח ופלפל). ארוחת צהריים? יש לאשר כל מנה מול הלשכה.
בעקבות המנהג הזה, החלו באחת הלשכות לכנות את נתניהו בשם הקוד "מדונה". אפרופו רשימת הדרישות הארוכה שפמליית מגה־סטאר כמדונה היו מעבירים למלונות טרם הגעתה של הדיווה. מלשכת רה״מ נמסר: ראש הממשלה אכן מבקש שיוכן עבורו כיסא עם משענת קשיחה ולא יורדת, בגלל בעיות בגבו.
צריך להבהיר: ישראל יכולה להרשות לעצמה לארגן מיץ עגבניות לראש הממשלה שלה. זה עניין של הלך רוח. של גישה. של גינוני מלכות שלא מתפוגגים בפני המציאות אלא להפך, מתעצמים. של מי שלא רק שאינו מוכן לקבל אחריות על האסון הכבד ביותר שהתרחש במשמרת שלו, הוא גם ממשיך כרגיל ויכול להיות שבאיזשהו מקום הוא בכלל משוכנע שהוא הקורבן המרכזי של האירוע, ולא המדינה שאותה הוא מתיימר להנהיג.
מבחינת מדיניות, מה שקרה לנתניהו השבוע הוא קריסה כללית. כאילו כל הפרטנרים והשחקנים הרלוונטיים בזירת המלחמה ההיסטורית שאליה נקלענו, מאסו בו בבת אחת. האמריקאים מתעבים אותו, זה לא סוד. ביידן הושיט לישראל עזרה חסרת תקדים מתוך אהבתו לעם ולמדינת ישראל, למרות סלידתו מהאיש המנהיג אותם.
אלא שזה לא רק ביידן. נשיא מצרים, עבד אל־פתאח א־סיסי, שכמעט לא דיבר עם נתניהו מאז חזר לשלטון, מסרב לקבל ממנו שיחת טלפון. מצרים היא שחקן ראשי בדרמה שלנו. היא מחזיקה את הגבול היבשתי היחיד של עזה שאינו עם ישראל. הקטארים התפוצצו על נתניהו ב־200 קמ"ש השבוע, בעקבות פרסום ההקלטה עם דבריו בעניינם.
סוגיית קטאר מורכבת. קודם כל, כל מה שנתניהו אמר עליהם, נכון. הם משחקים משחק כפול, הם פטרוניה הגדולים של תנועת חמאס, הם מובילים את ההסתה במזרח התיכון (אל־ג'זירה) וכו' וכו'. אלא שלמרות כל זה, מי שהביא אותם לעזה ושכנע אותם לפמפם 30 מיליון דולר בחודש לסנוואר, זה נתניהו. אז עכשיו הוא נזכר?
זאת ועוד: השופרות המייללים מיהרו להאשים את המשפחות בהדלפת הקלטת. זהו שקר וכזב. בדיוק כפי שנתניהו הדליף את מצגת צה"ל בצוק איתן בזמן אמת, כך גם הפעם: כל הסימנים מורים על הדלפה מטעם נתניהו, שנועדה לפוצץ את המו"מ על החזרת החטופים. בואו נבדוק את העובדות: המשפחות נכנסות למפגשים עם נתניהו בלי טלפונים סלולריים. הם נלקחים מהן בכניסה. מטעם נתניהו יושבים/יושבות שם גורמים עם סלולריים. זאת ועוד: למשפחות אין שום סיבה שבעולם להדליף את האירוע הזה. בני המשפחות יודעים שזה יעורר זעם עצום בקטאר ויסכן את סיכויי ההתקדמות. להאשים אותם בהדלפה משול ללהאשים את נתניהו בקיום הבטחה או תשלום חשבון.
4. אינתיפאדה 3? קטן עליהם
ולסיום: הסיפור (המצוין) הזה פורסם על ידי ירון אברהם. הוא הגיש אותו לצנזורה. הצנזורה אישרה אותו. אברהם, שהפגין כאן אחריות, תהה אם אין לצנזורה התלבטות או בקשה לטשטש משהו. בכל זאת, מדובר כאן במשבר עצום בין ישראל לקטאר בזמן קריטי. הצנזורה בדקה שוב. איך הצנזורה בודקת? מתקשרת לגורם הרלוונטי לסיפור ומבקשת את חוות דעתו. ובכן, הצנזורה קיבלה אישור לפרסם את הסיפור מלשכת ראש הממשלה. בבית הספר היינו כותבים עכשיו מש"ל. מה שהיה להוכיח.
ומה זה מוכיח? בפעם האלף, זה מוכיח שהוא לא כשיר. נתניהו מתנהג כאילו הוא מתאמץ להחזיר את החטופים, כדי להוריד מעליו לחץ ציבורי. בתכל'ס, הוא יודע מצוין שעסקה להחזרתם תסמן את סוף הממשלה. בן גביר כבר צייץ את זה. אז נתניהו מנהל מו"מ ביד עקומה אחת, ודואג לפרק את מעשה המרכבה של התיווך הבינלאומי ביד עקומה שנייה. נתניהו קלאסי.
בינתיים, אנחנו ממשיכים לדבר על עזה, וגם על הצפון. על המתחולל ביו"ש, כמעט ואין שיח. אף שגם שם, הסימנים המעידים מעידים, האותות קיימים, הכתובת על הקיר באותיות ענק. שב"כ ואמ"ן כבר כמעט משוכנעים שבמרץ הקרוב יש סכנה ברורה ומיידית לאינתיפאדה שלישית. ממשלת נתניהו? מבסוטה.
אינתיפאדה שלישית? קטן עליהם. זה יקדם את הגאולה, או את "תפיסת ההכרעה" של סמוטריץ', או מה שיבוא קודם.
במשך כל הקריירה שלו, נזהר נתניהו מהתרעות כאלה זהירות מופלגת. שעה לעצותיה של מערכת הביטחון, השכיל לשפוך מים קרים כשצריך ולבער את העשבים הרעילים כשצריך.
אלא שהקריירה הזו הסתיימה. נתניהו הנוכחי הוא בובת הגרב של בן גביר וסמוטריץ'. הוא העביר להם את כל הסמכויות והיכולות כדי להגדיל את החיכוך ביו"ש למקסימום. הוא עושה הכל כדי לחנוק את הרשות הפלסטינית מצד אחד (בעודו מכיר בפתרון שתי המדינות בשיחה מול ביידן בצד השני) ולכבות את כל המאמצים לייצר מראית עין של אופק חדש כלשהו למיליוני האנשים שכלואים בינינו לבין הירדן והים.
אני לא חושד בפלסטינים בציונות כלשהי. אבל הרשות אינה חמאס. יש לה המגרעות הלא פשוטות שלה, אבל היא גוף שהכיר בישראל, חתם על הסכמים עם ישראל, מקיים יחסים ושיתוף פעולה עם ישראל וגורלה קשור במידה רבה לגורלה של ישראל. מי שמנסה לערבב את הרשות עם חמאס במטרה לייצר סלט נפיץ אחד, הוא לא פחות מפושע. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו.
נתניהו לא יוכל להגיד, הפעם, שלא הוזהר. הוא הוזהר, מוזהר ויוזהר שוב. בעל פה ובכתב. באוויר, בים וביבשה. מכיוון שהוא בן ערובה של בן גביר ועלה נידף מול סמוטריץ', הוא ניסה בייאושו לשכנע את שליט האמירויות לשלם דמי אבטלה לפועלים הפלסטינים שלא מגיעים לעבוד בישראל, כדי לכבות את התבערה ההולכת ומתפשטת. טוב שלא ניסה לשכנע את הקטארים לשלם גם הפעם. כך או אחרת, האמירותי שלח אותו לזלנסקי.
בצה"ל שואלים, בינתיים, לאן נעלם עופר וינטר. התא"ל שהפך, שלא בטובתו, למועמד המוביל לתואר "המשיח הבא", ניתק מגע. קשה לפספס את הקמפיין שמריצים הביביסטים סביב וינטר ו"חסרונו" בפורום מטכ"ל. אילו הוא רק היה שם, סוס דוהר שכמותו, צה"ל כבר היה על גדות החידקל ובדלתא של הנילוס.
ובכן, לא סוס דוהר ולא נעליים. המציאות, על פי עדויותיהם של לא מעט מאלה שהיו שם בשבועות שקדמו לתמרון הקרקעי, שונה לגמרי. לדבריהם, אחרי הטבח היה זה וינטר, ולא רק בריק, שעבר בין בכירי זרוע היבשה בניסיון להפחיד אותם כי צבא היבשה אינו מוכן ושטח תחזיות שלפיהן יהיו בתמרון מאות הרוגים, יש סכנה לכישלון חרוץ של החטיבות המתמרנות, שיביא גם את כישלון המלחמה. מה הוא הציע? להטיל מצור על עזה ולתת לחיל האוויר לכתוש אותה שנה שלמה. רק אז להיכנס ואז, הוא אמר, זה יהיה כמו "טיול בשדות יצהר".
בריק, על פי אותן עדויות, הרבה לצטט את וינטר. אבל זה לא הסתייע. על פי הגרסה הזו, כשהחברים ראו שבצה"ל לא מתרגשים ומכינים את התמרון, הם עברו לניסיון להשפיע מבחוץ. זה אפילו דלף בשלב מסוים לשופרות, שהורידו פתאום את מפלס הלוחמנות ותמכו בדחיית התמרון.
וכמו תמיד אצל וינטר, סביב הפסטיבל הזה התפתח גם שיח פוליטי. תוך כדי מלחמה. והחלו לצוץ גם רמיזות שאם לא ימצה את כישרונותיו בפורום מטכ"ל, ימצא דרכו לפוליטיקה. בן גביר וסמוטריץ' היזהרו, וינטר מתחמם על הקווים.
אין לי דבר ומחציתו נגד עופר וינטר. שלושה רמטכ"לים נמנעו מלקדמו לדרגת אלוף. שאלתי כל אחד מהם, בנפרד, בזמן אמת, מדוע. שלוש התשובות המפורטות שקיבלתי שכנעו אותי שאין כאן שום דבר פוליטי. יש כאן הרבה סיבות ענייניות. יש בצה"ל קצינים מרהיבים חובשי כיפה סרוגה או שקופה. טובי בנינו. עופר וינטר היה מח"ט אמיץ והוא קצין רב־זכויות. את הטענות על הרס הקריירה הצבאית שלו הוא יכול לטעון בעיקר נגד עצמו.
תגובת עופר וינטר: ״אריה לא יכול להפוך לחתול. אני לא פוליטיקאי, אני לוחם ששואף לנצח. אבל באותה נשימה, אני חושב שצריך להחזיר את החיילים בשלום הביתה. בימים הראשונים של המלחמה חברתי לשני מפקדי אוגדות שהיו פקודים שלי. ראיתי את התוכניות וחשבתי שלוח הזמנים לא הגיוני ומהיר מדי. חשבתי שנכון להאט את הקצב, להשהות את הכניסה לשטח הבנוי במשהו כמו חודש, כדי לתת לכוחות להתארגן וללמוד את התוכניות החדשות שכרוכות גם בפינוי אוכלוסיה ונקיטת אמצעים מיוחדים שיאפשרו לצה״ל למצות את כוחו".
"המטרה שלי היתה תמיד ותהיה תמיד לנצח, ולהחזיר את החיילים הביתה. מי שמכיר אותי יודע שעוד מתקופת עופרת יצוקה אני חושב שצריך לכבוש את הרצועה ולהפיל את שלטון חמאס, אבל באותה נשימה צריך גם להיות מציאותי ולהתאים את עצמך לתנאים בשטח, הוסיף.