אם נבחן את אחוזי הרייטינג של אירועים חדשותיים הנוגעים למצב, בערוצי הטלוויזיה כמו גם את הטראפיק לכתבות הנוגעות למצב או דיווחים על המלחמה בעיתונות הכתובה או ברשתות ניכרת ירידה משמעותית. בימי הלחימה הראשונים, גם אנשים שלא צורכים חדשות באופן קבוע התעדכנו באופן תדיר ועכשיו ניכרת ירידה ניכרת הרייטינג.
רייטינג מהדורות חדשות 12 מתרסק, וזה ניכר בפניה של יונית לוי | ביקורת
נשאלת השאלה, האם אנשים איבדו עניין במלחמה? האם היא הפכה להיות פחות רלוונטית? אז התשובה היא דווקא לא קשורה לעניין. היא קשורה יותר למנגנוני הגנה פסיכולוגים.
אנחנו רובים שמרבית המשק, למעט הצפון והדרום, חזרו לשגרת חייהם. אז נכון, אנשים יכולים לחזור לשגרה ועדיין להמשיך להתעניין במה שקורה אבל מצב זה מייצר דיסוננס.
דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב של מתח פנימי הנגרם כאשר המציאות סותרת את התפיסות שלנו שלנו. במצב כזה ננסה להפיג את המתח הזה בין המציאות לבין התפיסות, למעשה, מתרחש תהליך שבו מוחנו ״מתאים״ את העובדות לאמונות שלנו.
הידיעה שהמלחמה ממשיכה כרגיל והם חוזרים לעבודה, לשגרה, לספינינג, לפילאטיס, לראות סרטים וללכת למסעדות, זהו מצב לא נוח מבחינה נפשית. משהו שרוב האנשים לא מסוגלים לחיות איתו בשלום.
ההבנה הזו שאנחנו מתנהלים כרגיל בזמן שחיילים ממשיכים להילחם ולהיהרג, בזמן שיש חטופים, מפריע לנו להמשיך בשגרה. זה מייצר דיסוננס – מה זה אומר עלינו שאנחנו חיים את חיינו בזמן שטובי בנינו נלחצים כדי להגן עלינו. זה מייצר מתח נפשי ואי נוחות.
כדי לפתור את הדיסוננס הזה אנשים מעדיפים שלא להתעדכן במה שקורה. בתחילת המלחמה, אנשים היו בשוק, בהלם, צרכו חדשות כמו חמצן. כשהם עשו זאת, הם היו דבוקים לחדשות ולא המשיכו בשגרת חייהם. הקניונים היו ריקים, החופשות הפסיקו, אנשים לא יצאו לבילויים.
אבל השגרה חזקה מכולנו עולם העבודה והחיים הפרטיים נמשכים וכדי לתפקד כמו שצריך, הציבור מעדיף להימנע מתחושת האשמה המציפה אותו בכל פעם שהוא פותח חדשות. כדי להמשיך בשגרה, יש צורך במעט אסקפיזם, לא לדעת מה קורה כדי להמשיך לתפקד.
באופן כללי מנגנון הדיסוננס קוגניטיבי הוא מנגנון מאד בסיסי אצל כולנו, רק שיש אנשים שעושים בו שימוש מופרז. אותו מנגנון בדיוק יכול גם להסביר את תיאוריית קונספירציה שהפיצה ח״כ גוטליב, שלפיה המוסד יירט "שיחות בין בעלה של שקמה ברסלר ליחיא סינוואר". איך זה קשור לדיסוננס?
הרבה אנשים שואלים אותי אם היא באמת מאמינה בזה? התשובה היא כן בהחלט. היא מאמינה בכך באמונה שלמה. כדי לבחון בדיוק את הנושא הזה, עוד בשנות ה50, הפסיכולוג החברתי לאון פסטינגר החליט ליצור קשר עם אנשי כת שהאמינו בלב שלם שעומדות להגיע צלחות מעופפות שיצילו את כל מאמיני הכת מאסון גדול.
הוא הראשון לגלות את תופעת הדיסוננס הקוגניטיבי - אותו מתח פנימי הנגרם כאשר המציאות סותרת את האמונות שלנו. כמו שאמרנו קודם לכן, במצב כזה ננסה להפיג את המתח הזה בין המציאות לבין האמונות שלנו, בעיקר במצבים שבהם אנחנו ממש רוצים שהאמונות שלנו יהיו נכונות. למעשה, מתרחש תהליך שבו מוחנו ״מתאים״ את העובדות לאמונות שלנו.
נחזור לחברי הכת. כמובן שביום המיועד אף חללית לא הגיעה לאסוף את חברי הכת. יותר מזה, להפתעתם לא ניכרו שום סימנים לכך שהעולם בא אל קצו. לפתע מנהיגת הכת, בחורה בת 40 בשם מריאן, יצאה לרגע למרפסת ואמרה שהיא קבלה מסר נוסף: העולם ניצל ברגע האחרון בזכות אמונתם של חברי הכת. חלק מאנשי הכת היו כל כך מאוכזבים ועזבו את הכת, אבל לא כולם. חלקם נשארו. היה מעניין לדעת מי אלו אותם אנשים שנשארו. התברר שאלו שנשארו היו אלו שוויתרו על חלקים גדולים מחייהם עבור הכת. הם עזבו עבודות, משפחה, ילדים. כשמריאן הגיעה וסיפרה על המסר הנוסף, זה גרם לכך שאמונתם התחזקה והם החלו להגן על רעיונותיהם בצורה קיצונית ולפעול במרץ כדי להפיצם.
מה מבינים מכך?
ככל שאנשים רוצים להאמין יותר במשהו, כך הדיסוננס הקוגניטיבי חזק יותר. ככל שאנשים כבר הלכו כברת דרך, ויתרו על דברים משמעותיים, והקריבו דברים שחשובים להם - עולה הסיכוי שאמונתם באותו משהו רק תתחזק. מוחם יקדיש מאמץ עילאי להתאמת המציאות, כך שתתיישב עם האמונות שלהם.
אנחנו נוטים לדבוק הרבה יותר בעמדות שלנו, לא משום שהן הוכיחו את המציאות טוב יותר, אלא בגלל המאמצים שנעשו בעבר כדי לשמור על אמונות אלה. הדבר המעניין בתופעה זו הוא כמה כוח יש לאמונות הללו להתעלם מהעובדות, מכל מה שקורה בפועל. כפי שאנו מתעלמים מכך שהמלחמה נמשכת כדי להרגיש טוב יותר עם זה שאנחנו ממשיכים בשגרת חיינו, ח״כ גוטליב, מאמינה בלב שלם בתיאוריות קונספירציה. אם התיאוריות שלה לה נכונות, זה אומר שכל מה שהאמינה בו כל השנים מתערער ואין יותר משמעות לחייה.