בכל יום נתון, מספיקה הייתה קריצה נזעמת מכיוון לשכת ראש הממשלה כדי לפזר את החבורה ההזויה והמרקדת אתמול בבנייני האומה בירושלים. דבוקת הרוקדים ההזויה, שהכילה 30 ח"כים ושרי קואליציה, כולל חברי מפלגת השלטון, המיטה אתמול על ישראל נזק אסטרטגי בלתי הפיך בזירה הבינלאומית החשובה כל כך להמשך הלגיטימציה של המלחמה. אבל אנחנו לא ב"יום נתון". אנחנו בעידן בו אין מלך בישראל. ראש הממשלה הוא בובת גרב המופעלת ע"י איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. בפעם הקודמת בה עלה נושא חידוש הישוב היהודי ברצועת עזה לסדר היום, מיהר נתניהו לפרסם הצהרה באנגלית בה הודיע שזה לא יקרה וישראל לא מתכוונת לחדש את שליטתה בעזה. אני מניח שהוא קיבל אז הודעה מפורשת שכדאי שזו תהיה ההודעה המפורשת האחרונה שלו בנושא הזה. אז עכשיו הוא שותק.
קרע בליכוד אחרי כנס ההתיישבות בעזה: ״שיחזרו לש״ס ולעוצמה יהודית"
כדי להיחלץ מהמצב שאליו תמרן את עצמו ואת המדינה, נתניהו חייב כאוס | בן כספית
כל דוברי הממשלה, הקואליציה ונתניהו, מטיפים לנו שאסור לעשות פוליטיקה עכשיו. אסור לדבר על "היום שאחרי". אסור לדבר על בחירות, על ועדת חקירה ממלכתית, על מי אחראי ומי הוביל אותנו לבור אליו נפלנו. והנה, אתמול הם נאספו בכיכר העיר, כחתנים וכלות (אבל בהפרדה!) ביום כלולותיהם, ורקדו. על מה? על "היום שאחרי". על פוליטיקה נטו. כי לחדש את הישוב היהודי בעזה זה הכי פוליטי בעולם והכי שנוי במחלוקת בארץ. הם לוקחים את הקונצנזוס הנדיר סביב המלחמה הזו, ומפרקים אותו לגורמים. תוך כדי ריקוד.
מה הם חוגגים שם, האנשים ההזויים, מנותקים ומיוזעים האלה? זה נראה כמו ערבוב בין שמחת בית השואבה לריקודי הצנחנים בכותל מיד אחרי שחרור ירושלים. אבל זה לא. הם רוקדים בעיצומה של מלחמה, בעיצומו של אחד האסונות הגדולים שקרו לעם היהודי. הם עוד לא הצליחו להתחיל להחזיר מאות אלפי פליטים לבתיהם בישראל. שני חבלי ארץ פורחים, שאין עליהם שום מחלוקת, הפכו לאזורי ספר, לרצועות בטחון הנתונות לחסדי נסראללה וסנוואר. הם לא קרובים אפילו להחזיר את האנשים האלה לבתיהם. אבל הם כבר חוגגים את חידוש ההתיישבות היהודית בעזה.
כשהם רוקדים, 25 משפחות יושבות שבעה. כשהם רוקדים, מאות משפחות מתפללות לגורל יקיריהן, חלק מהם מבוגרים, חולים ונשים, שכלואים במנהרות הטרור בעזה. כשהם חוגגים, ישראל מנסה להתגונן בפני מתקפה בינלאומית מתואמת בבית הדין הבינלאומי לצדק, בטריבונלים רבים נוספים, בכיכרות הערים, ברשתות החברתיות. מאז ה-7 באוקטובר אנחנו מנסים להוכיח שטבחו ורצחו בנו, שלא יזמנו את האלימות, שאין לנו כוונות כיבוש וסיפוח טריות ושאנחנו הקורבן של האירוע. החבורה הזו באה ותוקעת אצבע משולשת בעין של כל זה. מהמקפצה.
כשנשאל על זה שלשום במסיבת העיתונאים שקיים, נתניהו התחמק כדרכו. המדיניות ברצועת עזה, אמר (לא במילים האלה), תיקבע על ידי הקבינט המורחב. "מורחב", כי בו יושבים גם ראשי הקנוניה, בן גביר וסמוטריץ'. הוא כבר לא מסוגל להגיד בקולו מה שכל מנהיג ישראלי שפוי אמור להגיד בעת הזו, כשאנחנו תלויים לחלוטין בהמשך משלוחי התחמושת מארה"ב, בהמשך הגיבוי הצבאי, בהמשך המטריה המדינית: לא, אין לנו כוונה להקים מחדש את גוש קטיף. יש לנו כוונה אחת בלבד, והיא לפרק ולמוטט ולהשמיד את שלטון חמאס. המשפט הזה הוא ליבת מבצר הלגיטימציה עליו אנו נלחמים עכשיו. מה שקרה אתמול בבנייני האומה בירושלים, ממוטט את המבצר הזה והופך אותנו לבדיחה.
קחו את נתניהו, תסגרו אותו בחדר אטום, תחברו אותו לפוליגרף ותשאלו אותו אם יש בעולם סיכוי כלשהו להקים מחדש את היישובים בעזה. הוא יגיד את האמת. הוא יודע את האמת. כשייצא מהחדר האטום, הוא יפחד, ישתוק או ישקר, כהרגלו. אין מחיר שהוא לא מוכן לשלם כדי להמשיך לאחוז בממשלת ה-64 המטורללת שהקים כאן, לדיראון עולם. כפי שנאמר כאן כבר פעמים רבות: הוא לא כשיר לכלום. בטח לא לניהול מדינה במשבר עמוק כל כך. אחד משרתיו נצפה אתמול מסתובב עם כובע קסקט ובו הלוגו החדש של נתניהו: "ניצחון מוחלט". האיש שהאשים שלשום את משפחות החטופים בחיזוק חמאס, האיש שהתנפל על קטאר בטענה (מוצדקת) של מימון חמאס, שכח מי הוא המחולל של כל זה: הרי הוא הביא את השליח הקטארי לעזה. הוא, ולא אחר. הוא אחראי למפלצת שגדלה כאן, הוא אחראי לטבח ולרצח ולחטיפות, ועכשיו הוא מאשים את השליח, ואת הקורבנות.