בתחילת המלחמה, כשכולנו עוד ישבנו בבית ותהינו לאן פנינו העצובות, נדרשתי למצוא פעילויות העשרה לפעוטה בת ה־3 שהייתה איתי בין ארבעה קירות 24/7. הכאוס פה היה כל כך נוראי והאזעקות כל כך תכופות, עד שגם כשרציתי להוריד אותה קצת למטה עם קורקינט או עגלה ובובה, כדי להתאוורר לרגע בחניון שבקומה מינוס 1, הייתי צריכה להשאיר את אפליקציית "צבע אדום" בכיסי, כשההתרעה בעוצמה הכי חזקה שיש. שלא לדבר על מעט האנשים שהיו אמיצים מספיק ללכת ברחוב, וגם הם, נראו לי כחשודים ורוחשי מזימות.

לא היה מנוס ממסכים. זה לא שלפני זה הייתי מהאמהות שמניפות את דגל ה"מסכים זה מוקצה": שמרתי על איזון בריא, משחקי קופסה, יצירות, טיולים בארץ, אבל גם שעה-שעה וחצי מסך ביום כדי שאוכל גם אני לנשום. המלחמה טרפה את כל הקלפים, כמה תוכלו להעסיק ילד ולשמור על צלם אנוש? הרי לא באמת היה לי עם מי לחלוק את זה, להגיד לאיזה פרטנר “אני הולכת לשים את הראש שעה, תשמור עליה", או “אני מכינה לי קפה שנייה ויוצאת למרפסת". זו הייתי רק אני.

אז אפשרתי יותר מסכים, התחלנו ב"מאה שירים ראשונים", כשהיא מיצתה את דטנר יושב בתוך אוטו ושר, עברנו ל"דורה החוקרת", משם לתוכניות הישנות של הערוץ הראשון - הסיפורים של "מיץ פטל", "הכינה נחמה" ו"דירה להשכיר" בגרפיקה ישנה, ולבסוף, לא היה מנוס, הורדתי במחיר מופקע את אפליקציית דיסני. פה אם להיות כנה, התחלתי גם אני ליהנות. בכל ערב עשינו לנו מיני “ערב סרט": הכנתי פופקורן לעצמי, ולה קערה עם במבה, ביסלי וכמה שוקולדים, החשכתי את הבית, פיזרתי שמיכות והיא בחרה בובות, וישבנו שתינו לצפות בסרט. מיותר לציין שהיא החזיקה מעמד חצי שעה בכל אחד מהם, אבל היא ילדה סקרנית מאוד, לא סתם בוהה, אלא גם שואלת ומתעניינת.

הסרטים של דיסני יקסמו לי תמיד. הם אסקפיזם מושלם מהמציאות הבלתי אפשרית והגיונית הזו. בהתחלה הלכנו על הקלים, “צעצוע של סיפור", “מואנה" וכו', ורק לפני שבועיים העזתי ושמתי לה את “מלך האריות" מ־1994. אתם יודעים, אף פעם לא סיימתי לצפות ב"מלך האריות", נפעמתי כמו כולם מהשיר האפריקאי בהתחלה, מהעושר התרבותי המוצג שם, מהג'ונגל, מהחיות המשתחוות כשהקוף מניף את סימבה אל על, מאפריקה העצומה. בכיתי את חיי כשסקאר, בן הבליעל, אח של מופסה, רצח אותו כדי לרשת את המלוכה והשאיר את סימבה מלקק את פניו של אביו ומתחנן שיתעורר, וצחקתי כשבאו טימון ופומבה ושרו את “אקונה מטטה". אבל תמיד, קצת לפני הסוף, באה אמי לאסוף אותי מאותו הילד בגן, שלו היו וידיאו וקלטות, והלכנו הביתה. הסרט הזה היה ארוך מדי בשביל ביקור חפוז אצל חבר מהגן.

הפעם הצלחתי לצפות בו עד הסוף וגם בתי. ואולי משום העובדה שאת החלקים הרעים והמאיימים העברתי במהירות והעסקתי אותה בפרצופים מצחיקים תוך כדי. השארתי לה רק את יופיו של העולם, את כיעורו היא תגלה מתישהו בעתיד, ותקוותי שיהיה עדין איתה העולם הזה.

לא נתפס איך תינוק, גם אם גור אריות, חוזה באביו נרצח, ואיך מישהו מחליט להנגיש את זה לילדים קטנים, ותוך שנייה ועוד חצי הסרט הופך לקלאסיקה הכי גדולה של דיסני. הזוי כמה אוקטובר הנורא שיבש אותנו, כך שקפצתי ישר למראה הילד ההוא באחד הקיבוצים, שרצחו את הוריו מול עיניו ובקול חנוק התחנן למחבלים “תהרגו גם אותי, בבקשה, מה נשאר לי?". באמת, מה נשאר לו לילד בלי הוריו?

כשסיימנו לצפות בסרט, הבטחתי לה שבשבת הקרובה אקח אותה אל גן החיות. היינו בו כבר בעבר, אבל היא הייתה קטנה מדי. עכשיו היא ורבאלית, קולחת ומצחיקה נורא. “אני רוצה היפופוטם!", קבעה, “ולראות את האריה, הוא שואג!", פתחה את פיה כמאיימת, נבהלה מעצמה, חשבה רגע ואז אמרה “אבל הוא לא באמת ישאג עלינו, זה בכאילו, נכון, אמא?". צחקתי: “בשבוע הבא נלך לגן החיות, אני מבטיחה", חיבקתי את גופה הקטן.

בכל השבוע שעבר הבטחתי לה שהנה, בשבת אנחנו לוקחות חטיפים, פירות, מיץ ענבים (אני מרשה רק בשבת) ונוסעות אל גן החיות. לו טרחתי להעיף מבט קטן בתחזית מזג האוויר, לבטח הייתי מתעדכנת במצב המתעתד להיות, סופות רעמים, גשם ואפילו ברד. את זה עשיתי רק בשישי בערב, כשראיתי שהגשם מתגבר. “גפן", אמרתי לה טרם עצמה את עיניה, “גשם בחוץ, אולי מחר נישאר בבית, נשחק, נאפה עוגה, בסדר?".
“לא", אמרה, “מחר גן חיות". ורגע לפני שנאספה אל חלומותיה הוסיפה: “יש לי מטרייה של מיני מאוס".

כשנרדמה, ישבתי מול הטלוויזיה והסתכלתי על מעמד המעילים והמטריות. ידעתי שאם יפתח גן החיות את שעריו, נהיה היחידות שם, אבל אני איתה, זה לא יחיד, זה ביחד. וכך היה: תלמה, חברה שלי, צרפתייה ולה שני ילדים, לא נבהלת כל כך מהגשם, שכן מה הם שלושת ימי הגשם פה לעומת פריז הקפואה?

והיא גם מורה! כך שקפצה ישר על רעיון גן החיות והזמינה כרטיסים מוזלים (במשך כל הבילוי לא הפסיקה להזכיר את זה “ראית איזה הנחות יש לי?", “יש לי גם למוזיאונים, ולמשביר לצרכן, יש לי גם במקדונלד'ס, רוצה ללכת לאכול המבורגר אחרי? תגידי, את קונה ביוחננוף?").

גשם זלעפות ירד. עטפתי את גפן בשכבות, במעיל, בכובע צמר שהורידה אחרי שנייה, כי גם לה, מתברר, יש ויסות חושי כמו לי בכל הקשור לכובעים ולצעיפים, ויצאנו לדרך. בכניסה אל גן החיות טלפנה אליי תלמה “אתם ברכב אחריי?".

“כן", השבתי, וכך יצאנו בשיירה הכי קצרה בעולם, כשמעלינו גשם, לסיור ממונע בין החיות. מכיסא הבטיחות שלה לא הצליחה גפן לראות הרבה, אז עשיתי מה שעשה איתנו אבי, ואל תכתבו לי מיילים זועפים על זה, אנא מכם (אם אתם רוצים לנזוף בי, זה רק כשאני מנסה לכתוב על פוליטיקה): שחררתי אותה מכיסא הבטיחות והושבתי אותה על ידי. היא התרגשה מהמעמד, גם ככה הנסיעה בתוך גן החיות היא במהירות של 2 קמ"ש, מה כבר יכול לקרות? היא התרגשה מאוד, צעקה לזברות, להיפופוטמים שנתנו הופעה נדירה מחוץ למים, לשקנאים וצחקה מיען אחד שהכניס את ראשו אל החלון וביקש אוכל, אני בינתיים קיבלתי התקף לב, ראיתי את האור ושבתי אל החיים.

אחר כך פתחנו מטריות וטיילנו ברגל בין החיות. גן החיות היה כמעט ריק, היינו שם עשר משפחות, לא יותר מזה, היה קר, מעט גשום, אבל מושלם כל כך. “פה זה מלך האריות", היא אמרה בכל פעם שראתה ג'ירפה או פיל.

כשישבנו על אחד הספסלים, אחרי שניגבנו אותו שעה ארוכה, ראיתי אבא אחד, תמיר, חסון כזה, עם משקפיים ושיער מגולח, מחבק את בנו ומסביר לו על חדק הפיל ואיך לכל פיל יש חדק שונה. הבן היה לבוש במעיל צבאי עם שלושה ארונות בכל כותפת. האב הסביר לו ברצינות, הצביע על תרשים גופו של הפיל ואז שאל אותו אם הבין. לפי קולו הסמכותי של האב, הדרכתו והעובדה שנשאר עם חולצה דקה ואת מעילו הצבאי נתן לבנו, הבנתי מאין חזר.

בדרך חזרה, כשעצרנו במקדונלד'ס, כי לתלמה יש תלושים, רציתי רק דבר אחר, אכזרי ככל שיהיה ולא ריאלי עד מאוד: רציתי שיהיה לאבא ההוא פנצ'ר, שאשתו תלד, שהחום של הילד יעלה או אפילו שייתקעו שניהם בחנות המזכרות ורק שלא ישוב לשם. שיישאר פה, איתנו, ושסימבה לא יבכה עוד, לאף סימבה לא מגיע לבכות.