ככל שהן גדלות, השאלות של בנותיי הולכות ונהיות מסובכות וקשות יותר למענה. עכשיו כנראה הגענו לשלב שבו אי אפשר למרוח אותן יותר ולהמציא תשובות. אנחנו חייבים לומר להן את האמת, ובפירוט.

"אחי החרדים, מה שהיה לא יוכל להימשך": שר מהליכוד במסר דרמטי
"אני מאמין שאבא שלי לא שרד": השיחה המצמררת של בן החטוף | האזינו

נדמה לי שהטענה המודרנית היא שצריך לדבר עם הילדים באופן ישיר. כמו עם מבוגרים. בצורה הכי ברורה שיש. בלי לחפף ובלי לזגזג. חבל, היה קל יותר כשלא נדרשתי להגיש להן דין וחשבון נוקב וחרטטתי להן ככל שעלה על רוחי.

גם ככה יש לי מספיק גורמים בחיים שאני מחויב לומר להם הכל, אז עוד לצמד כזה? אבל זהו, בת ה־5 ובת השנתיים וחצי לא פראייריות יותר. המוח התפתח, הפה תפס אומץ, והסקרנות גוברת וגומעת כל פיסת מידע שיש באזור. 

לאחרונה מיכאלה התחילה לדבר על מוות, לשאול שאלות. אולי כשיש כל כך הרבה מסביב, זה מחלחל. אולי זה הגיל שהביא לפתחה את המונח הטעון ואיתו את התובנה שלא הכל אינסופי וגם החיים מתישהו נגמרים, אפילו של אנשים שהיא אוהבת.

מאז חלקים לא מבוטלים מהמשפטים שלה נגמרים במילים "ואז הוא מת". אין תוספת רגש או משהו אחר, עמוק ודרמטי, רק הרצף הנ"ל. כששאלתי אותה מה הפשר, לא השיבה והמשיכה להשתמש בצירוף. 

במקביל, החיקוי שאני עושה של עצמי כאדם זקן, כבר לא מצחיק אותה. בעבר, כשהדרישות שלה ממני היו רבות מדי (הדרישות ממני תמיד גבוהות מדי, לטעמי), נהגתי לומר לה "אבא זקן, אין לו כוח". בכל זאת, עוד מעט בן 50. חטיאר.

לעשות לה אבו יו־יו במשך שעות ברציפות? הגב שלי מתמוטט מסחיבות כאלו. ממש לא מזמן אפילו נתפסתי לשבוע והלכתי באופסייד גמור בעקבות תעלול כזה. עד עכשיו אני מרגיש שיש חוליה שטרם חזרה למקומה. 

בשבועות האחרונים, כשאני שולף את האליבי האפקטיבי ומוסיף גם חיקוי של עצמי כאדם בא בימים עם מבטא יידישאי ברמה שייקספירית (לימודי משחק של ארבע שנים, עם כל הכבוד, לא הולכים ברגל), היא כבר לא צוחקת. במקום צחוק, מיכאלה מציינת שאני צעיר ואז היא שואלת "אתה לא זקן, נכון?".

אני משיב שקצת. ואז היא פונה לאמא בחשש ושואלת אותה אם אני זקן. די מדהים לנוכח העובדה שמושג הזמן והגילים התקבע אצלה רק לאחרונה. אשתי אומרת שהילדה מבינה שעם הזקנה בא המוות, ויש לה פחד שאלך לעולם שכולו טוב. 

וכשנושא כזה תלוי באוויר, אי אפשר שלא לחשוב על המלחמה הנוכחית. איך מסבירים מוות של אבא חייל לילד שלו? איך מסבירים לילד מוות של חטוף או של נרצחת בטבח 7 באוקטובר לבת שלה? לא יודע. אני לא חושב שיש מישהו שיכול לפענח צער שכזה. לתרגם אותו לקטנצ'יק בן 5־6. המצבים הבלתי אפשריים שהמציאות המטורפת של החודשים האחרונים זימנה לנו מפרקים את המוח. 

בחזרה לחלקת האלוהים הקטנה בבית. כרגע אני נגמל מחיקוי הקשיש בתקווה שזה דחה את הקץ, אבל אני די בטוח שבעוד זמן לא רב נצטרך לפרש לילדה את המושג "מוות" לעומק. 

לצד המילה "מת", מיכאלה גם התחילה לשיר שירים של מכבי חיפה. אין קשר. זה פשוט קורה. כששאלתיה מה פשר הדבר, סיפרה שכולם אוהדים את הקבוצה הזו. כל הילדים בגן. היא שמעה אותם וחוזרת על זה בבית. ככה זה. הציבור אוהב ווינרים.

"אנחנו בית"ר ירושלים", הסברתי לה. סבא שלי אהב את הקבוצה ואנוכי נדבקתי בעקבותיו בחיידק. בשנים האחרונות התחביב הפך לקשוח בגלל שלל בעיות, ועדיין, את בית"ר - על חוויות הילדות שהקבוצה הזו הכניסה לחיי - אי אפשר למחוק מהחיים.

הושבתי אותה על ברכיי וסיפרתי לה ארוכות על המורשת של הקבוצה, על אוחנה ומלמיליאן, המשחקים שצפיתי בהם כילד והאליפות הראשונה והמתוקה מדבש. וגם אם כולם אוהבים את חיפה, ציינתי, נאמנות לאבא ולמשפחה גדולה מהכל. היא הנהנה בכובד ראש, הלכה למטבח, שלפה יוגורט מהמקרר ואז צעקה: "חיפה, חיפה".