ראיתי אותו חותר לאט מלב ים לכיוון החוף. כמעט 20 דקות ארוכות של חתירה. כשהוא יצא עם הגלשן שלו מהמים, הוא הסתכל עליי ושאל אם אני עדיין במועדון ורוצה לעשות עוד שיעור חתירה. עניתי לו שבימים כתיקונם אולי אעז, אבל עדיין אין לי אומץ לעשות שום דבר שקשור במים. שלוש פעמים נפל טיל בלב הים, סמוך לאזור של הגולשים. פעם אחת כשזה קרה הייתי מול, ראיתי פטריית עשן קטנה. לגולשים זה לא ממש הזיז, ואני חשבתי על הדגים. 

בחודשים האחרונים אני יושבת על החוף, מסתכלת על המים, בוהה בילדים הקטנים נטולי הפחד שמתרסקים על הגלים ולא חושבים על מה יקרה אם. אומרים שככל שקטנים יותר מפחדים פחות. אצלי זה היה הפוך, הייתי ילדה מלאת חרדות, בכל מה שקשור למים בפרט. 

לקח לי 16 שנה ללמוד לשחות ועד היום אני לא קופצת לבריכה אלא יורדת עם המעקה. ככל שאני מתבגרת, אני רוצה להאמין שאני משוחררת הרבה יותר. ובכל זאת, עדיין יש פחדים שלא מרפים ממני. תמיד פחדתי להתהפך עם סירה או עם גלשן גלים. מים על הראש ואיבוד שליטה. אני נכנסת רק לים שקט וחותרת בגזרה של שובר הגלים. לא מחוצה לו. לא היכן שיש טלטלות ולא יותר מדי בעומק. תמיד עם טווח ראייה לחוף, תמיד במקום הבטוח. אין שום היגיון בפחד מהמים, אבל לכי תסבירי את זה לעצמך. 

רגע לפני שנכנסה השנה החדשה קבעתי עם החברות הטובות שלי לדרינק במזח. שובר גלים במרינה שזכה לשם הספרותי ״המזח״, תמיד צחקנו שזה מכניס לחיים שלנו אווירה של ג׳יין אוסטן רק בלי המאהבים, האהבה והסערות. שאלתי אותן אם אחרי היין והנשנושים הן רוצות שנעשה ביחד טקס תשליך אלטרנטיבי, שבו כל אחת תשליך ממנה משהו שהיא רוצה להיפטר ממנו ותבקש משהו שהיא רוצה לקבל. השלכתי, ולא סיפרתי להן שכל מה שרציתי לזרוק אחת ולתמיד זה את הפחד.

בתזמון כמעט מושלם, כעבור שבועיים הסתכלתי לפחד בלבן של העיניים. באופן מוזר, ברגע שהיה אמור להיות הכי מפחיד, לא פחדתי בכלל. יש רגעים בחיים שאת מבינה שמהדברים הכי גדולים שפחדת מהם אין מה לפחד, וכמה פחד מהלא נודע הוא קודם כל בזבוז זמן יקר.

ובכל זאת, גם אחרי שפטרתי את עצמי מהדבר הכי מפחיד, הרגשתי שהפחד עדיין מסרב לעזוב לי את הגוף. מזכיר לי בכל פעם שהוא עוד נוכח ואני לא אפטר ממנו כל כך מהר. הוא פשוט רגיל אליי ואני רגילה אליו, ולפרק את החבילה הזוגית הזאת אחרי כל כך הרבה שנים בלי הסכם גירושים זה לא ממש עובד. 

“אם משהו מפחיד אותך עכשיו, תמיד תעשי משהו שמפחיד אותך הרבה יותר, ותראי שמה שפחדת ממנו הוא כלום ושום דבר", אמר לי המדריך מהים, ואז החלטתי לעשות מעשה. לעשות משהו שמפחיד אותי כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה.

אדם נולד עם שני פחדים: פחד מנפילה ופחד מרעש, שהם רק מוגדרים כפחדים אבל הם בעצם רפלקס הישרדותי. כל הפחדים האחרים הם תוצאה של מה שאנחנו סופגים מהסביבה שלנו ואחר כך מהעולם ומהחיים עצמם ובעיקר מהטלוויזיה שבה אני כבר לא צופה שלושה חודשים באדיקות. אגב, ברוב המקרים הפחדים שלנו הם מדברים שלא קרו, ואולי גם לא יקרו אבל כל הזמן מפמפמים לנו לפחד מהם. 

״בואי איתי לאימון קרקס״, אמרה לי חברה שהסתובבה שנים בעולם בקרקסים אמיתיים. את תלויה באוויר על חישוק, מתמודדת עם הפחד הראשוני ביותר שלך והאמיתי ביותר - הפחד ליפול. רק שהפעם יש לך מתחת לרגליים מזרן עבה מאוד למקרה שתיפלי. רשת ביטחון שאמורה למוסס לך כל פחד. 

רק כשאת שם למעלה, את מבינה שלמרות המזרן העבה, והרשת שפרושה למטה, מאוד קשה לשחרר. לקח לי כמעט חצי שעה להצליח לטפס למעלה ולהתיישב על החישוק. רבע שעה נוספת לעשות חסד עם הידיים שלי ולהפסיק לאחוז בחבלים כל כך חזק. אחרי כמעט שעה הצלחתי לשחרר יד אחת ואחר כך את השנייה. לא נפלתי כי לא הרשיתי לעצמי, אף על פי שהיה אפשר, וגם לא התהפכתי כי זה בכל זאת רק שיעור ראשון. 

אחרי שעה באוויר הבנתי שאם את הפחד הלגיטימי ההישרדותי הזה שכל תינוק נולד איתו, שכתוב אפילו בספרות הרפואית, ניצחתי - ניצחתי את הכל. טוב, אולי לא באמת את הכל. מתי באמת אקפוץ ראש למים? אני עוד לא יודעת, אבל אני חושבת שאני בדרך לשם.