בנימין נתניהו לא שינה אסטרטגיה כבר שנים. השימוש שלו בפחד ככלי פוליטי החל כשבחר בארתור פינקלשטיין לייעץ לו בבחירות 1996. כאיש ימין בהשקפותיו, שיטת הפעולה של פינקלשטיין הייתה להתמקד בגוש השמרני. לזקק את מה שחשוב לו מבחינת רגשית כמו יהדות, ביטחון וירושלים, והפיכת כל מי שלא מחזיק בתחושות אלה לראוי לגנאי או במילים פשוטות ל"ליברל" - ובהתאמה מקומית ל"שמאלן". כעת, לאחר שמסגרנו "אויב" מוגדר, ה"קרב" הופך ברור ופשוט יותר. כך ניתן לעצב מחנות בעם - אנחנו הטובים, הם הרעים. כך הפכו כל מערכות הבחירות בישראל לזירת קרב.
הנדסת תודעה על מלא: נאום ״הניצחון המוחלט״ של נתניהו ייכנס לפנתיאון
מיטוט חמאס? הקברניטים תרים באובססיביות אחר "תמונת ניצחון" | לירז מרגלית
למעשה פינקלשטיין עשה שימוש בעקרונות של אחת התיאוריות היותר נחקרות בפסיכולוגיה בשנים האחרונות - תיאוריית ניהול האימה. על פי התיאוריה, כל עוד מרחף מעלינו איום קיומי, התפיסות שלנו משתנות בצורה דרסטית. כאשר גורמים לאנשים באמצעות נאומים או מניפולציות להיות מודעים למוות, למשל באמצעות תזכורת מתמדת שמעלינו מרחף איום קיומי, ההתנהגות שלהם מתחילה להשתנות באופן משמעותי והם הופכים להיות מאוד רגישים למניפולציות. הפרדוקס של חיינו הוא שאנחנו לרוב פועלים כדי לשרוד, אבל חכמים מספיק כדי להבין שזה לא יקרה. לא היינו מסוגלים לעשות כלום אם היינו באמת תופסים את זה. רובנו לא חושבים על המוות כל הזמן, כי אנחנו מוגנים על ידי מערכות של תרבות ואמונה ומרגישים בנוח עם המקום שלנו בהן. אבל כשהתחושות הללו מתערערות, אז צפה ועולה חרדת המוות.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
אבל זה לא מספיק לעורר פחד. כדי לעשות זאת בצורה אפקטיבית, צריך שלפחד הזה יהיה פתרון. לעורר את הפחד, ואז להציג את עצמך כמרגיע, ככזה שיודע מה לעשות, זה שמחזיק את ההגה. זהו החיבור בין תפעול החרדה לבין המושיע. נתניהו מנסה לשקם לעצמו את מעמד המציל הלאומי, האיש היחיד שיכול לחלץ אותנו מהבוץ שהכניס אותנו אליו. זו גם הסיבה לכך שקיים חשש שראש הממשלה ימשוך את המערכה הצבאית בדרום ובצפון מתוך מניעים אישיים. החשש הזה טיפס בסוף השבוע עד לבית הלבן, לפחות לפי הדיווח השבוע ב"וושינגטון פוסט". לפי העיתון, גורמים אמריקאיים רשמיים מודאגים מהאפשרות שראש הממשלה ינצל את המלחמה בלבנון לטובת ההישרדות הפוליטית שלו, על רקע הכישלון המחפיר של הממשלה ב־7 באוקטובר.
עידוד המודעות למוות
החוקרים שלדון סולומון ומייקל סטיגל ערכו סדרת ניסויים שבה הזכירו לאנשים שהם עומדים למות ובדקו כיצד זה משפיע עליהם. הם מצאו שחרדת המוות הופכת אנשים לנוקשים יותר בדעותיהם, נוטים יותר להזדהות עם מפלגות שמרניות וכועסים מהר וחזק יותר על מי שלא מסכים איתם. כאשר מנהיג מייצר באופן עקבי מניפולציות קטנות שמעלות את המודעות למוות - לדוגמה על ידי הכנסת תיאור מוות לטקסטים או אפילו רק שיחה עם אנשים על העובדה שימותו מתישהו - הן מובילות לשינויים משמעותיים בתפיסות והתנהגות.
צריך להבין שכדי לנגן ביעילות על פחדים של אחרים, אתה צריך להיות אדם עם חרדות עמוקות. אנשים נוירוטים או חרדתיים לא מתאמצים לראות איומים, הם רואים אותם בכל מקום, ויותר מזה - הם יתפסו גם גורם לא מזיק כאיום. אנחנו אכן רואים שכאשר מזכירים לאנשים מוות או איומים, הם מתרחקים מזרים ומתקרבים לקרובים. יש עלייה בנטייה לפגוע בזרים. יש עלייה בנטייה להיות מושפע ממנהיג כריזמטי.
תיאוריית ניהול האימה מסבירה מדוע אירועים שמעוררים מחשבות על מוות, גורמים לאנשים לדבוק עוד יותר בתפיסות העולם התרבותיות שלהם – לצדד באלו שחולקים איתם את זהותם הלאומית, האתנית, הדתית או הפוליטית – ולהתנגד במשנה כוח לאחרות. מעין הטיית הוודאות — והישענות על המוכר והמשותף. זה בדיוק מה שנתניהו מנסה לעשות.
פנטזיה של שליחות
נתניהו אחוז חרדה. אבל החרדה היא לא מאיבוד השלטון כמו שכולם חושבים, כבר לא. החרדה היא אחרת, החרדה היא מאיבוד המשמעות של חייו. במודל המנטלי שהוא בנה לעצמו מגיל צעיר מאוד, הוא חש תחושת שליחות עמוקה. בפנטזיה שלו הוא גואל העם היהודי. ביבי באמת ובתמים נהג להאמין בכך, כמו גם חלק גדול מתומכיו המושבעים, אך החלום הזה הולך ומתרחק.
כשהוא חושב כיצד יצטייר בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל, הוא מבין שאם המלחמה הנוכחית לא תסתיים באחת מהשתיים – או תמונת ניצחון מאוד ברורה או החזרת החטופים, הכתם הזה יישאר עליו לתמיד, ויחריב את כל מה שהוא עמל עליו כל חייו כדי לבנות. הפילוג שמתרחש בעם, המשפט שלו, אי־ההסכמות עם ארה”ב, הפיכתו ללחיץ בתוך מפלגתו וחוסר יכולתו לקבל החלטות, כל אלו מעיבים, גם אם באופן לא מודע, על אותה פנטזיה של שליחות.
עבור נתניהו, ללא השלטון שמספק לו את המשמעות, אין תכלית משמעותית לחייו. רק שהוא כבר לא מבקש לעצב את ההיסטוריה של ישראל על פי השקפתו, הוא כרגע רק מעוניין לשרוד, ולשם כך הוא מוכן לקחת סיכונים. בעבר ניתן היה לומר שטובת המדינה וטובתו האישית בלתי נפרדות, ולתפיסתו - היותו ראש ממשלה הוא לטובת המדינה. אבל היום ניתן לראות שגם אם הוא מספר לעצמו שטובת המדינה בראש מעייניו, התנהגותו מעידה באופן מאוד ברור שזה כבר לא כך. לא קיים אצלו איזון בין הצרכים והשאיפות שלו לבין מה שצריך הציבור בישראל.
לנתניהו יש מנגנון רציונליזציה שמתפקד שעות נוספות. כל התנהגות שמשרתת אותו תקבל הצדקה. נתניהו מתאפיין בדפוסי אישיות סמכותנית. אנשים בעלי אישיות זו מפתחים צורת חשיבה נוקשה, שלפיה העולם מתחלק לטוב ורע, ללא גוני ביניים. הוא שייך לטובים, וכל מי שלא תומך בו שייך לקבוצת הרעים. גם אין לו בעיה לשנות את דעתו ואת עמדותיו בהתאם למה שמשרת אותו ברגע נתון. אף שמופנות כלפיו ביקורות רבות, אין בו תחושות ספק, חרדה או אשמה. הוא בטוח בצדקת דרכו, ולא משנה כמה אישומים יוגשו נגדו או כמה הוכחות יוטחו בפניו. באף אחד מאלה אין כדי לשנות את תפיסתו.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]