אין לקנא בקציני המודיעין המצרי שקיבלו לידיהם ביום שלישי את תשובת חמאס להצעת התיווך. גם בפניהם, כמו בפני ממשלת ישראל, מונח אתגר שלא ידעו מעודם. חמאס דורשים לשחרר יותר מ־1,500 אסירים, מהם 500 השפוטים לעונשי מאסר ארוכים או מאסרי עולם. אף שמדובר בעמדת פתיחה, קשה לראות את מערכת הביטחון בישראל חותמת על צווי שחרור המוניים לגדולי רוצחיהם של ישראלים. ברם, אם לא תחתום, לא תהיה עסקה.
תשובת חמאס היא אקדח לרקה גם לממשל המצרי | ג'קי חוגי
ההחלטה בידינו? במבט מקהיר, ישראל היא המפתח לפתרון ולא סינוואר | ג'קי חוגי
בחמאס כמו בחמאס, הניחו אקדח לרקה. הניחוהו לצד ראשה של ישראל, אבל במידה לא מועטה גם לפתחו של הממשל המצרי. מצרים פועלת בימים אלה כמתווכת לא רק למען השכנת השלום ברצועה, אלא גם בשם הביטחון הלאומי שלה. בעיית עזה כבר איננה סיפור מקומי בינינו לבין חמאס. היא בעיה אזורית, ומצרים היא המאוימת הראשונה אחרי ישראל. היא כבר משלמת מחיר כבד בירידה בהכנסות המתקבלות מתעלת סואץ, בשל הסכנות לתעבורה הימית שטומנת בחובה הנוכחות החות'ית בים סוף. היא עלולה לשלם גם מחיר ביטחוני ותדמיתי אם המוני פליטים פלסטינים יפילו את חומות רפיח ויזרמו לסיני.
ההצעה של חמאס היא הדבר האמיתי שלו חיכינו אבל ממנו פחדנו. בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה הם הניחו את דרישתם כנגד השבת החטופים. איני זוכר מתי התגלגלה דילמה כה קשה לפתחה של ממשלה בישראל. זו איננה רק סוגיה ביטחונית, אלא גם עניין של ערבות הדדית ויחסים בין היחיד למנהיגיו. החטופים זועקים אלינו מעומק האדמה בנשמת אפם האחרונה, ואנו, הממשלה, הצבא והשב"כ, כולם חזקים לכאורה, רועדים מפחד ולא יודעים כיצד להשיב.
השלכותיה של הסוגיה הזאת יורגשו שנים קדימה. הן יבנו את החברה הישראלית או יחלישו אותה. אם המדינה הפקירה את אזרחיה וחייליה ולא ידעה להגן עליהם, שומה עליה שתקפוץ על כל הזדמנות לתקן זאת. אם גם את זה לא תעשה, היא לא תהיה ראויה לאמון אזרחיה. אם לא תהיה ראויה לאמון אזרחיה, איזו לכידות תהיה כאן אחרי שהכל יסתיים? אם יסתיים. זו גם שאלה הלכתית של פדיון שבויים וכל המציל נפש אחת, אבל מי חושב על הצו ההלכתי. בימינו, ההלכה קובעת רק כשנוח. אם הדבר אינו נוח, צווים אחרים מנחים את מקבלי ההחלטות.
"אני רוצה את המדינה שלי בחזרה", אמרה השבוע עדינה משה מקיבוץ ניר עוז, שבעלה סעיד נרצח באותה שבת. היא הביעה חשש כי לבני דורה כבר לא יהיה מה להוריש לנכדיהם וניניהם. היא התכוונה לרוח ולא לחומר. "המוסר של המדינה שלי, הוא איננו".
מי שאמורות להתיר אם לשחרר פלסטינים רוצחים וכמה, הן אותן דמויות שפישלו ב־7 באוקטובר. שרי הממשלה מצד אחד והשב"כ מצד שני - הם האוחזים בחותמת אם לשחרר את האסירים הללו. אם ירצו לשחרר את הרוצחים, ישחררו את החטופים ויתקנו את כישלונם המחפיר - אבל ייתכן שיסללו את הדרך לסכנות עתידיות. אם לא יביאו לעסקה מוצלחת, איזה שב"כ ואיזה פוליטיקאים יהיו אלה. תחילה הפקירו אותם בבתיהם או בסיסיהם, ואחר כך הותירו אותם לגורלם.
אז תצאו מהשטחים
עד שנחת עלינו אותו אסון, עוד היו כאן דיבורים על שלום עם סעודיה. השבוע, כמה שעות אחרי שחמאס הגישה את דרישותיה במשא ומתן, יצאה הודעה רשמית מריאד. משרד החוץ הסעודי הצהיר כי אין בכוונתו לכונן יחסים עם ישראל, אלא לאחר שזו תכיר במדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה מזרח ירושלים, ורק אחרי נסיגת כוחות הכיבוש מהרצועה, והתוקפנות הישראלית בה תיפסק. כך ניסח זאת משרד החוץ הסעודי.
בסיום קוראת סעודיה למדינות הקבועות במועצת הביטחון שטרם הכירו במדינה פלסטינית, לעשות כן. מדובר בארצות הברית, בריטניה וצרפת.
אין זו הפעם הראשונה בחודשים האחרונים שהסעודים מציבים את ההכרה הישראלית במדינה פלסטינית כתנאי להתקרבות. אבל זו הפעם הראשונה שבה הם מבקשים לגייס את המעצמות למען כינונה של אותה מדינה. הנימה זועפת במיוחד, וגם העיתוי לא סתמי. יממה לפני כן אמר דובר הבית הלבן כי המגעים לנורמליזציה בין סעודיה לישראל אינם קשורים למאמצים הדיפלומטיים להשיג הפוגה ברצועת עזה. דבריו הציגו את סעודיה כמי שרוצה בקרבת ישראל אפילו היום, בעוד צה"ל מפיל חללים פלסטינים בסיטונות. ריאד החליטה להעמיד את האמריקאים על מקומם.
יממה בלבד לפני אותה הודעה, נחת בריאד מזכיר המדינה האמריקאי. הוא נפגש עם יורש העצר מוחמד בן סלמאן. אנתוני בלינקן שהה כאן יומיים השבוע, שבמהלכם ביקר גם בקטאר ובמצרים, ואף פקד את ירושלים ואת רמאללה. אחת המטרות החשובות ביותר במסעו נגעה למתיחות במפרץ. בשבועות האחרונים הסירו האמריקאים את הכפפות שלהם, ויחד עם הבריטים הם החלו לתקוף בחמת זעם את החות'ים בתימן. אל מדינות האזור התגנב חשש כי המערכה הזאת תידרדר לעימות צבאי בין האמריקאים והבריטים לאיראן, שיסחוף גם אותם לתוכו. בלינקן הרגיע אותם כי אין לבית הלבן כוונות להצית מוקד בעירה נוסף במזרח התיכון. המסר נקלט, אבל אי־הנוחות והחרדה אצל המנהיגים הללו נותרו בעינן.
מי שהרוויח נקודות מההצהרה הסעודית הוא יחיא סנוואר. ערב 7 באוקטובר חשו הפלסטינים כי הם בתחתית הסולם. בעזה הם נתונים במצור, באיו"ש נוהגים בהם צה"ל והמתנחלים יד ברזל, בבתי הכלא הוחרפו התנאים נגד אסיריהם, ובהר הבית התגברה הנוכחות היהודית ואיתה הפולחן.
אחת השאיפות המרכזיות של סנוואר וחבריו הייתה להפוך את הקערה על פיה. להעלות את הבעיה הפלסטינית מהמקום הנמוך שבו הייתה – אל ראש השולחן. אומנם הוא ביקש גם לחטוף ישראלים לצורכי מיקוח, לקבוע כללי משחק חדשים ביחסים עם ישראל ולהקשות על סעודיה בבואה לכונן שלום עם ישראל, אבל בעיקר רצה להשיב את הגלגל לאחור. הסעיף המרכזי בתוכניתו הצליח מעל למשוער. מאוניברסיטת הרווארד, דרך הבית הלבן, מועצת הביטחון של האו"ם ועד בירות המפרץ וים סוף – כולם חזרו להיות מוטרדים מהפלסטינים.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]