בעוד המו"מ על החזרת החטופים נראה תקוע, המלחמה בעזה מגיעה אל קו פרשת המים שבו נצטרך לבחור בין המשך המרדף אחרי תמונת ניצחון, שאולי ניתן להשיג ואולי לא, לבין מעבר לשלב השלישי, נטול התהילה אך ההכרחי, של כיסוח מתמיד של יכולות חמאס.
את המשוואה המעוותת שנוצרה בצפון צריך לרסק כאן ועכשיו | אלון בן דוד
בשנות הלחימה הקרובות: זה יהיה המאמץ העיקרי של צה"ל בעזה
שתי הגישות מייצגות מתח שהולך וגובר בין המטה הכללי של צה"ל לבין דרגי השטח. בכירי המטכ"ל להוטים להביא הישג מהדהד בדמות חיסול הנהגת חמאס, שימרק במשהו את אחריותם לכישלון ויאפשר להם לפרוש אחר כבוד. למולם, דרגי השטח מבינים כבר שההישג המשמעותי יבוא רק אחרי עבודה אפורה ומפרכת של שנים, שבסופה חמאס בעזה לא יהווה עוד איום על אזרחי ישראל.
הרמטכ"ל הרצי הלוי מרבה לאחרונה לדבר על המעבר של צה"ל מהכישלון של 7 באוקטובר להצלחה שלו בלחימה. ברמה הצבאית, ההצלחה היא אכן אמיתית ומרשימה, אבל הצבא מתקשה לתווך אותה לציבור, שרואה אנשי חמאס פועלים כריבון באזורים שפינה צה"ל ויודע ש־136 ישראלים נמקים עכשיו במנהרות. גם המצגות המאומצות של דובר צה"ל בשבועיים האחרונים, שמגולל באריכות כל הישג טקטי של הצבא, לא מצליחות לשנות את הרושם הזה.
מאחוריהם ניצב ראש ממשלה מאופר בכבדות ולכאורה מספק להם רוח גבית כשהוא חוזר מדי יום על המנטרה החלולה של "ניצחון מוחלט". אבל הרוח הזאת מתעתעת: נתניהו ישמח להתברך בהישג של חיסול הנהגת חמאס (כמו כל ישראלי), אבל ישמח לא פחות בהתארכות המלחמה לנצח, או לפחות עד לסוף הקדנציה הנוכחית.
עכשיו, כשאנחנו רגע לפני מעבר שלב בלחימה בעזה ובעוד רגע נפנה את המבט לצפון, זה זמן טוב לבחון מחדש את תפיסת הביטחון שלנו. כמו הרבה דברים, גם תפיסת הביטחון של ישראל קרסה ב־7 באוקטובר, וחשוב לברר ולנסח מה ממנה רלוונטי מכאן והלאה.
דוד בן־גוריון ניסח ב־1953 את מסמך "18 הנקודות", שממנו נגזרו שלוש הרגליים העיקריות של תפיסת הביטחון שלנו: הרתעה, התרעה והכרעה. ב־2006 הוסיף להן דן מרידור רגל נוספת: הגנה. שלוש מארבע הרגליים האלה קרסו ב־7 באוקטובר: לא הייתה לנו הרתעה, לא התרעה, ולא ידענו לספק הגנה לאזרחינו. יכולתו של צה"ל להכריע עדיין טעונה הוכחה.
לא רק תודעתית
תפיסת ההרתעה הישראלית אל מול צבאות טרור הוכחה כשגויה. במשך שנים הסביר לנו צה"ל (וגם אני הקטן שגיתי בכך), שסבבי הלחימה שלנו מייצרים הרתעה שמוציאה לאויב את החשק להילחם איתנו. לראיה, אמרו, ראו את 16 שנות השקט הנפלא שגבול הצפון נהנה מהן מאז מלחמת לבנון השנייה. בפועל, תפיסת ההרתעה הישראלית רק העצימה את האיום האסלאמי שסביבנו. בהובלת איראן, הבינו הארגונים שמסביב שכל מה שצריך הוא לבנות מספיק כוח שברגע האמת יכריע אותנו. חיזבאללה וחמאס בנו כוחות התקפיים שביום פקודה יעבירו את המלחמה לשטחנו, ואנחנו האמנו בהרתעה. אם נהיה ישרים עם עצמנו, אילו היה חיזבאללה פותח במתקפה יחד עם חמאס ב־7 באוקטובר, היינו נלחמים במשך שבועות לשחרר את הימ"חים של אוגדות הצפון ואת בסיס חיל האוויר ברמת דוד.
על כישלון המודיעין לספק התרעה לא צריך להכביר מילים: עוד ייכתבו עליו ספרים ודוחות של ועדות חקירה. האמונה בהתרעה שיספק המודיעין היא שגרמה לנו במשך שנים לכבד את קו הגבול ולא להעז לפעול מעבר לו, בעזה או בלבנון. גם כישלון ההגנה יספק חומר לשלל תחקירים. נותרנו עם עקרון ההכרעה, שכאמור יש עוד להוכיח אותו, והוא שיבנה מחדש את ההרתעה וגם את ההגנה.
מושג ההכרעה השתרש כאחד מיסודות תפיסת הביטחון הישראלית, אף שבן־גוריון הקפיד לדבר במונח של "ניצחון" צבאי ולא "הכרעה". לאורך השנים קיבל המושג משמעויות ופרשנויות שונות הנעות על הסקאלה שבין שלילת יכולת היריב להילחם לבין שבירת רצונו להמשיך להילחם. אתגר צבאות הטרור שסביבנו מחייב אותנו להגדרה פשוטה ובהירה: השמדת יכולתו של האויב לפגוע ולאיים עלינו – הכרעה פיזית ולא רק תודעתית.
הפעם האחרונה שיצאנו למערכה בהיגיון של הכרעה כזאת הייתה ב־2002, בחומת מגן.זה לקח שנים, מאות מבצעים צבאיים של השמדת יכולות הטרור ביהודה ושומרון וחיסול צמרת חמאס בעזה, אבל אחרי הסכם מדיני על הודנה עם חמאס והסכם מבוקשים עם הרשות הפלסטינית – ניתן היה לומר שהכרענו את טרור המתאבדים.
כך תושג גם הכרעה בעזה – בעשרות מבצעים להריסת כל תשתית ייצור של נשק וכל מנהרה חדשה שתתגלה, עד שתושג הכרעה וחמאס לא יוכל לצמוח מחדש ככוח צבאי. גם כאן יידרש מעשה מדיני, שישראל נמנעת ממנו כרגע, ביצירת אלטרנטיבה שלטונית לחמאס. ההכרעה מול צבא טרור דורשת שימור, וכמו שאנחנו פועלים מדי שבוע בג'נין – כך נידרש לפעול גם בעזה, לאורך שנים.
את התנאים להשיג את זה כבר השגנו: העוצמה שהפעיל צה"ל בעזה לא דומה לשום מערכה בתולדות ישראל. ההרס האדיר שנגרם לתשתיות ברצועה, ההרג של 30 אלף בני אדם, שכשליש מהם פעילי טרור – כל אלה חסרי תקדים, ויאפשרו לבסס את חופש הפעולה המבצעי שלנו בשנים הבאות.
הלקח לצפון
את ההיגיון הזה צריך לתרגם גם לצפון. אחרי 7 באוקטובר ישראל לא יכולה להסתמך על הרתעת האויב, אלא צריכה לצאת ולהשמיד את יכולותיו. במשך שנים צפינו באויבים שלנו מתחמשים וסמכנו על ההרתעה (למעט במקרים של התחמשות גרעינית). הכרעה כזאת של היכולות נדרשת גם מול חיזבאללה.
פיקוד הצפון של היום לא יכול להישאר כמו פיקוד הדרום של 6 באוקטובר: ללא תוכנית סדורה של הכרעת יכולות האויב. הוא חייב להכין, יחד עם המטה הכללי, תוכנית להשמדת יכולותיו של חיזבאללה. אולי נצליח להגיע להסדר זמני בלבנון, אולי נידרש למערכה מוגבלת, אבל אנחנו צריכים להתכונן למערכה כוללת, שתשלול את יכולות חיזבאללה לאיים על ישראל.
בימים האלה יוצאים חלק מהכוחות הסדירים שלחמו בעזה להתרעננות ולהכנה ללחימה בצפון. הם שחוקים, פיזית ומנטלית. מעבר לפגיעות הפיזיות, כבר עכשיו יש מאות לוחמים שיצאו מעזה ונפשית כבר לא יוכלו לחזור ללחימה. מחזורי הגיוס של החלק המשרת בחברה הישראלית לא יספיקו כדי למלא את כלל השורות הנדרשות לאתגרים שמולנו.
כדי שנוכל לחדש את מושגי ההכרעה וההרתעה נדרשת לנו מנהיגות שלא רק רוממות ה"ניצחון המוחלט" בפיה, בעוד בניה יושבים לבטח בניכר. נדרש לנו מנהיג כמשה, שידע לומר לבני גד וראובן: האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]