לפני כשבועיים, באירוע משפחתי, חלקתי שולחן עם קרובת משפחה. הייתי נחושה לא לדבר על פוליטיקה כי חבל. לפני שנה כבר ניהלנו ויכוח לקראת הבחירות והספקנו לברר מי נגד מי ולמה, ומעבר לפוליטיקה - אנחנו ידידות טובות, אז בשביל מה לקלקל?
ניהלנו שיחת שתי אמהות של מילואימניקים. ולפתע היא התרתחה, מה זה כל המצב הזה עם צעירים חרדים שלא מתגייסים? אין שום איסור הלכתי להתגייס לצבא ולהשתתף במלחמת קיום, לא יעלה על הדעת שהם בהמוניהם נשארים מאחור. נשארתי שמוטת לסת. ואז אספתי את עצמי ובמקום לפלוט ״אמרתי לך״, כי בדיוק בסוגיה הזאת ניהלנו דיון ערב הבחירות האחרונות, ציינתי עד כמה היא צודקת וציטטתי את הרמב״ם המפורסם: במלחמת מצווה מוציאים חתן מחדרו וכלה מחופתה.
ביום שלישי השבוע, בשעות הצהריים, יו״ר האופוזיציה הודיע כי ימסור הצהרה מכוננת. במשך שעות מספר, כל מי שעוקב אחרי החדשות המתין בציפייה דרוכה. אולי בא לעם היושב בציון גואל? אולי נפרסה דרך להקמת ממשלת אחדות? בערב יאיר לפיד התייצב בפני המצלמות והודיע באופן חגיגי כי הוא מתמיד בהתנגדותו לחוק הגיוס וכי מפלגתו תצביע נגד הצעת החוק במליאה. אין חולק על כך, לפיד הציג עמדה עקבית ומוצדקת. אני רק שאלה: מישהו חשב אחרת?
אין חידוש בהתנגדותה של יש עתיד לחוק הגיוס ולעמדת הקואליציה בסוגיית חלוקת הנטל. לעומת זאת, רתיעה מוחלטת של קרובת המשפחה שלי לפטור ההמוני שמעניקה המדינה למאות אלפי גברים חרדים בני 18־50, היא חידוש מסעיר. חידוש ששובר את הגוש ליכוד־חרדים־חרד״ל, כי מדובר במצביעה של בצלאל סמוטריץ'.
הנוסחה של מגל
בתחילת השבוע ינון מגל השתלח בשידור בכיפות הסרוגות לאחר שסמוטריץ', לא לפני שהתנצל מראש וסייג את דבריו, השמיע בעדינות שאינה מאפיינת אותו בדרך כלל ובקול ענות חלושה, אמירה מסעירה. סמוטריץ' קרא למגזר החרדי להתחלק בנטל כי ישראל במלחמה. ״הציונות הדתית משרתת את השמאל", זעם ינון מגל, "מה אתם מבלבלים לי את המוח בזמן המלחמה?״.
על פניו, שתי אמירות תמוהות, אחת הזויה מהשנייה. מה פתאום מקטלגים את סמוטריץ' לשמאל? ולמה שאלת הגיוס לצבא לא רלוונטית בעיצומה של מלחמה? מגל הוא שופר של בנימין נתניהו בגרסתו הנוכחית בפרט, ושל הגוש ליכוד־חרדים־חרד״ל בכלל. על כן לא מדובר בסערת רגשות, מדובר בקווים המסתמנים בשיח הציבורי ובחלוקה הפוליטית שאחרי 7 באוקטובר.
הציונות הדתית לא רשומה בטאבו הפוליטי הישראלי על שמו של סמוטריץ', גם אם שתי המילים מרכיבות את שמה של מפלגתו. בגלל השתלשלות העניינים והתמורות שחלו בשנים האחרונות, המצביעים הסרוגים שחלקם הצביעו בעבר למפד״ל, נותרו ללא קורת גג פוליטית. לציונות הדתית הקלאסית, המפד״לניקית, מספר נציגים מחוץ לגוש של נתניהו. רובם מרוכזים במחנה הממלכתי (מתן כהנא, חילי טרופר ועוד). שניים, משה ("קינלי") טור־פז ואלעזר שטרן, חברים בסיעת יש עתיד. מפלגתו של סמוטריץ' כוללת נציגים חרד״ליים בלבד, ממש כמו גם הרשימה של איתמר בן גביר, שבה משולבים חילונים, אבל כל חברי סיעתו הדתיים הם חרד״לים או מתחרדים.
הגוש נתניהו־חרדים־חרד״ל התגבש סופית בבחירות בספטמבר 2019, כשכחול לבן טרם התפרקה. הנשיא דאז ראובן ריבלין הציע פשרה: ראשי כחול לבן לא יפסלו את נתניהו, ותורכב ממשלת אחדות במתכונת הקלאסית: שתי המפלגות הגדולות, כחול לבן עם 33 המנדטים, והליכוד עם 32, שני ראשי המפלגות, יכהנו ברוטציה כמו פרס ושמיר ב־1984. מפלגות שמקובלים עליהן קווי היסוד, מוזמנות להצטרף. בניגוד לאגדה עירונית נפוצה שלפיה מפלגות ״רק לא ביבי״ בלמו כל אופציה להקמת ממשלת אחדות, מי שטרפד את פשרת ריבלין היה נתניהו, ששלל מכל וכל את הקואליציה השוויונית בין שתי המפלגות הגדולות. אני מגיע רק עם הגוש, קבע. אין חיה כזאת ליכוד ללא הגוש.
ישראל הלכה לבחירות שלישיות, וההמשך ידוע: גנץ פירק את כחול לבן והצטרף לקואליציית הגוש. במרץ 2020 נתניהו קבע בצורה שלא משתמעת לשתי פנים כי הכיפות הסרוגות הן לא חלק מהגוש והשאיר את מפלגת ימינה מחוץ לממשלה. יהדות התורה זכתה ב־7 המנדטים הקבועים שלה, ימינה קיבלה 6. נתניהו היה יכול להקים ממשלה עם אריה דרעי, נפתלי בנט וגנץ, אבל העדיף את משה גפני.
באפריל אותה שנה גפני התרברב בכך שקיבל את כל מבוקשו: זה היה המו״מ הכי קל, סיפר. גפני הגיע עם רשימת הדרישות, ונתניהו פשוט סימן וי. ביריבות ההיסטורית בין שני המגזרים, החרדי והסרוג, נתניהו של פעם היה מתמרן או בוחר במגזר הסרוג, העובד והמשרת בצה״ל. נתניהו בגרסת אבו יאיר בחר במגזר החרדי.
האוריינטציה החרדית של הגוש התחדדה בקדנציה הקצרה של ממשלת בנט־לפיד. עיקר המאבקים שניהל הגוש של נתניהו נגד הקואליציה, התרכז במאבקם של החרדים נגד הכיפות הסרוגות (רפורמת הכשרות של מתן כהנא) ויוזמות שנועדו לשלב את החרדים בחברה ובשוק העבודה, ולפגוע בכך בסמכותם ובשליטתם של ראשי הקהילות (רפורמת הטלפונים הניידים של יועז הנדל ומדיניותו של אביגדור ליברמן). עובדה: התירוץ לפירוק הממשלה היה תירוץ שבתחום דת ומדינה נטו. עידית סילמן עברה צד בגלל פיתה בבתי חולים.
ואתם תגידו, אבל סמוטריץ'. אבל בן גביר. איך את יכולה לטעון שהגוש הוא מכוון חרדים בלבד, כאשר השניים האלה הם בתפקידי מפתח ואפילו ביידן מתעצבן בגללם? אז פשוט ביותר: סמוטריץ' ובן גביר מתיישרים לחלוטין לפי הקו החרדי בסוגיות דת ומדינה. חרד״ל שמיוצג על ידי מפלגתו של סמוטריץ', רואה בחרדים מודל לחיקוי וסוג של אח גדול. סיעתו של בן גביר היא שילוב בין ח״כים מתחרדים לחילונים שלא אכפת להם, אז גם הם מיישרים קו. כך נוצרה הנוסחה התמוהה שקובעת כי הקו החרדי הוא קו של גוש הימין וכל מי שמערער עליו משרת את השמאל. כפי שקבע ינון מגל בעניינו של בצלאל סמוטריץ'.
דיסוננס קוגניטיבי
הפלג החרד״לי מונה 2־3 מנדטים, אבל הוא פעיל מאוד בזירה הציבורית ומאפיל במידה מסוימת על הרוב הבורגני הסרוג, אשר בהיעדר ייצוג מלוכד הפך לרוב דומם. מכאן, הדיסוננס הקוגניטיבי שמאפיין בשנים האחרונות את המגזר הסרוג: הסרוגים, מפד״לניקים כמו חרד״לניקים, המשיכו לעבוד ולשרת בצה״ל, אך השלימו בשתיקה עם הנרטיב החרדי שמקדש חברת לומדים, כלומר מגדיר אברך שלא משרת בצה״ל כאזרח ערכי וככזה שתורם הכי הרבה לעם ישראל.
העברת תקציבים שמנים לישיבות ה״שחורות״ ועידוד השתמטות משירות צבאי מנוגדים לאינטרסים של המגזר הסרוג על כל חלקיו. אבל הכיפות הסרוגות שתקו. המפד״לניקים - כי אין להם מפלגה. החרד״לניקים - כי הם האמינו בצדקתם של החרדים השמרנים יותר שמיוצגים על ידי יהדות התורה.
מלחמת חרבות ברזל שברה את המוסכמה השקטה - בחברה הישראלית בכלל ובמגזר הסרוג בפרט - ויצרה בקיעים בתמיכה הבלתי מסויגת בקו החרדי בקואליציה. נעיף מבט חטוף על רשימת השרים והח״כים שהביעו השבוע את הסתייגותם מהמשך החלוקה הבלתי שוויונית של הנטל: שני שרי ש״ס, משה ארבל ויעקב מרגי.
בליכוד, השר עמיחי שיקלי והח״כים דן אילוז ומשה סעדה, חובש כיפה סרוגה. עידית סילמן, המותקפת הסדרתית, החרישה: מציק לה שגל החילוני, מוחמד המוסלמי וג׳וני הנוצרי שומרים בשידה ליד מיטתם בבית חולים פיתה בפסח. המילואימניקים מעסיקים אותה פחות. אה כן, כבר אמרנו: גם בצלאל סמוטריץ'.
לש״ס כשלעצמה אין עניין בחוק הגיוס: בוחריה, רובם ככולם, מתגייסים. בקרב בוחרי הליכוד, המפונים ומשפחות המילואימניקים שקורסים תחת הנטל הכלכלי והצבאי. ובקרב בוחרי סמוטריץ' שלפני שנה חשבו אחרת, עכשיו נפל האסימון. סמוטריץ' לא יכול להרשות לעצמו להתעלם משינוי עמדתם בעניין החרדים: הוא מגרד בקושי את אחוז החסימה.
מכאן עוד ארוכה הדרך. השאלה כיצד לרבע את המעגל היא מורכבת. ואולי צודק מי שמציע קודם כל לבטל את העיקרון ״תורתו אומנותו״, להעניק לצעירים חרדים פטור זמני לחמש או עשר שנים ובינתיים לאפשר את יציאתם של הגברים החרדים לשוק העבודה - מהלך שישבור את החומה שהקימה ההנהגה החרדית בין הקהילות שלה לחברה הישראלית. דבר אחד ברור: החזון של משה גפני (״חצי העם ילמד תורה, חצי העם ישרת בצבא ויעבוד) והניתוק של יצחק גולדקנופף מהמציאות (״למה למי רע פה?״) לא יכולים להמשיך להיחשב לעקרונות המנחים של גוש נתניהו.
זה לא אומר בהכרח, פתרון הבעיה החרדית. זה אומר, פירוק הגוש. הגוש נשאר ב־6 באוקטובר. בישראל שאחרי השבת השחורה, השתמטות ממוסדת משירות בצה״ל לא יכולה לשמש ערך של גוש פוליטי גדול ובוודאי שלא יכולה לשמש ערך מובנה של מפלגת השלטון.