המגזר הדתי־לאומי מכשיל כל מהלך לגיוס חרדים בישראל. וזה כמובן דבר מוזר. המגזר המתגייס ביותר, הפייטרי במובן הטוב, הנאמן ביותר לאתוס של קדושת השירות, הוא המגזר שמכשיר השתמטות ושמכשיל שינוי. 

העמדה של הדתיים מעניינת. היא מעניינת ברמה העקרונית, ברמה החברתית וברמה הפוליטית. צריך לקוות שתשתנה, אחרת המצב לא ישתנה, ומי שחושב שלא יהיה לזה מחיר ביטחוני וחברתי, טועה. דיוני הימים האחרונים על הארכת שירות המילואים, הכבדת נטל הסדיר, והמשך הפטור לחרדים, הם רק קדימון למה שיבוא בהמשך.

נחזור למגזר הדתי־לאומי. זה מגזר שמחנך את בניו (אם כי לא את בנותיו), שהשירות בצה"ל הוא משימה מקודשת. זה מגזר שבמשך עשרות שנים הקפיד לבדל את עצמו מהחרדים בעניין הגיוס. החרדים לא משרתים – הדתיים כן משרתים. זה היה מקור לגאווה, זה היה מקור להתנשאות, זה היה מקור לתחושת יתרון מוסרי. הדתיים עושים את מה שצריך למען עם ישראל, החרדים נשארו בגלות.

מה קרה לאתוס הזה? הוא פגש שני תהליכים – אחד חברתי, השני פוליטי. התהליך החברתי הוא תהליך של התבטלות, מתווה בהקצנה הלכתית, ובמעין התחרדות מנטלית. היו לזה כל מיני סיבות. הדתיים גילו שיש אצלם אחוזי נשירה, קרי, חילון, גבוהים.

הדתיים שמו לב שישראל נעשית יותר חילונית, יותר מתירנית. הם החלו לנדוד ליישובים משלהם, לשכונות משלהם, להתקבץ ביחידות צבאיות נפרדות, במסגרת ההסדר, או במסגרות אחרות. הם גידלו דור של מורים חרד"לים, שאומנם אינם רוב בציבור הדתי, אבל הסטנדרטים שקבעו השפיעו על כולו.

הם נכנסו עם החרדים לקרב על השאלה מי דתי יותר, שקשה לנצח בו בלי להקריב את העיקרון של קדושת השירות הצבאי. למה? כי שירות צבאי מחייב פשרות, מחייב הסתגלות, מחייב הפסקה של רצף הלימוד. בשלב מסוים, דתיים החלו להתקשות לומר בפה מלא את מה שפעם היה מובן מאליו: החייל בשירותו עושה דבר שערכו גדול ממה שעושה לומד התורה בישיבתו.

התהליך החברתי חבר לצורך פוליטי. לדתיים יש עניין בשמירת קשר עם הציבור החרדי, במסגרת שמירה על גוש פוליטי שמאפשר קידום של ערכים ואינטרסים שרובם מאמינים בהם. 

כמה בעלי טורים דתיים כתבו שזה לא יכול להימשך כך. כמה פוליטיקאים דתיים פנו בהתרגשות לאחיהם החרדים. על העמדה הנפשית שגרמה להם לכתוב מה שכתבו או לומר מה שאמרו קשה לומר משהו בביטחון מלא. לזה צריך מבחן כליות ולב. אבל את תוכן הדברים אפשר לבחון, ובעקבותיו אפשר גם לקבוע: המגזר הדתי כנראה לא מתכוון ברצינות. הוא כנראה לא מתכוון לסייע במהלך לסיום חרפת הפטור. לדבר יש מי שמוכנים, לעשות אין כנראה אף אחד.

הטור המלא יפורסם מחר במעריב