השבוע ציינתי 65 שנים להיווסדי. קשה לומר שחגגתי ביומולדת כזה. כי אם מפנימים שניצלתי שלושה רבעים מתוחלת החיים הממוצעת של גבר מזדקן כאן, בשאיפה כמובן - הרי הרוב המוחלט של האנושות לא מגיע לעשור העשירי בחיים - אז אני סתם אופטימי עם המספר.
"לא בטוח שהיפנים היו חותמים על זה": ממה הופתע פרופ' רפי קרסו?
"להכין את צה״ל למתקפת פתע": סיר הלחץ בגבול הצפוני לקראת פיצוץ?
אני אב לשלושה ילדים, אבל הצעיר בן 11 וחצי, ואני שואף לראות אותו כבגיר שמסודר בחייו, ובמקביל לראות את הבנות, שהן בנות 33 ורבע ל־29, יציבות ומבסוטיות ממה שיש. יש לי גם נכד בן שנה וחצי, שכבר הולך עצמוני למרחקים, נופל וקם, ועוד לא הפנים שליפול ולקום זו הדרך היחידה לחיות בכתריאליבקה שלנו.
ניחנתי בזיכרון טוב, באופן יחסי. אני זוכר 60 שנה אחורה, לפחות, בבהירות מלאה, עם פרטים, חלקם מעצבי חיים. אבל אני כבר שוכח שמות לרגע, גם לכמה רגעים, וזה מתסכל. סיפרו לי שטיפול בתא לחץ משפר את הקוגניטיביות והזיכרון. עברתי 120 טיפולים, כמלווה של הבן, ולא נרשמה הצלחה גדולה, אבל אני אופטימי.
בסט הבא של הטיפולים זה בטח יצליח, כך אני מספר לעצמי - אז מתחילים את הסט השלישי במאי. הסביבה אומרת לי שגיל זה רק מספר, אסור לחשוב על זה. בסדררר. לכבוד היומולדת "פינקתי" את עצמי בבדיקות סקר, כולל קולונוסקופיה וגסטרוסקופיה ועוד שיקופים והדמיות. להפתעתי הרבה, אני סבבה. זה ממש הפתיע אותי לטובה. בגיל 65 נכנסים לך לחיים מושגים כמו חשש מסרטן בערמונית, למשל. אחד מכל שלושה גברים עלול לחלות, אבל הרופאים מסבירים לפני הבדיקה שהטכנולוגיה ממש בשיא כיום והכל אפשרי.
מעניין אם גם "צ'ארלי אוזנירם", המלך של בריטניה, חושב כך אחרי שחלה, והוא מבוגר ממני בעשר שנים. לא שאלתי אותו. אבל בכל פעם שאני נותן שתן, אני נזכר בו, תוך כדי התפעלות מהזרם ושמחה שעוד לא הגעתי לגיל הטפטוף, שזה תחילת הסוף. אבא שלי מת מהמחלה הזו לפני 29 שנים, בגיל 70, אני זוכר את מה שעבר, בבהירות מפחידה.
לבדיקות לקחתי איתי את כיפוש, כי חייבים מלווה, וגם בתי חולים מכניסים אותי לאפאתיות, שמתבטאת בחזרה שלי למצב גולם. אני סומך עליה, כי היא תמיד יעילה כזו עם הניירת וכל הבירוקרטיה. היא גם חותמת במקומי, כי אני בדופק נמוך ולא מתקשר עם הסביבה. אני בשיאי רק כשרבים ומתווכחים בדופק גבוה, או כשאני צריך לטפל במישהו או משהו, אז אני חד ויעיל. כשאני על המיטה, אני כלום, כמו בשיר של דיוויד בואי על מייג'ור טום בחללית.
אמרתי לכיפוש שתלביש אותי בחלוק הזה, שפתוח מאחור, ותכין את הבגדים שלי בשקית במיטה. האחות סירבה. "גברת, נא לצאת החוצה, הוא יסתדר לבד". כיפוש אומנם עדינה, אבל נחרצת. "תני לי לעזור לו, את רואה שהוא בחצי הלם. שתי דקות ואני יוצאת", היא הסבירה לאחות. אני ריחפתי.
"בוא, מאמי, אני אסדר אותך", אמרה כיפוש. "אין בה חמלה, באישה הזו. היא רוסייה, ככה הם", היא ניסתה להצחיק אותי, בלי הצלחה. היא פשטה ממני את הבגדים, אבל האחות לא נותרה חייבת. "אני שמעתי את זה, את יכולה להשאיר אותו עם גרביים, שלא יהיה לו קר", היא דיווחה מעבר לווילון. דווקא אז צחקתי: "כיפוש, אני אוהב שאת גזענית". היא חייכה וענתה: "אני לא גזענית, אני עניינית. הבגדים שלך כאן, מתחת למיטה. כשתתעורר מההרדמה, תבקש שיקראו לי".
לא זוכר מה היה בהמשך, הסטלה של ההרדמה מדהימה באמת. כשהקצתי אחרי משהו כמו שעתיים, כיפוש הלבישה אותי. הרופא הסביר לה שהכל בסדר. "הוא ממש מתוק כשהוא מורדם", הוא סיים. כשחשבתי איך הוא חילל אותי עם מכשיר שנראה כמו חדק של פיל, עלתה בי בחילה. "כיפוש, אני חייב אספרסו כפול, עוגה וסיגריה", הודעתי לה. "בוא נצא מכאן לפני שתקיא לי", היא הגיבה, "אני אקח אותך לארוחת בוקר. לא אכלת 40 שעות, אתה צריך אנרגיה".
אחרי התפוגזר והאספרסו חזרתי לעצמי. הבטתי באישה שהתחפשה לרופאה, מרכיבה משקפיים, וקוראת את סיכום הבדיקה, עם בדיקת המושגים בגוגל. "נו, מה קורה דוקטור כיפוש? מה הבנת?".
"שאתה בריא כמו שור, אבל חרדתי כמו ילד קטן".
"אני זקן, כיפוש, זקנים הם חרדתיים".
"מאמי, אתה בסך הכל בן 65, אתה חי את החיים. תראה את אמא שלך, בת 92, בריאה, ראש צלול, צוחקת. מספיק להתלונן, הכל בסדר. בוא נלך הביתה, תישן קצת, תקום חדש, כרגיל אצלך". היא צדקה. ישנתי חמש שעות, קמתי חדש, בלי שמץ של טראומה.
אנחנו ביום ה־133 למלחמה בלי שם. כל יום נהרגים כאן לוחמים, נפצעים כאן לוחמים, אבל התרגלנו מהר מדי. תל אביב תוססת בעסקים ששרדו. הצפון קורס לאטו, הדרום כבר קרס. הרוב המוחלט של חברי הגועליציה לא מגיע למטולה למשל. רק שר הביטחון יואב גלנט מתוקף תפקידו, בני גנץ, שר הפנים משה ארבל וזהו.
שר האוצר סמוצ'קנע גרנד־מייזר כלל לא עבר את קריית שמונה. הוא טען שהאבטחה לא מתירה לו. מעניין, כי לגלנט, לארבל ולגנץ היא כן התירה להגיע. ללא שום קשר, כל ראשי המועצות המקומיות הגיעו אליו. הוא גם טייל במבואות החרמון. יש שם שלג, זה בטח קדוש, או משהו.
אגב, גם אל־צבאות־אדוניי, פיתהמר בן גביר, עוד לא הגיע למטולה. כי נורא מפחיד שם. הוא מסתפק בדרישה להיפגש עם נתניהו. "אלו לא טפטופים, זו מלחמה. הגיע הזמן לצאת מהקונספציה, גם בצפון", הוא הצהיר אתמול. לא להאמין שאדם חסר מושג מינימלי בביטחון מתבטא כמו פילדמרשל רומל, לפחות.
האמריקאים ומדינות אירופה, עם כל העולם ואשתו, רוצים את סיום המלחמה והקמת מדינה פלסטינית. במקום לשתוק, ולהשאיר את התגובות למי שמבין קצת במדינאות, כל הלהקה של הימין הפסיכי מפציצה את הרשתות החברתיות, שלא יקום ולא יהיה. סמוצ'קנע, פיתהמר בן גביר, אורית סטרוק, צבי סוכות - ג'מעה ששירתה בצה"ל קצת יותר משנה, כולם ביחד, כעוזר/ת פקידה - רוצים שהחיילים ימשיכו להילחם ולמות בשביל אג'נדה של קידוש השם וכיבוש עד הפרת והחידקל, לפחות.
מצד אחד, אני שמח שביבי חווה סיוט מכל הנגועים בקדושה האלה. מצד שני, אני מרחם עליו, שבזמן מלחמה, עם כלכלה קורסת ועתיד לא ברור וידוע, הוא נאלץ להבליג על כל ההתבטאויות השטותיות שלהם. לאריק שרון זה לא היה קורה, הוא היה מוחץ אותם, כמו שעושים לתיקן, אבל ביבי. תמיד זה אבל ביבי.
השבוע עברנו מסע של לוחמה פסיכולוגית, עם שחרור שני החטופים בח'אן יונס. מבצע אדיר ונדיר, שיזכה את חבורת "פאודה" בחוזה לסרט בנטפליקס, אולי אפילו סדרה של שלוש עונות. הרי ביחידות הטקטיות של השב"כ יש גם לוחמות, אז אבי יששכרוף יכול כבר לשבת לכתוב את הסינופסיס, ולהתחיל לחשוב על הליהוק.
אבל אחרי ההצלחה המסחררת, נותרה השאלה מה עושים עכשיו עם 134 חטופים ושבויים, כולל הגופות שנמצאות בידי חמאס. האם נוכל לשחרר את אלה שחיים – כי הצלחנו לשחרר רק שלושה חטופים – בלי שיירצחו בידי מחבלי חמאס? הגיונית זה לא מתחבר לי. אומנם מדובר בכנופיה, לא בצבא מיומן, אבל בלרצוח, לאנוס, להסתתר ולהחליף מחסות, הם כבר הוכיחו את יכולתם, לצערנו. מתברר שלא ידענו כלום, ואיני יודע מה אנחנו לא יודעים עדיין, מה תהיה ההפתעה.
אגב, התרופות ששיגרו הקטארים והצרפתים לא הגיעו לחטופים, לפחות עד מועד השחרור של שני החטופים בתחילת השבוע. אבל הייתה אופוריה רגעית, התפעלות מהסינרגיה בין הכוחות שהשתתפו, אפילו מרמת המודיעין שעלתה מדרגה.
כדי להעלות בציבור את רמת הסרוטונין, הדופמין והאדרנלין, פורסם סרטון של משפחת סנוואר נמלטת במנהרות ב־9 או ב־10 באוקטובר. וואו, ראינו אותו עם כפכפיאת, מובל במנהרה. ממה מתלהבים בדיוק? הרי לוחמים שלנו נהרגו מירי נ"ט של מחבלים צעירים עם כפכפיאת וסניקרס, או ממטענים וממבנים שמולכדו.
בכלל, הסרטון של המרדף אחרי הצללית של הארכי־מחבל, עם האוזניים של פילפילון, נראה לי כמו סצינה ב"מרוץ למיליון", כי חדשות וריאליטי כבר התערבבו כאן מזמן. אני מחכה לסצינה הבאה, של יחיא העבדאיי, מגיע לסיני במנהרה שלא ידענו שהיא קיימת. מגיח מהפיר, פוגש את המנחה של "המרוץ למיליון", ששואל אותו: "יחיא, איך עשית את זה? איך התגברת על הקשיים?"
יחיא, בעברית שלמד בכלא, במקום להיות נעול בתא ל־23 שעות, כמו בגואנטנמו שבקובה, אצל הצבא האמריקאי ה־ע־ר־כ־י, ינגב את האבק מהפנים ויענה: "אני מכיר את המתנגד, זה עזר לי במסעי. אגב, מוחמד דף, זה שקבעתם עשר שנים שאין לו יד ורגל, כבר ברח מן זאמאן. הוא בגלאפגוס, רוכב על צב גדול. הנה, בוא תראה תמונה שהוא שלח לי".
גם כאשר נחסל את יחיא סנוואר, לא נחסל את רעיון הטרור, שהוא תעשייה בעזה. סנוואר מנהל את חמאס עזה רק שבע שנים, אנחנו בבוץ הזה כבר מעל 20 שנה. מערכת הביטחון כבר חיסלה את אחמד יאסין, אחמד ג'עברי ועוד כל מיני טיפוסים, והטרור לא נגמר, כנראה שגם לא ייגמר.
מתלהבים כאן מכל מג"ד ומח"ט בחמאס שנשלח לגיהינום, אבל כשפושטים על החמ"לים שלהם, מגלים תרשימי זרימה, שהיו לסמב"צים בצה"ל גם בשנות ה־80. עושים מהעניין של מג"דים ומח"טים כאילו הם עברו פו"מ בצה"ל, השתלמו בבתי הספר הגבוהים של חילות היבשה בארה"ב או באירופה, או לפחות כמו כוח רדואן, צברו ניסיון במלחמה בסוריה.
בשורה התחתונה, זה ארגון טרור, עם יותר מגבלות, נשק פרימיטיבי ברמה ארטילרית ועוד. נכון שהכלומה ומאומה הזה כבש כאן את הנגב המערבי, אבל זה כישלון של מערכת הביטחון, לא ניהול קרב ברמה טקטית שיהווה בסיס לימודי בכל הצבאות בעולם. נפלנו קורבן לטוסטוסים מעופפים, אופנועים וטויוטות. הגיע הזמן להפסיק להתלהב.
גם המנהרות הן כישלון מודיעיני. לכן משתוממים אצלנו בכל פעם שמזהים פיר, מתחת לבית חולים, אונר"א, או כל מבנה ברצועת עזה. המציאות שלפיה אנחנו לא הופכים את הרצועה לאבק, אחרי כל טיהור של מנהרה, תגרום לשפיכת דם ישראלי בשנים הבאות. אם לא שנה, אז 5, 10 או 15. המחבלים, גם אלה שיהיו מחבלים, לא יעברו הסבה מקצועית לעבודה סוציאלית. את הנתון הזה הציבור הישראלי כבר הפנים.
בינתיים אצלנו, עם האבידות בדרום ובצפון, חברי הקיבינימט של המלחמה לא מפספסים הזדמנות לדבר שטויות מול המצלמה. גלנט בטח טוב בלוחמה מתחת לפני הים, אבל כשהוא מדבר על האויב, כל אויב, הוא נשמע כמו רומק המכולתניק, שמדבר על לחמנייה אפויה עם בצל, שהוא מורח בחרדל ומניח כמה פרוסות נקניק הודו. כמה פאתוס רומק נותן, כאילו הוא גידל את התרנגול הודו. כך גם גלנט.
בני גנץ מבטיח לסגור חשבון עם חסן נסראללה. הוא גם חלש בקריאת פרומטר, ונשמע כמו ילד בהקבצה ג' שסופר בדידים של גטניו. השבוע, בין נאום לטיול, הוא נפגש עם גדי איזנקוט כדי לדסקס בפעם ה־1,097 איך ביבי שוב הסתלבט עליהם, כאשר מידר אותם בהרכב המשלחת הביטחונית לקהיר. צפויות להם עוד 623 פגישות דיסקוס על מידור, עד שגנץ יפנים שכל יום שלו בגועליציית האפסים הזו הוא ביטול תורה.
כי ביבי כבר התקדם.
"הלשכה שלו" דורשת פוליגרף לחברי הקיבינימט של הביטחוני־מדיני, והרשעה פלילית של כתבלבים שמצטטים הדלפות מהקיבינימט. במילים אחרות, "הלשכה שלו" חפצה להעמיד לדין פלילי את עמית סגל, ירון אברהם, יעקב ברדוגו, ינון מגל, מיכאל שמש, ספי עובדיה, אילה חסון, אראל סג"ל ושימון ריקלין – שחברי הקיבינימט של הביטחוני־מדיני מדליפים להם ה־כ־ל, כל יום, כל היום. אם לא בעצמם, אז באמצעות חבורת המאכערים שדבוקה אליהם כמו חיידק. אגב האירוניה, כאשר שמעה על "הלשכה שלו", ביקשה רשות להתאבד, שוב. כי מי מדליף, חמוד של אמא?
אני מביט על האוסף האקלקטי הזה, שנקרא הקיבינימט הביטחוני־מדיני, ונזכר בכלוב הציפורים הצרפתי, או בדראג־שואו אמריקאי, מופעים שבהם גברים מתחפשים לנשים. גם בקיבינימט שלנו, כל אחד ואחת רואה בעצמו ובעצמה את ז'אן ד'ארק, צ'רצ'יל, נפוליאון וריצ'ארד לב־הארי, אז הם מתחפשים בהתאם. רק לסמוצ'קנע גרנד־מייזר ולפיתהמר בן גביר אין מספיק תחפושות, אז הם נותנים את עצמם, אבל עצמם זה כלום, אפס, גורנישט.
הקטע המשמח באמת של השבוע היה מידורו של בן גביר מהפעולה לשחרור החטופים בח'אן יונס. כל הביטחוניסטים היו, רק לבן גביר לא הרשו להיכנס. מזל שביבי הרחום והטוב לקח אותו לפוטו־אופ, בטיול לבסיס של הימ"מ.
מישהו מסוגל להסביר מה עשה רמי בן יהודה בתוך עזה, לבוש במדים ובאפוד, חמוש בנשק? הרי מדובר בסנג'ר של אבי האומה ומשיח בן דוד. מי אישר לסנג'ר, שאינו איש מילואים, להיכנס לאזור צבאי סגור בזמן מלחמה? האם יכול להיות ש"הלשכה שלו" אישרה לבן יהודה להתחפש לחייל? וחשוב אף יותר, איך הוא לא עצור ונחקר על ידי היאחב"ל והשב"כ על התחזות וחשיפה לאמצעי לחימה?
דו"צ הודיע שהוא לא משרת במילואים, וגם לא קיבל אישור להיכנס לעזה. אבל הוא נכח ותיעד את עצמו, אז מדוע הוא לא עצור? כנראה שצריך לברר "בלשכה שלו", בטח יש שם מישהו שיודע איך זה קרה.
הייתה גם אישה, שהספקתי לשכוח ממנה, שעשתה לי את השבוע. גלית דיסטל אטבריאן, שהצהירה שהיא כבר שומרת שבת, אולי בגלל הפריימריז מתישהו. בראיון ליעקב אייכלר בכאן ב', היא הסבירה לו: "השבת תהיה החמישית שאני שומרת במלואה. נשארתי ימנית, אך סולדת מפילוג. כנראה שאמירותיי ומעשיי יוציאו אותי מהמשחק הפוליטי".
חחח... חחח... אין, היא הורסת. לא יוציאו אותה מהמשחק הפוליטי, היא כבר לא במשחק, נקודה. היא סולדת מפילוג? היא אם הפילוג בצוותא חדא עם ילד"ז בתוכנית רדיו. התמחותה בפילוג, זו הסיבה שהגיעה לאגם הדרעק. אם היא לקתה באמנזיה, נזכיר לה כל מילה שאמרה. אבל קשה לה, נעבעך, שאבי האומה ומשיח בן דוד נתן לה ברקס לגבות. זהו, תם הטקס.
למען האמת, לא רק בימין יש הזיות והזויים. גם ב"שוברים שתיקה" בונים אג'נדות מהזיות. אורי גבעתי דורש בראיון: "אנחנו רוצים התערבות בינלאומית נגד המתנחלים. לקחת להם את הנשקים, לסמן מוצרים שלהם, לשלוח כוחות בינלאומיים ליו"ש".
מה קורה, בנאדם? מה זה לקחת להם את הנשק ולמנוע מהם להתפרנס? הם התחילו להתנחל שם לפני 56 שנה. מפא"י עודדה אותם לכבוש את הקרקע. לא הליכוד, כן? אז עכשיו אתה דורש שלא יהיה להם נשק להגן על עצמם? שכחת מה קרה בכיתות הכוננות בקיבוצים ובמושבים בעוטף עזה? אתה רוצה שיתפנו? אין לי בעיה עם הרצון. רק תילחם בממשלה, לא במתנחלים. ספרנו כבר מספיק גופות של אזרחים, לא ככה?
נ.ב.
התחיל הקרב על גיוס חרדים. הפסדנו גם בקרב הזה, אבל התרגלנו. כל מי שחפץ להיות ראש ממשלה כאן, ייתן לחרדים את כל מה שהם רוצים, געלט קדוש ופטור משירות צבאי. אם נשיג הסכמה של שירות לאומי בזק"א ואיחוד הצלה (שחייבים לקבל הכרה כארגוני הצלה לאומיים), כוח עזר בבתי חולים, סוהרי ביטחון לחרדים שאינם לומדים - זה יהיה הישג עצום. לצה"ל הם לא יכולים לעזור.
שמחתי לתת את הפיאסט שלי בנדון. לפני עשר שנים כתבתי כאן טור בכותרת "55". אני מקווה לכתוב כאן בעוד עשר שנים טור בכותרת "75".
תהיו לי בריאים, קינדערלך של שאבעס קוידש.