המלחמה קשה ועקובה מדם. מתמשכת זה זמן רב. קִצה אינו נראה באופק. תמונת הניצחון איננה מסתמנת, לא לצד התוקף ולא לצד המותקף. מראות ההרס קשים לצפייה. המחשבה בתחילה של יוזמי המלחמה שהניצחון בה יושג בזמן קצר, התבדתה. הרוגים מדי יום, טילים והפגזות, דם שנשפך, סבל רב באזורי הלחימה.
ראשי הרשויות והממשלה הגיעו להסכמה על מתווה החזרה לעוטף: אלה הסכומים שיקבלו התושבים
באיראן חוששים? בכירים בטהרן: "אל תתנו לנתניהו תירוץ לפתוח במלחמה אזורית"
לא בעזה מדובר, כי אם במזרח אוקראינה, שם נמשכת מזה שנתיים תוקפנותו של הדב הרוסי. מלחמה שפתח בה השליט הכל יכול פוטין. לא שאוקראינה התגרתה ברוסיה, לא שחייליה פלשו לגבול רוסיה וטבחו באזרחיה, נשים, גברים, זקנים וילדים. האמתלה ה”רשמית” לפלישה הרוסית הייתה פנייתה של אוקראינה מערבה, שאיפתה להתחבר לברית נאט”ו. הסיבה האמיתית והלא מוצהרת היא רצונו של פוטין להחזיר אל חיק האימפריה הרוסית את שכנותיה, שהתנתקו ממנה עם התפרקות ברית המועצות.
המערב התייצב כמובן לימין אוקראינה המותקפת, נקט סנקציות נגד רוסיה, אבל לפוטין זה אפילו לא דגדג. הוא בשלו - להחזיר את רוסיה לימי תפארתה, יהיה מספר החללים אשר יהיה. הוא יודע דבר נוסף: רוסיה לא תיתבע בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. שם מזדרזים להעמיד לדין מותקף נוח יותר, קטן יותר, שנוא יותר – מדינת ישראל. בדיוק כפי שהתוקפן נגדנו, ארגון הטרור חמאס, פטור מזימון למשפט העמים. לרגע עולה המחשבה: אולי אם ישראל תתנהג כמדינת טרור, יפטרו גם אותה מהעמדה לדין?
רוסיה ממשיכה בשלה, בתוקפנותה, בשפיכת דם חפים מפשע של שכנתה, כשהיא נתקלת בתגובה עזה ואמיצה של העם האוקראיני. מנגד העולם המערבי כמעט דומם. האם ייתן פרס לפוטין, כשם שהוא דורש עתה לתת לחמאס פרס בדמות חמאסטן ביו”ש? לא בלי סיבה קשרתי בין תוקפנותו בעוטף עזה לבין תוקפנות רוסיה במזרח אוקראינה. באחרונה פורסם כי מוסקבה התחייבה להעמיד לרשות חמאס את זכות הווטו שלה במועצת הביטחון והביעה נכונות לסייע לו. בכך רוסיה מכירה תודה לחמאס, שתוקפנותו כלפי ישראל הסיטה את תשומת לבן של ארצות הברית ומדינות המערב מאוקראינה לעזה.
נציגי חמאס מרבים לבקר במוסקבה, זוכים לעידוד מהדרגים שעמם הם נפגשים. לדברי אחד מהם, רוסיה אף ניצלה את המלחמה בחמאס כדי להגביר את המערכה נגד אוקראינה. תגברה את הכוחות שהיא מפעילה נגד שכנתה, הגבירה את התקיפות על מאות מתקנים רגישים ויעדים אסטרטגיים, והשיגה – בחודשי מלחמת “חרבות ברזל” - מה שלא השיגה במשך שנה שלמה של פעולות צבאיות. פוטין “ניצל את המצב, תקף, השתלט, הפציץ, הרס והשיג הישגים רבים שהוא חלם וייחל להשיג”, כדברי פרשן ערבי.
הטרוריסטים הפלסטינים, מצדם, שמחים על שהעניקו לנשיא הרוסי הזדמנות פז להאיץ את השגת מטרותיו האימפריאליות. אם ארצות הברית ואירופה לא היו עסוקות במלחמה בעזה ו”מתפנות לתמיכה, סיוע והגנה על הישות הציונית, פוטין לא היה מצליח לפצות על מה שהפסיד ולהשיב לעצמו את ההרתעה והעליונות שאיבד. ייתכן שארצות הברית ובעלות בריתה היו ממשיכות להתיש את רוסיה, לשבור אותה, להרוס את כלכלתה ולבודדה”.
רוסיה לטשה את עיניה מאז ומתמיד - בתקופת הצארים, בשלטון הקומוניסטי ועכשיו תחת הנשיא פוטין – אל שכנותיה. לתוקפן, בין שהוא ארגון טרור ובין שהוא מדינת טרור, יש תירוצים למכביר להתנכלותו לשכן. מכאן שלרוסיה ולחמאס אינטרסים משותפים. מי שאינו מזהה, עד תום, את הדמיון בין המתרחש באוקראינה למתרחש בעזה, בין מדינת הענק רוסיה ובין הארגון הברברי חמאס, הוא הממשל הדמוקרטי בוושינגטון.
הערבים הפלסטינים שואפים לחיסול ישראל והרג יהודים. מבקשים לעצמם מה שלא היה להם מעולם – מדינה. עוד מדינה ערבית על 22 הקיימות. והמערב שוב ושוב חוזר על טעותו, בניסיונו לרצותם. ארצות הברית מספקת סיוע נדיב לאוקראינה, ובוודאי אין ערוך לחשיבות הסיוע הצבאי שלה לישראל במלחמתה הצודקת והמתמשכת, אך הבית הלבן אינו נוקט פעולה של ממש יחד עם נאט”ו לבלימת התוקפנות הרוסית, ולוחץ להעניק לחמאס (סליחה: ל”עם הפלסטיני”) מדינה משלו, אחרי כישלון “מדינת עזה”. ביודעין או שלא ביודעין, ביידן – כל עוד הוא נשיא, ואכן נשיא ידידותי – עושה משגה חמור. נותן פרס לטרור הברברי, התוקף את ישראל בעת ובעונה אחת מעזה, מדרום לבנון, מיו”ש ומתימן, ומחזיק בחטופינו האומללים.
בינתיים בהאג נמשך הדיון בתביעה בעלת ניחוח אנטישמי נגד ישראל. חמאס פטור. גם לא שמענו על כוונה לזמן לדין את רוסיה הפוטינית.