מכתב אזהרה ארוך, נוקב ומלא ביקורת ששלח השר גדי איזנקוט לחברי קבינט המלחמה ושנחשף לקהל הרחב במהדורת 12 שבוע ימים אחרי ששוגר, הוא אירוע פוליטי מעניין שכדאי לשים עליו עין ולב. בדיוק מסוג האירועים שבהם מעשה ההדלפה עצמו מספק הרבה יותר חומר להסקת מסקנות מאשר תוכן של המסמך עצמו.

יציאת חירום: בני גנץ נעול - ונתניהו מנצל את זה עד הסוף 
"מאוכזבים קשות מגנץ": הקרע במחנה הממלכתי מעמיק

העימות בתוך הממשלה ובתוך הקבינט שאיזנקוט משקף במכתבו, הוא בהחלט פן חשוב, אך לא היחיד. המסמך ובעיקר הדלפתו, נותנים לציבור הרחב הצצה למה שידוע לכתבים פוליטיים וכמובן, לחברי המחנה הממלכתי: שקיים ויכוח בתוך המחנה (הממלכתי) ורק מעמיק עם הזמן האם נכון כבר להניח מפתחות, לצאת מממשלת חירום ולהוביל את גל המחאה שידרוש בחירות עכשיו, או להקשיב לדעת הקהל שעדיין מצפה מגנץ להמשך שותפותו עם נתניהו.

במהלך ארבעת חודשי המלחמה, בהתאם למציאות ולנסיבות, התוכנית המקורית של גנץ לפרק זמן שמפלגתו תישאר בקוקפיט ולהמשך דרכה מחוצה לו, השתנתה והשתבשה מספר רב של פעמים. בהתאם לשינוים, גם הוויכוח הפנימי בין אלה שדורשים לעזוב לבין אלה שמתעקשים להישאר, ידע עליות ומורדות. היום איזנקוט עם מכתבו הקשוח מוביל רשמית את "המחנה בעד פרישה" שבתוך המחנה הממלכתי. כעת לכל חברי הסיעה ולכל אנשי הצוות שטוענים כי המשך השותפות עם נתניהו יגרום רק נזק ולא יועיל כלום, יש מסמך שמבסס את עמדתם.

גדי איזנקוט (צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90)
גדי איזנקוט (צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90)

מנגד, לצדם של אנשי "מחנה המשך השותפות" עומדים הסקרים המשקפים תמונה שאינה משתמעת לשתי פנים: גם היום, עד שני-שליש ממצביעי המחנה הממלכתי תומכים בהמשך הישארותם של גנץ וחבריו בתוך הממשלה בתור הכוח הממתן והמאזן. לפרוש כדי לרצות את המחאה, אך על הדרך לאבד את התמיכה הרחבה שהיום גנץ ממשיך להנות ממנה - החלטה שכזאת לא נראית הגיונית. אלא אם יתממש התסריט שחלק מאנשי גנץ חוששים ממנו ומתריעים בפניו – שבירת כלים חד-צדדית על ידי איזנקוט. 

זאת האפשרות שממנו מזהירים את גנץ זה תקופה. יש אנשים בסביבתו שסבורים כי יום יבוא, והתסכול והאכזבה של איזנקוט מהקו שהממשלה ובעיקר – העומד בראשה – מובילים בכל הקשור למלחמה בעזה, יתגבשו לאולטימטום: או שעוזבים כולנו יחד, או שאני עוזב לבד. כל מי שמכיר את איזנקוט יודע כי אם אצלו הסוגייה תגיע לשלב הזה זה לא יהיה איום, אלא קביעת עובדה בשטח.