בשנות ה־70 וה־80 משפחות סרוגות רבות נהגו להציב כיסא ריק ליד שולחן ליל הסדר. הכיסא נועד לאסירי ציון שנכלאו ונשלחו למחנות עבודה על ידי המשטר הסובייטי. מאז חלו שתי תמורות: האחת, נפל מסך הברזל ובשנים שלאחר מכן הגיעו לישראל מהמרחב הפוסט־סובייטי קרוב למיליון עולים. השנייה, במגזר הדתי־לאומי התגבש וצבר כוח הפלג החרד״לי. מכאן, שינוי הכיוון. לפני שבוע השיק שר הקליטה אופיר סופר מהציונות הדתית תוכנית חדשה שמכוונת כל כולה לעידוד עלייה מצרפת ומארה״ב, כשהשר משדר מסר ברור: עולים פוטנציאליים מרוסיה ומאוקראינה אינם רצויים.

ביום שני תקף הבריון של המדינה, רמי בן יהודה, את משפחות החטופים והנופלים שהפגינו מול הכנסת. תקף, קילל וגידף. ביום שלישי הודיע השר בצלאל סמוטריץ' כי שחרור חטופים ישראלים מבחינתו מטרה משנית (אם בכלל). אמירתו של סמוטריץ' עוררה סערה, אך כעבור מספר שעות השרה סטרוק, חברת סיעתו, חיזקה את דבריו. ואתם תגידו, מה עניין שמיטה להר סיני? מה בין העולים מרוסיה ומאוקראינה ל־134 ישראלים שנחטפו ב־7 באוקטובר ועדיין מוחזקים בשבי חמאס? אז זהו שמדובר בשני צדדים של אותו מטבע. ואולי אפילו באותו הצד.

פעיל הליכוד רמי בן יהודה (צילום: אבשלום ששוני)
פעיל הליכוד רמי בן יהודה (צילום: אבשלום ששוני)

שני ח״כים פרשו באביב 1999 מסיעת המפד״ל והקימו את מפלגת תקומה. השניים, חנן פורת ז״ל וצבי הנדל יבדל״א, פרשו ממפלגת האם על רקע מדיני נטו (התנגדות רפה מדי מבחינתם להסכם וואי). בשיתוף עם סיעת מולדת ומפלגת חירות שהוקמה על ידי בני בגין, מיכאל קליינר ודוד ראם שפרשו מהליכוד, הם הקימו את האיחוד הלאומי.

בחצי היובל שחלף מיום הקמתה, מפלגת תקומה שינתה את פניה כליל. תהום פעורה בין מייסדיה לראשיה הנוכחיים. המרחק בין חנן פורת וצבי הנדל לבין בצלאל סמוטריץ' וצבי סוכות, הוא כמו המרחק בין אורי אורבך ז״ל וגדעון סער, מחד, לאיתמר בן גביר וצביקה פוגל, מאידך. מפלגה שהוקמה בתור מפד״ל ימנית יותר, הפכה למפלגה חרד״לית שבניגוד למפד״ל מנוהלת במוצהר על ידי רבנים - ובניגוד לערכיה המסורתיים של הציונות הדתית, מניפה את דגל הבדלנות.

גם דמותו של יו״ר המפלגה מעוררת תהייה, בלשון המעטה. סמוטריץ' לא זו בלבד שהשתמט משירות צבאי ובגיל 28 עשה טובה למדינה ותרם שנה וארבעה חודשים מזמנו היקר, כשהוא מסדר ניירת בקריה בתל אביב, הוא אף רימה את המדינה. בגיל 18 ביקש וקיבל דחיית שירות על פי העיקרון ״תורתו אומנותו״. אלא שבמקום להמית את עצמו באוהלה של תורה, סמוטריץ' הצעיר הלך ללמוד משפטים במכללת קריית אונו. בחור חרדי שמקבל פטור מגיוס, לא ילמד במקביל משפטים או מחשבים - אבל לסמוטריץ' הסתדר עם הקומבינה. ודווקא במגזר הסרוג שבו מאז ומתמיד העלו על נס שירות בצה״ל וטוהר מידות, משתמט ואיש קומבינות טיפס למעלה. ואתם תגידו, ירידת הדורות.

אם דודי אמסלם מתברג בצמרת הליכוד, אז למה שסמוטריץ' לא יתפוס עמדות במגרש הביתי הפוליטי שלו? הבעיה היא שאמסלם מוציא שם רע למפלגתו ותו לא. ואילו התנהלותם ובעיקר פטפוטיהם של סמוטריץ' ואנשי סיעתו מכתימים לא רק מגזר שלם שמונה כ־13־14 מנדטים (ואלה לא 14 המנדטים של סמוטריץ' ובן גביר בכנסת הנוכחית). סמוטריץ' וחבר מרעיו מכתימים את הציונות הדתית. לא את המפלגה, את הנישה.

הרמב״ם חושב אחרת

אין חולק על כך שאפשר ואף נחוץ לשקול בכובד ראש דרישות והצעות במו״מ על שחרור חטופים ולא לסמן וי באופן אוטומטי. עובדה שאפילו האמריקאים ציינו בתחילת הסבב הנוכחי כי דרישות חמאס הן הזויות. אלא ששיח השנאה שמנהל בסוגיית החטופים ערוץ 14, שיח שסמוטריץ', סטרוק ואחרים נוטלים בו חלק פעיל, שולל כל עסקה שהיא, והתירוץ הוא טובת הכלל והגיבוי - דתי.

בצלאל סמוטריץ' (צילום: חיים גולדברג פלאש 90)
בצלאל סמוטריץ' (צילום: חיים גולדברג פלאש 90)

התירוץ הנדוש והפופולרי מקורו במשנה במסכת גיטין – ״אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהן, מפני תיקון עולם״. כלומר, לא מחליפים חטוף אחד בשלושה מחבלים. חטוף אחד, מחבל אחד - זה המפתח, ואם חמאס לא רוצה, לא צריך. למה מי אתם שתתווכחו עם חז״ל? המשתמשים בתירוץ מתעלמים מההקשר. בתקופה המדוברת סחר בעבדים היה לגיטימי ומקובל והיווה מרכיב משמעותי בכלכלה. נשים, גברים וטף נלקחו בשבי, כדי שהשובים יוכלו למכור אותם בשוק. אז חז״ל הנחו שלא להעלות באופן מלאכותי מחיר של עבד יהודי בשוק. לא כן במלחמה.

בואו נקשיב לדברי הרמב״ם (הלכות יסוד התורה, פרק חמישי, הלכה ה'). ״נשים שאמרו להם עובדי כוכבים, תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לא, נטמא את כולכן, יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל״. בהמשך, מפעיל הרמב״ם את אותו הכלל על איום בהריגה: אם מבקשים למסור אדם אחד, אחרת יהרגו את כולם, אסור למסור אותו, אלא אם כן הוא פושע שחייב מיתה.

המסקנה פשוטה וברורה: הטענה שלפיה עסקת חטופים על פי מפתח לא שוויוני (כאילו מדינת ישראל חתמה אי־פעם על עסקה כזאת על פי מפתח שוויוני) מסכנת את כלל הציבור, היא אמירה בעייתית לא רק בראי של ערכי העולם המודרני המייחסים ערך לחיי הפרט, היא נוגדת את ערכי היהדות. מה גם שמותם של החטופים, במידה שהמדינה תפקיר אותם, זהו דבר ודאי. והשאלה כמה ייפגעו, אם בכלל, מידי המחבלים שישוחררו היא היפותטית. המדינה אפשרה את חטיפת אזרחיה? על המדינה לדאוג ולהגן על שאר אזרחיה מפגיעה אפשרית, לכשתיאלץ לשחרר מחבלים.

אורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ' (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)
אורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ' (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

אני לא רוצה לעסוק כאן בשאלה כיצד היו מתנהלים סמוטריץ' וסטרוק לו נמנו מרבית החטופים עם הסביבה הטבעית שלהם. לזכותם ייאמר שיש מצב שגם אז היו נוטים להקריב את החטופים, אם כי השיח היה עדין ומתחשב, בשונה מהנוכחי הבוטה, השחצני והמנוכר. הנקודה המעניינת היא אחרת: דווקא המגזר החרדי מפגין חמלה ודאגה בסוגיית החטופים. התקשורת החרדית והפוליטיקאים החרדים מגלים הבנה ומתנסחים בעדינות.

בתוך עמי אנוכי יושבת. חלק גדול מהציבור הסרוג, מפד״לי וחרד״לי כאחד, משווע לחזרת החטופים ואינו שותף לקמפיין הבוטה של רמי בן יהודה, טלי גוטליב, בצלאל סמוטריץ' ואבי מעוז, שאף הוא לא טמן ידו בצלחת. ההנהגה החרד״לית עברה כברת דרך. מהסברת פנים לעולים מכל מדינה שהיא, לסלקציה. מדאגה לשבויים ונעדרים, לקריאה להפקירם ולהסתה גלויה נגד משפחותיהם. התנהלות שכולה חילול השם.