מכתב אזהרה ארוך, נוקב ומלא ביקורת, ששלח השר גדי איזנקוט לחברי קבינט המלחמה ושנחשף לקהל הרחב במהדורת 12 שבוע ימים אחרי ששוגר, הוא אירוע פוליטי מעניין שכדאי לשים עליו עין ולב. בדיוק מסוג האירועים שבהם מעשה ההדלפה עצמו מספק הרבה יותר חומר להסקת מסקנות מאשר תוכנו של המסמך.
"מאיים על מצב המדינה": האזהרה של איזנקוט לחברי הקבינט והעקיצה לנתניהו
פוגל נגד איזנקוט בעקבות האזהרה לקבינט: "קום ותגיד שאתה עוזב" | צפו
הדברים שאיזנקוט כותב לחבריו לקבינט המלחמה אינם מפתיעים כלל, ולא מחדשים כמעט דבר לגבי עמדותיו ותפיסתו של הרמטכ"ל ה־21 של מדינת ישראל בנוגע ללוחמה בעזה והתנהלות הדרג המדיני בשלל המישורים הקשורים אליה.
לאיזנקוט יש מזמן בטן מלאה נגד הממשלה שבה הוא חבר זה ארבעה חודשים, נגד הקבינט המדיני־ביטחוני שבו הוא נאלץ לשבת לצד האנשים שהוא כלל לא רוחש להם כבוד, אך בעיקר – נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבעיני איזנקוט מנהל את המלחמה תוך הקפדה על שיקולים פוליטיים. לא נוח ולא טוב לרא"ל (במיל') איזנקוט בסיטואציה שבה הוא נמצא, ואי־הנוחות הזאת ניכרת מאוד לעין, גם אילו המכתב המודלף לא היה נשלח מעולם.
מה שמעניין באירוע המכתב וחשיפתו הוא מעשה ההדלפה והמועד שלה. נתחיל מהשאלה המתבקשת, וכבר נשלול את ההנחה המתבקשת, לכאורה: לא איזנקוט ולא אנשי לשכתו היו המדליפים. איזנקוט מזמן טוען בקולו (אומנם בפורומים סגורים ומצומצמים) כי נתניהו מדיר את רוב הרכב הקבינט המצומצם (ודאי את שרי המחנה הממלכתי) מהליך קבלת ההחלטות, ומוביל כמעט בבלעדיות את הקו המלחמתי והמדיני בהתאם לשיקוליו הפוליטיים. איזנקוט אינו זקוק לשיווק של דעתו, ומטרתו היא לשים את הדברים על השולחן - השולחן של נתניהו ושל קבינט המלחמה.
מי הקברניט פה?
לעומת מחבר המכתב עצמו, ישנם גורמים נוספים בתוך המחנה הממלכתי שדווקא סבורים כי פרסום הטענות של איזנקוט נגד ניהול המערכה משרת שורה של מטרות חיוניות. כל עוד איזנקוט הוא חלק מהמפלגה של בני גנץ, גם עמדותיו הן חלק מעמדות המפלגה. הביקורת החריפה שאיזנקוט מותח על התנהלותם של מקבלי ההחלטות מאז תחילת המלחמה בעזה מזכירה, לכל מי שעלול לשכוח, כמה עמוק הפער שבין תפיסת גנץ וחבריו לבין תפיסת נתניהו וממשלחתו.
הבלטת הפערים והדגשת הוויכוח בין החלקים של ממשלת חירום לאומית - כל זה נותן מענה פוליטי הכרחי (בעיני אנשי המחנה הממלכתי) לחשש שמלווה את גנץ מהיום הראשון של שותפותו עם נתניהו: שמא עם הזמן הוא ייתפס כחלק אינטגרלי של הנהגת המדינה בזמן המלחמה, והביקורת והאשמה יופלו על ראשו באותה מידה כמו שהן בוודאי יופלו על ראשו של נתניהו.
לגנץ חשוב עד קריטי לא לתת לזה לקרות. האתגר הפוליטי הגדול שלו בפרויקט של ממשלת החירום הוא לשמור על הסטטוס של המבוגר האחראי והממלכתי, שנכנס לקוקפיט על מנת לאזן ולמתן את ההנהגה, ובשום פנים ואופן – לא כדי להתערבב עם צוות הקברניטים המקורי. בהקשר זה גדי איזנקוט עושה את העבודה למהדרין. הוא גם מותח ביקורת על אופן ניהול המערכה, גם מחלק ציונים (לא טובים) במבחן התוצאות, גם מאשים את נתניהו בדומיננטיות יתרה לצד קבלת החלטות שגויות בעיני איזנקוט, וגם מציג חמש החלטות שנדרש לקבל.
אין דבר שמבדל טוב יותר את גנץ, איזנקוט וחבריהם מנתניהו ושות'. ולא רק התבדלות בהווה. חמש ההחלטות להמשך הדרך, שאותן איזנקוט מבקש לקבל - מעבר מלא לשלב ג' של הלחימה; הגעה לעסקת חטופים ומימושה; מניעת הסלמה ביהודה ושומרון בתקופת הרמדאן (קרי, עימות כולל עם איתמר בן גביר); השבת המפונים לדרום ולצפון; וקידום חלופה לחמאס בעזה - מהוות בסיס מושלם לאפשרות של שבירת כלים בבוא העת. הסעיף האחרון בהחלט מחזיר ברק לעיניים המתוסכלות של מובילי המחאה. והנה – אומנם גנץ מתמהמה ולא ממהר לפרוש, אך איזנקוט סיפק לפרישה עתידית עילה איכותית ומפורטת.
בין שני מחנות
העימות בתוך הממשלה ובתוך הקבינט שאיזנקוט משקף במכתבו, הוא בהחלט פן חשוב, אך לא היחיד. המסמך, ובעיקר – הדלפתו, נותנים לציבור הרחב הצצה למה שידוע לכתבים פוליטיים, וכמובן לחברי המחנה הממלכתי. ויכוח נוסף שקיים בתוך המחנה (הממלכתי), ורק מעמיק עם הזמן: האם נכון כבר להניח את המפתחות, לצאת מממשלת החירום ולהוביל את גל המחאה שידרוש בחירות עכשיו, או להקשיב לדעת הקהל שעדיין מצפה מגנץ להמשך שותפותו עם נתניהו.
במהלך ארבעת חודשי המלחמה, בהתאם למציאות ולנסיבות, התוכנית המקורית של גנץ בנוגע לפרק הזמן שמפלגתו תישאר בקוקפיט ולהמשך דרכה מחוצה לו, השתנתה והשתבשה מספר רב של פעמים. בהתאם לשינויים, גם הוויכוח הפנימי בין אלה שדורשים לעזוב לבין אלה שמתעקשים להישאר ידע עליות ומורדות. היום, בסוף חודש פברואר - החודש החמישי למלחמת חרבות ברזל - איזנקוט, עם מכתבו הקשוח, מוביל רשמית את "המחנה בעד פרישה" שבתוך המחנה הממלכתי. כעת יש לכל חברי הסיעה ולכל אנשי הצוות שטוענים כי המשך השותפות עם נתניהו יגרום רק נזק ולא יועיל כלום, מסמך שמבסס את עמדתם.
מנגד, לצדם של אנשי "מחנה המשך השותפות" עומדים הסקרים המשקפים תמונה שאינה משתמעת לשתי פנים: גם היום עד שני שלישים ממצביעי המחנה הממלכתי תומכים בהמשך הישארותם של גנץ וחבריו בתוך הממשלה, בתור הכוח הממתן והמאזן. לפרוש כדי לרצות את המחאה, אך על הדרך לאבד את התמיכה הרחבה שהיום גנץ ממשיך ליהנות ממנה - החלטה שכזאת לא נראית הגיונית. אלא אם יתממש התסריט שחלק מאנשי גנץ חוששים ממנו ומתריעים מפניו – שבירת כלים חד־צדדית על ידי איזנקוט.
זאת האפשרות שממנה מזהירים את גנץ זה תקופה. יש אנשים בסביבתו שסבורים כי יום יבוא והתסכול והאכזבה של איזנקוט מהקו שהממשלה, ובעיקר העומד בראשה, מובילים בכל הקשור למלחמה בעזה, יתגבשו לאולטימטום: או שעוזבים כולנו יחד, או שאני עוזב לבד. כל מי שמכיר את איזנקוט יודע כי אם אצלו הסוגיה תגיע לשלב הזה – זה לא יהיה איום, אלא קביעת עובדה בשטח.
"אם גדי יתגבש לכדי ההחלטה שהוא לא נשאר – הוא אכן לא יהסס לצאת – בין אם זה יהיה יחד עם כולם, ובין אם זה יהיה בלעדי כל השאר" – טוענים אלה שדרכיהם הצטלבו עם דרכו של איזנקוט בשלב כזה או אחר של הקריירה הארוכה והמגוונת שלו. לשם גנץ הכי לא מעוניין להגיע. לפי ההערכות, אם האקדח אכן יונח על שולחנו של גנץ – הברירה לא תהיה עוד קיימת, הוא לא ייתן לאיזנקוט לעזוב לבדו.
בינתיים האירוע הפנים־מפלגתי טרם הגיע לאזורי האולטימטומים, וגנץ ואנשיו שומרים על אצבע על הדופק כדי למנוע הפתעות לא רצויות. מנגד, אי־שם מחוץ לקריה והרחק מהכנסת, מובילי המחאה עוקבים בקפידה אחר המתרחש, וככל שעובר הזמן רואים באיזנקוט הטעון מנוף לחץ, שייתכן כי יעשה מה שאיש לא הצליח לבצע עד היום: יוציא את גנץ ומפלגתו מהממשלה, וייתן אור ירוק למחאה, שעד כה לא הצליחה לשחזר - ולו חלקית - את ההצלחה המסחררת של המחאה ההמונית נגד הרפורמה המשפטית.