1
אם תשאלו את הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי מהי נקודת האור והחוזק שנתגלתה לו בימים ובחודשים הקשים הללו, חוץ מגבורתם ומסירותם של הלוחמים בסדיר ובמילואים, תשובתו תהיה ללא כל ספק: עוצמתה ומחויבותה של הידידות שלנו עם ארה"ב.
"שירי אמא גיבורה, אני מסרבת שהסרטון הזה יהיה הזיכרון האחרון ממנה"
"למה זה דלף? בואו נלך לפוליגרף": סערת איזנקוט בקבינט המלחמה מתעצמת | הציטוטים המלאים
הרמטכ"ל וחלק מראשי מערכת הביטחון שלנו נחשפים לכך בעוצמה רק כעת, בתפקידם בזמן מלחמה. הם נוכחים לראות כיצד באות לידי ביטוי הידידות והמחויבות האלה במלוא עוצמתן. הם מדברים על כך בהתרגשות, בהכרת תודה ואפילו בהערצה. האמריקאים, החל מג'ו ביידן וראשי הסוכנויות, נגישים לצורכי ישראל, נותנים פתרונות, מספקים עצות, תחמושת, ידע, עידוד ותמיכה פוליטית, ביטחונית ואחרת. כך למשל, לפני שצה"ל יצא לתמרון היבשתי, הפצירו האמריקאים במפקדים להיפגש לשיחה עם לוחמי יחידות עילית שלחמו בבצרה ובמוסול. הרמטכ"ל נענה ברצון, האמריקאים לקחו מטוס, העלו את אנשיהם והביאו אותם לישראל.
במהלך המלחמה אף התנהלה שיחה שלא פורסמה בין הנשיא ביידן לרמטכ"ל הלוי בעניין רגיש כלשהו שחייב הסבר ותיאום. גם הרמטכ"ל, גם ראש המוסד וגם ראש השב"כ מתפעמים מהיקף הסיוע ומעוצמת המחויבות - ומן העובדה שהנשיא, מזכירי המדינה וההגנה וראש ה־CIA מכירים את שמות החטופים והחטופות שלנו יותר מרוב שרי ממשלת ישראל ואף נראים כמחויבים יותר למאמץ לשחרורם. הם עמלים, מגייסים, נוסעים, חוזרים, מעלים הצעות ואילו אצלנו –מגיעים או לא מגיעים לסבבים של השיחות ו"בוחנים את ההצעות".
כדי להמחיש את עוצמתו, עומקו ואיכותו של הקשר עם ארה"ב, מספר לי בן שיחי שהוא וחלק מפקודיו מדברים בחודשים האחרונים בשפה האנגלית בהיקף דומה לשפה העברית. האמריקאים והממשל והשותפות הם מכפיל אסטרטגי משמעותי לישראל, ערובה לביטחוננו וליתרון האיכותי שלנו בשדה הקרב, לאורך המשימה הצבאית שלנו וליכולתנו להתקדם באזור הזה בתקופה הזו.
ובדיוק כשם שהחוויה החיובית של הרמטכ"ל ומערכת הביטחון היא עומק הקשר עם ארה"ב, כך הקשר הזה הוא הסיוט של בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ'. הם נתפסים כ"מפריעים" להם בדרך אל ״הניצחון המוחלט", הם מקשים עליהם עם "קשקושי היום שאחרי", הם מפריעים להם להתעלם מהסיכויים הגדולים לנצל את המצב באזור לבניית ציר חזק של מדינות סוניות, שיהווה משקל נגד לאיראן וגרורותיה - ו"מטרידים" אותם בעסקאות לשחרור חטופים.
את סמוטריץ' ובן גביר מעניין הכיבוש, הגירוש, הסיפוח וההתיישבות בגדה ובעזה, ואת נתניהו מעניין שאיתמר בן גביר וסמוטריץ' לא ינטשו אותו לגורלו. לו רק יכלו – היו האמריקאים עושים את ההפרדה המתבקשת בין נתניהו והמוטציה הפוליטית שסביבו לבין מדינת ישראל ואזרחיה, שביידן כה חושש שיאונה לה רע במשמרת שלו ובכלל. אבל חלוקה שכזו היא בלתי אפשרית, ולכן ישראל בהובלת נתניהו נמצאת במסלול בלתי נמנע של איבוד תמיכתה הטוטאלית של ארה"ב, באופן שמטריד מאוד את ראשי מערכת הביטחון ואחרים.
ובלב הקריה בתל אביב, במקביל לניהול המלחמה בתום שנה קשה שבה חולקנו בין תומכי ההפיכה המשפטית־משטרית לבין מתנגדיה – מבחינים חדי העין במאבק הנוכחי המאיים עלינו לכלותנו. מצד אחד ניצבים תומכיה של ישראל כמדינה במשפחת העמים, חזקה, יהודית, דמוקרטית ומחויבת לחוקים הבינלאומיים ולדין הבינלאומי.
מולם, אלו שלוקחים אותנו למציאות של "עם לבדד ישכון", עם נבחר עם אמונה חזקה בביאת המשיח, במלחמת גוג ומגוג, בכיבוש, בגירוש, בסיפוח, בלי ארה"ב, בלי בג"ץ ותוך הישענות על עם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה ועל אבינו שבשמיים.
והעניין הזה שטורד את מנוחתם של ראשי מערכת הביטחון ושל חלק מהשרים – אמור להדיר שינה גם מעיניכם שלכם.
2
כשהשר סמוטריץ' אמר השבוע שהשבת החטופים "זה לא הנושא הדחוף ביותר", למה הוא התכוון? הוא התכוון לכך שיש מחיר להשבת החטופים: תהיה הפסקת ארוכה בשחרור אסירי חמאס עם דם על הידיים – ושהוא מתקשה לקבל את זה.
הוא מתכוון לכך שהמשימה העיקרית היא למוטט את חמאס ולנצל את המלחמה ותוצאותיה ל"הגירה מרצון" של עזתים לרחבי העולם הערבי, לחידוש ההתיישבות היהודית בעזה, למהלכים מהירים ביהודה ובשומרון, לדחיקת הלחצים האמריקאיים בנושא "היום שאחרי" - ושהחטופות והחטופים יחכו, כי יש מחיר למלחמה והם כנראה "המחיר" בבחינת "כשחוטבים עצים, עפים שבבים" והם ה"שבבים". אלו, שהמדינה הפקירה 20 שנה, שהפקירה באותו בוקר שחור ושהיא מפקירה אותם כעת.
קשה לומר זאת, אך נראה שהנושא הערכי, הלאומי, המוסרי והיהודי כל כך של השבת החטופים אינו עומד בראש סדר העדיפויות של נתניהו, המנוהל על ידי סמוטריץ' ובן גביר באופן מקומם ולא מוסרי.
נראה כי אחד "ההישגים" הגדולים של נתניהו במלחמה הזאת, באמצעות המנגנונים המתוחכמים שפיתח, הוא הרחקתו של רונן צור מניהול מטה החטופים, פיצול משפחות החטופים ל"אחראיים" ו"ללא אחראיים" ופיצול העם בין "תומכי הניצחון והביטחון" ל"תומכי השבת החטופים", התוקעים בפועלם סכין בגב האומה, מרפים את ידי הלוחמים ומעלים את המחיר. ואני חושב שבדיוק לזה התכוון בין היתר השר גדי איזנקוט במכתבו האסטרטגי לחבריו לקבינט המלחמה, כשטען שאנחנו לא מקדמים את יעדי המלחמה, שאין לנו אסטרטגיה, אין תכנון עתידי ואין קשר עין עם יעדי המלחמה.
השבוע ניצב העם כולו מול מבטה המפוחד, המעוות והטראומטי של שירי ביבס, עטופה בשמיכה ואוחזת בשני ילדיה, כשהיא נחטפת לעזה. התמונות הללו שודרו לצד הודעת דובר צה"ל שקיים חשש לחייהם. וזה הזכיר לנו שוב את העובדה שיש לנו עסק עם השטן, את ההפקרה הגדולה ואת המחויבות להציל כמה שיותר מהחטופים ולהשיבם הביתה.
3
באיחור מסוים השמיע השבוע הרמטכ"ל הלוי באוזני פקודיו כמה אמירות חזקות ומתחייבות על התנהגות הצבא ברצועת עזה. האיגרת למפקדים וללוחמים באה לאחר דיווחים על התנהגות לא ראויה, לא ערכית ולעתים גובלת בפלילים, בתוך סערת המלחמה שיש בה רכיבים אמוציונליים לאחר טבח 7 באוקטובר: "איננו במסע הרג, נקמה או רצח עם. אנו נוהגים כבני אנוש ושומרים בניגוד לאויבינו על צלם אנוש. לא נפעיל כוח היכן שלא צריך, לא ניקח דבר שאינו שלנו, לא נצלם סרטוני נקמה ואיננו במסע הרג".
הדיווחים על "מדיניות מבצעית" עצמאית של גדודים, על יוזמות מקומיות של ענישה, על היעדר הבחנה בין מעורבים לבלתי מעורבים, על מרכיב משיחי־דתי שחודר לתוך הלחימה והתנהלות חלק מהלוחמים, טורדים את מנוחתו של הרמטכ"ל ושל הפרקליטה הצבאית הראשית, האלופה יפעת תומר ירושלמי, שהוציאה השבוע איגרת למפקדי הגדודים והחטיבות ובה אזהרה כי חלק מהמקרים חורגים מתחום המשמעת הלקויה וחוצים את הרף הפלילי.
אינני בטוח כלל שמדינת ישראל וצה"ל נערכים דיים ל"מלחמה שלאחר המלחמה", שתהיה קשה לא פחות. זו המלחמה על הנרטיב, על הלגיטימיות, על ההפעלה, על המעשים החריגים תוך כדי לחימה. זו עומדת להיות זירה משמעותית שמחייבת איגום חשיבה ויכולת של משרד ראש הממשלה, משרדי הביטחון, החוץ והמשפטים, צה"ל, השב"כ ועוד. ישראל תעמוד מול גל של עדויות אנשי מילואים ("שוברים שתיקה" 2024), מול עדות פלסטינים, מול דיווחים של כתבים זרים שייכנסו לרצועה ויתארו, ומול צונמי של חקירות ותחקירים שיחייבו היערכות ראויה של ניהול הזירה הציבורית על ידי מדינת ישראל וצה"ל.
וכמו תמיד, את צה"ל ישפטו גם הפעם על הפער בין מה שחרט על דגליו והציג בפלקטים על קירות בסיסי ההדרכה וחדרי הדיונים, לבין מה שהתרחש בשטח. וזה יהיה מורכב יותר, כי המון מפקדים ולוחמים התראיינו בשם מלא, בפנים גלויות ועם שמות היחידות, וזו תהיה מערכה מורכבת וארוכה, שגם בה נצטרך לנצח.
4
את יתרת חייו (עד 120) החליט חברי שי חרמש להעביר בדיור מוגן - ואל יהא הדבר קל בעיניכם. לפני 60 שנה הוא נמנה עם מייסדי כפר עזה, איש ציבור, ראש מועצה, גזבר הסוכנות, ח"כ ואיש רעים. בשבת הארורה רצחו חיות האדם את בנו עומר בביתו בקיבוץ, ושי לא יחזור לכפר עזה. וזוהי קריעה גדולה שנקרעת בין האדם לבין מפעל חייו.
השבוע שלח לי שי תכתובת וואטסאפ עם חבריו בעקבות שקף של חמאס שפורסם ב־ 2018 והמתאר את נאומי הניצחון המתוכננים: אסמאעיל הנייה בנחל עוז, חליל אל־חיה בכפר עזה ונאפד עזאם בבארי. עד כדי כך הייתה מונחת הכתובת על הקיר. ואז שולח שי חרמש וואטסאפ לחבריו: "מיהו החליל הזה? אם חשוב לו לבקר בכפר עזה – תן לי נייד שלו ואזמין אותו לביקור". השקף הזה הפך נושא לגיחוך וצחוקים בקבוצת הוואטסאפ של שי וחבריו. זה היה לפני חמש וחצי שנים, ואז הם צחקו. ב־7 באוקטובר החיוך נמחק להם, לצה"ל ולכולנו.
לאחר שצה"ל יסיים את משימתו ברצועת עזה, חמאס והעזתים יצטרכו לקבל תשובה ציונית הולמת: התיישבות גדולה יותר, חזקה יותר, משגשגת יותר בעוטף עם חקלאות מתקדמת, אטרקציות, פסטיבלים, תיירות ותעשייה – ציונות 2024.
5
התקפות הסייבר נגד מדינת ישראל גברו מאז פרוץ המלחמה פי שבעה.
זה מגיע מהאיראנים, מחיזבאללה, מחמאס, מהרוסים ומשליחים ממדינות מוזרות אחרות. הדבר המדהים ומעורר ההערכה הוא שלמרות כל אלה, הרציפות התפקודית של מדינת ישראל ושל צה"ל ושל המערכות האסטרטגיות שלנו לא נפגעת, ושהגורמים הישראליים מסכלים ומתגברים עם יכולת הגנתית מרשימה ושקטה. וזהו דבר שצריך לזקוף לזכותו של ראש הממשלה נתניהו. הוא כבר שנים פריק של הנושא. לא הניח ולא הרפה, התווכח עם שרי האוצר, תקצב, הוביל ודרש שלישראל תהיה יכולת הגנה חזקה בסייבר, והיא כעת לרשותנו – על היכולת ההתקפית לא מדברים.
6
נסעתי השבוע למכללת עמק יזרעאל ל"קתדרה" לתת הרצאה על המלחמה ועל ההשפעות שלה: הביטחוניות, המדיניות, הכלכליות, החברתיות והפוליטיות. האמת היא שהתרגשתי, לא מעצם ההרצאה, אלא מהקהל שניצב מולי. מאות ותיקות וותיקי עמק יזרעאל, שהיו בעיניי תמיד לאגדה, לא במעט בהשראת ספריו של מאיר שלו ז"ל.
נשים וגברים חלוצים וציונים, דור ראשון או שני ששתלו עץ, בנו בית וסללו דרך בעמק ובישראל. שחלמו ולחמו והגשימו ושהם קצת מודאגים.
ניסיתי גם להרגיע ולהסביר שבמסעותיי אני למד שיש עם מי לתקן ויש עם מי לבנות ולהיבנות כאן – אני מקווה שהצלחתי.
תהיו טובים, שבת שלום.