בזו אחר זו ומבלי לעורר רעש גדול מדי, החטיפו לישראל השבוע שתיים מידידותיה הערביות בעיטה קלה בישבן. ראשונה הייתה קטאר, בדרכה האלגנטית וכאילו ללא תכנון. דובר משרד החוץ הקטארי, מאג'ד אל־אנסארי, הופיע בפני עיתונאים כמנהגו מדי שבוע, ונשאל על בנימין נתניהו.
אי אפשר איתה, יהיה קשה בלעדיה: קטאר לא תסתפק בתפקיד המתווכת
קטאר טוענת: "נתניהו מנסה לעכב עסקת חטופים ולהאריך את המלחמה"
כמה ימים לפני כן צוטט ראש הממשלה כשהכריז כי קטאר יכולה ללחוץ יותר על חמאס, אבל איננה עושה מספיק. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה יוצאות מפיו מילים חריפות כלפי הנסיכות. בשלבים מוקדמים יותר של המלחמה הוא אמר כי במובן מסוים, קטאר יותר בעייתית מהאו"ם. עיתונאי חרוץ שאל את הדובר הקטארי לדעתו. אל־אנסארי הגיב בצורה שמזכירה את סגנונו של בנימין נתניהו. תחילה נקט סלחנות אבהית מהסוג שנועד להקטין את יריבו, ועליה הוסיף כמה מילים בעוקצנות מחודדת שכל מטרתה לשפדו.
"את הדברים הללו ודומיהם", ענה אל־אנסארי, "צריך להבין רק במסגרת הצורך לצבור הון פוליטי אישי. הם תוצאה של משברים פנימיים שאין להם קשר לשחרור החטופים ולא לסבל של תושבי עזה". אחר כך אמר: "אנחנו לא מתעסקים בדברים האלה אלא ממשיכים במאמצים (של התיווך). הם יימשכו למרות ההצהרות הריקות".
דמיינו פוליטיקאי ישראלי, או דובר ממשלתי מפורסם, מדבר בלשון כזו על מנהיג מדינה שכנה. מאשים אותו במניעים אישיים, רומז כי אינו מצליח לייצב את הזירה הפנימית, וקובע כי דבריו הם מילים נבובות.
חלפה יממה, וגם בהאג צלצלו לנו הפעמונים. בבית המשפט הבינלאומי לצדק מתנהל כבר מיום שני מרתון טיעונים. ראשיתו בדרישה של הרשות הפלסטינית לקיים דיון בשאלה אם הכיבוש הישראלי חוקי. בדצמבר 2022 התכנסה העצרת הכללית של האו"ם וקיבלה החלטה ברוב גדול לבקש חוות דעת בנוגע לשאלה מבית המשפט הבינלאומי. כך נולדה השבוע ההצגה הכי טובה בעיר. עשרות טוענים עלו בזה אחר זה והשמיעו עמדה משפטית בנוגע לחוקיות הכיבוש. מדינות וארגונים. דבר בערכאה הזאת אינו מחייב או בעל שיניים, כמו שנהוג להרגיע אצלנו, אבל המופע שמתקיים שם השבוע הוא תיאור עדכני של תדמית ישראל בעולם בימים אלה.
אז שלשום עלתה לדוכן ד"ר יסמין מוסא, היועצת המשפטית של משרד החוץ המצרי. היא האשימה את ישראל בביצוע מעשי טבח בעזה, וקבעה כי היא מבצעת פשעים נגד האנושות. זאת עמדתה הרשמית של מצרים. משתמע ממנה כי מקומם של קצינים, פקידים בכירים ושרים ישראלים בבית המשפט הפלילי בהאג. "ישראל כופה על הפלסטינים מדיניות של מצור והרעבה", סיפרה מוסא לשופטים. היא תקפה את עילת יציאתה של ישראל למערכה בעזה. "אין קשר בין מה שעושה ישראל לזכותה להגן על עצמה".
מחר יסתיים מרתון הטיעונים. לשופטים יש זמן רב, כמעט שנה, כדי לגבש חוות דעת עבור העצרת הכללית של האו"ם. להחלטה כאמור אין תוקף מעשי, אבל כוחה במשפט הציבור. היא תעניק הכשר או גינוי בינלאומי לשליטה הישראלית על הפלסטינים. חברות מסחריות, מדינות או גופים פיננסיים יוכלו להגיד כי האו"ם החליט לראות בישראל מדינה כובשת, ומשום כך הם מחרימים אותה. אויבי ישראל יעשו בכך שימוש ללא הרף.
גם אם גדלנו לאור הפתווא של דוד בן־גוריון, שלפיה לא חשוב מה יאמרו הגויים, יותר חשוב מה יעשו היהודים, עדיין קשה להתעלם מהמסקנה. דווקא בימים אלה, בעודנו מלקקים את פצעי השבת השחורה ומייחלים לשיבת חטופינו, העולם חושב כי אנחנו הרעים בסיפור הפלסטיני. התקשורת הישראלית, שחוסכת מקהליה את התמונות מעזה בימים אלה, מיעטה לספר על המתרחש בהאג. אבל בסולם התדמית העולמית, ישראל של היום ממוקמת במקום טוב לצד רוסיה של ולדימיר פוטין, כמה מדרגות למטה מסין, ופחות או יותר היכן שהייתה במשך שנים דרום אפריקה עד שפנתה לפיוס פנימי. זאת התמונה הכללית שמצטיירת מהאג.
דיפלומט זר שמכיר היטב את ישראל ושכנותיה אמר לי השבוע כי תדמיתה של ישראל הגיעה לשפל בימים אלה. התנהגותה במרחב האזורי ילדותית, הוא התלונן. היא מתחפרת בתוך עמדת הקורבן ומסרבת לשמוע מילות ביקורת או עצות הגיוניות. אף שהרגה כ־30 אלף פלסטינים ברצועה, היא עדיין רואה את עצמה הנפגעת היחידה בטרגדיה המתרחשת לנגד עינינו. "המצב לא מצחיק, אבל אתם עושים מעצמכם צחוק", הוא הוסיף ללא סינון.
אנחנו והקטארים
לא במקרה כיניתי לעיל את קטאר מדינה ידידה. ישראל אכן מקיימת יחסים חמים איתה. הרחק מאור הזרקורים, אבל מקיימת. לא מאהבה, אלא מפאת הצורך. לפעמים גם בשל התלות. בדיפלומטיה האזורית של ימינו אין יחסים בשחור ולבן. מארג האינטרסים של כל בירה סבוך ולעתים סותר את יחסיה הטובים עם רעותה. כולם מדברים עם כולם, וכשצריך לדפוק מישהו, דופקים אותו, ואחרי כמה שעות, או ימים, מתקשרים לבקש ממנו טובה, ולהפך.
קטאר היא מדינה ערבית קטנה ופגיעה, וחלק מעוצמתה היא בנתה לאורך השנים באמצעות בריתות עם ארגוני ג'יהאד או רוצחים שפלים. היא לא המציאה דבר, אלא למדה מאחותה הגדולה סעודיה. פתרון סכסוך באמצעות מזוודות דולרים זה אמצעי שהסעודים פיתחו ושכללו עוד הרבה לפני שקטאר החלה לשחק תפקיד באזור.
כבר שנים מחבקת קטאר את חמאס. מבחינתם זה מהלך גאוני. הוא היה כזה בראשיתו, והוא קוצר את פירותיו היום. החיבוק הזה, כמו גם אל־ג'זירה והקו העצמאי שלה, הם נכסים. הם העניקו לקטאר אשראי רב בקרב הפלסטינים וברחוב הערבי. הם אפשרו לה להיות שחקן מרכזי בסוגיה הפלסטינית ובסכסוך שמנהל את המזרח התיכון. הם מאפשרים להם לערבב אותנו ולהשפיע על החלטות בהנהגה הישראלית. מתי הצליחה מדינה רחוקה במפרץ להשפיע על ישראל ככה? ישראל החזקה, הבת המועדפת על וושינגטון, המנהלת את ענייני הפלסטינים בקשיחות.
ממשלות ישראל נהנו מהחיבוק הזה. הקִרבה לחמאס העניקה לקטאר נתיבות אל מנהיגיה, והפכה אותה למתווך יעיל במצבי דחק. אומנם המצרים היו בשטח, כל העת מוכנים לתווך, אבל לא תמיד חשה הנהגת חמאס נוח עם המעורבות המצרית. הקטארים ידעו לרכך כשצריך.
הם רציניים וכבדי ראש, בעלי יכולת התמדה, עשירים היודעים לנהל את הכסף הרב שנפל בחיקם. ההתקרבות שלהם לבית הלבן, במיוחד אחרי משבר הנפט שיצרה המלחמה באוקראינה, הקפיצה אותם אל לב הקונצנזוס של מעצמות המערב. קטאר לא תיעלם מהאזור בקרוב. יש סיכוי שנוכחותה ותפקידה אף יתחזקו. מי שרואה בה אויבת ישראל, מוזמן לנתק איתה יחסים. הרי עם אויבים לא מדברים. או בעצם כן מדברים, רק אם הם משלמים דמי שתיקה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל