אהוד ברק הוא כרגע בתפקיד הסבא הנרגן, החד והחכם, שפולט תרחישים קיצוניים ומציע תסריטים מופרכים. בעולם מושלם, ראש הממשלה בנימין נתניהו היה מזמין את ברק לממשלתו כיועץ או כשר בכיר. נעזר ביכולותיו, רעיונותיו וניסיונו. זה היה יכול להיות ווין־ווין. גם מוריד את הווליום של ההתנגדות לממשלתו וגם מצרף אליו את אחד הכוחות החוץ־פרלמנטריים החזקים, המקוריים והנועזים שידעה המדינה. אך העולם אינו מושלם. ונתניהו נשאר פוליטיקאי, גם אחרי 7 באוקטובר. 

ברק נותר עם תאריו המדהימים - רמטכ"ל, ראש ממשלה, מפקד סיירת מטכ"ל, שר ביטחון, החייל המעוטר וכו' וכו' - בביתו המפואר, במגדל תל־אביבי יוקרתי, מר נפש, כועס ולעתים יוצא משליטה. השבוע קרא לעשרות אלפים לצור על הכנסת במשך שבועות: "שיהיו שם באוהלים יום ולילה, עד שהממשלה תיפול. שכל ראשי המשק יתאחדו. יו"ר ההסתדרות, ועד ראשי האוניברסיטאות, המכינות, ראשי ההייטק, תנועות הנוער. כולם. צריכים להשבית את המדינה ולעלות לירושלים עד שביבי יקבע מועד לבחירות". 

ההצעות המוזרות נופלות על אוזניים ערלות. איש לא נענה להן. לא נרשמה עלייה המונית לבירה. ברק בן 82, לא רק נראה צעיר לגילו, הוא נראה על־גילי. כשהוא מגיע להתראיין, הוא חורך את האולפן. קולו רם אך צרוד. זקנו מוסיף לו ארשת של נביא זעם. הוא יורה משפטים ארוכים ומסובכים. קשה לעקוב אחריו, קשה יותר לעצור אותו. הוא בטנטרום: "גנץ ואיזנקוט צריכים להישאר בממשלה ולהפיל אותה מבפנים. לפטר את נתניהו. לקרוא לבחירות כאן ועכשיו".  

תפיסת עולמו סדורה, רהוטה, חד־משמעית ובעיקר - מהפכנית. לא ברור מה חשוב יותר מבחינתו: דאגתו למדינה או שנאתו למנהיגה. הוא לא יכול לשאת את נתניהו כראש ממשלה. "ניהול המלחמה גדול על ביבי בשלוש מידות", הוא אומר. 

ברק כמעט אינו מקשיב. הוא מסוגל להמשיך במונולוגים עד אין קץ. יש לו משפטים שקל לצטט אותם ככותרות למהדורות החדשות. לוחם אמיץ וקופירייטר מפציץ. דבריו בדרך כלל קוהרנטיים, רציונליים עד שהוא מתאר תרחישים פנטזיונריים. אין עוד אדם כזה בישראל. בגלל זה הוא מרתיח את המחנה הביביסטי. מטריף את יאיר נתניהו ומסעיר את תומכי הממשלה. 

שני צילומים בלתי מחמיאים שלו רצים בטוויטר לחלופין. האחד עם חם צוואר בניו יורק, בכניסה לבניין הדירות של ג'פרי אפשטיין. השני, כשרגלו על אסלת שירותים עם כוס יין ביד. תמונות שאחריהן לא צריך להוסיף דבר. אימג'ים חזקים שלא זקוקים לכתב אשמה. כל ישראלי משלים בדמיונו את החסר עם מדרש תמונה. אפשטיין. שירותים. יין. חם צוואר. 

בתגובה לפוסטים שהוא מעלה יש מאות תגובות. רובן גרועות. השבוע כתב על ביבי: "המלך הוא עירום". ועונים לו, "היחידי שתפסו אותו בעירום, זה אתה". "אתה נזק, רשע מרושע", "מחריב את המדינה", "אובססיבי", "לך קיבינימט". אלה המתונות שבתגובות. 

האיש הוא גיבור ישראל, שבזמנים אחרים היו מצדיעים לו בהכנעה, בלי לומר מילה. הוא מואשם בכך שיצא מלבנון כדי לקנות שקט, ולכן גם הוא היה שבוי בקונספציה של לתת לאויבים להתחמש על הגבול, בזמן שאנחנו סוגרים חופשות בחו"ל. ייאמר לזכותו שלא אכפת לו שהוא כבר לא אהוב ובוודאי שאינו בחיר. ססמת הבחירות שלו בזמנו הייתה "לא סחבק. מנהיג". היום הוא לא זה ולא זה. 

הוא מקורי. שנון ומפוזיציה של מביט מהצד, זורק אמירות מקוממות. קשות. כמו סבא שיושב על הספה ויורה הערות מעליבות כלפי בני המשפחה. כולם מכבדים אותו אך לא באמת מקשיבים לו. תהרסו את המדינה ותבנו מחדש. פרקו את המוסדות. תתלשו את השרים. תורידו את המנהיגים. כן, כן, סבא, תאכל מהר, האוכל מתקרר. 

בעולם מושלם, ברק היה מגויס לממשלה במקום ראשי מפלגות מחרחרי ריב ומעוררי מדון. הוא היה יכול להיות בעל תפקיד בכיר, כי זו שעת חירום. להנהיג את משחק השחמט האזורי מול אויבינו המרים בצורה הכי נועזת וקטלנית האפשרית. אם ביבי וברק היו חוברים, היו ממתנים זה את זה. שני מנהיגים חכמים, בערך בני 80, מנהלים את קרב חייהם ומצילים את המדינה. מראים לעולם מהי אחדות אמיתית. א־פוליטית. מסמנים לאויבינו שאין להם עם מי להתעסק כאן. שעת משבר היא גם שעת מבחן. אך אצלנו, כל המנהיגים נכשלים כל אחד בתחומו, כל אחד בדרכו.