יום אחרי שחגגתי 34 קרסתי בבית.

צה"ל תקף הלילה ברצועה; חילוקי דעות קשים בין נתניהו לנשיא ביידן
לאחר ימים ללא גשם: כיצד צפויה להיראות השבת? | תחזית מזג האוויר המלאה

היה זה 4 לפנות בוקר, ולמזלי הגדול גפן ישנה אצל אבא שלה. בהתחלה חשבתי שאלו כאבי מחזור רגילים, פוסט־קורונה או סתם רגל שנרדמה. קמתי מהספה והסתובבתי בבית, הלכתי מחדר לחדר, אספתי צעצועים, מילאתי את מתקן הכוסות החד־פעמיות, אפילו הפעלתי מכונת כביסה.

השעה 5 בבוקר, והכאב המעומעם ברגל מתחזק ועובר גם לגב ולבטן התחתונה. אלו כבר לא כאבים רגילים, אין פה גוזמה ספרותית, היו לי צירים של ממש. התלבשתי במהירות והתחלתי להזיע מכאב, לקחתי את מפתחות הרכב תוך שאני נאנחת מכאבים ובדקתי בווייז כמה זמן עד לוולפסון וכמה זמן עד לאסף הרופא. לוולפסון 12 דקות, ולאסף הרופא לא הספקתי, התמוטטתי על הרצפה וצרחתי את שמו של שרון, השכן ממולי. הוא לא הגיב, כנראה שישן חזק מדי.

טלפנתי למד"א. ענתה לי מוקדנית. “בבקשה תבואו, אני מתמוטטת", אמרתי לה. “איפה את גרה? מה קרה לך? מה תעודת הזהות שלך?", שאלה. דקלמתי לה הכל במהירות, אין לי מושג איך הבינה. שבע דקות אחרי כן הם הגיעו וחיברו אותי למכשירים, לחץ הדם שלי עמד על 200.

“אסף הרופא עמוס", אמרה נהגת האמבולנס כשהיינו בתוכו ואני נאנקת, נושכת את עצמי ובוכה. “סעי לקפלן", ענתה לה הפרמדיקית וקשרה אותי. “בבקשה", מלמלתי. “כואב לי, בבקשה". היא שוב בדקה את לחץ הדם, הוא לא ירד. “שימי סירנה", הורתה לה.

אנחנו בקפלן, רופא מקסים בשם הדר מחכה לי, לדעתי הוא בן גילי וכולו לב. “כואב לי, אני מתחננת, כואב לי". בתוך רגע יש לי וריד פתוח ותרופה נגד כאבים כבר מטפטפת לתוכו, דקות חולפות, הדר אוחז בידי: “אני פה, אנחנו פה, ואני דואג לך, אני מבטיח, בסדר?".

“בבקשה", אני עוצמת את העיניים ודמעות יורדות, מהכאב התחלתי לנשוך את ברזילי המיטה, אף על פי שזה עושה לי צמרמורת. עשר דקות עוברות, זה לא משפיע. אני צורחת ומעירה את כל המיון, בדרך כלל אני לא דרמה קווין, אבל כאבים כאלו לא חוויתי אפילו בלידתי. הדר מביא מורפיום, מנה ראשונה וכלום לא קורה. מורפיום! וכלום!

אנחנו ממתינים עוד 20 דקות, הכאב רק מתחזק, אני מקבלת עוד מנה של מורפיום, חום נעים מתפזר לי בגוף אבל הכאב נשאר בעינו. הדר אובד עצות, הוא לוקח לי דם מגב כף היד ושולח לבדיקות, מזמין סי־טי, ומבצע לי אולטרה־סאונד במקום. אני כאובה ומובלת לסי־טי. “עוד מורפיום", מתחננת. “לא, מרסל", הוא מחליט, “אני אהרוג אותך ככה". לפי בדיקת הסי־טי, אלו לא אבנים בכליות. הכאב קצת נרגע, מעלים אותי למיון נשים.

בדיקת בטא, אני לא בהריון, אנחת רווחה. עוברת בדיקת אולטרה־סאונד, ופניו של הטכנאי נראות מודאגות. על השחלה מין גוש שעבר מזמן את ממדי הציסטה. “צריך לנתח", מחליטים הרופאים, גם הבכירים, ולוקחים מרקרים לראות שזה לא סרטני. “גבולי", הם קוראים לזה, “כך או כך, צריך לנתח".

את המילים הללו שמעתי גם בפגישות טרום־הניתוח שבהן הייתי. אני מתפרקת מול הרופאים, הגבולי הזה גומר אותי, לא בגלל החרדה על חיי, בגלל החרדה על חיי בתי, רק התחלנו, וסוף־סוף טוב לי כל כך. ורק היא עומדת אל מולי וחיוכה והשירים שלנו והמשחקים והטיולים. “בבקשה", אני בוכה לרופא המנתח, “תעזרו לי".

“נוציא את זה, ואת תהיי בסדר", אומר המנתח. “אתה בטוח?", אני שואלת.

“אין בטוח ברפואה, אבל הרבה נשים עברו את זה, ואת תהיי בסדר".

אחותי ואמא שלי חוזרות איתי הביתה. אמא שלי מלטפת אותי ומנשקת. הרבה זמן שתינו הובכנו מזה, אבל הפעם אני לא רוצה שזה ייפסק, אולי בפעם הראשונה בחיי. אמילי אחותי מסדרת את מגירות הבית שלי, ממיינת, מעסיקה את עצמה, ואבא שלי חופר לכולנו בכל חמש דקות בטלפון. אחיותיי מתקשרות, חבריי נרתמים לעזור עם גפן, ואני, בדרך לא אופיינית לי - הלוא אני לביאה, וניתוחים מעולם לא הפחידו אותי - לא מפסיקה לבכות.

עד רגע אחד קטן שבו אמי ואחותי מבשלות, ובינתיים אני לוקחת את גפן לחדר, אנחנו פותחות את אחת ממתנות יום ההולדת שלה, זו עוגה כזו שצריך להרכיב ולחבר לה נרות שמאירים ומשמיעים מוזיקה. “אמא, למה את עצובה?", היא שואלת אותי. “אני בכלל לא עצובה", אני עונה לה ומנשקת את תלתליה. אמי נדרכת לחדר. “אוי, יש לי נזלת", אני יוצאת מהחדר ואמי יושבת שם במקומי, בחדר הרחצה אני מתפרקת ומטלפנת מיד לאורית, חברה שהזנחתי. לפני שנתיים טסה לחו"ל, לניתוח חירום בעקבות גידול שנמצא לה בראש, אני מספרת לה מה קרה, והיא נקרעת מצחוק, פשוטו כמשמעו. “מרסל, הגוף שלי רקוב מבפנים בעקבות הניתוח ההוא, אבל הנה, אני בריאה וצוחקת, ויש לי ילדים ובעל, והכל בסדר, מתמודדים, יוציאו ותחזרי לגפן, את חייבת להתחיל לשמוח".

בורכתי בחברים כאלו. אני שוטפת את הפנים, הולכת למקרר, לוקחת שוקולד ושבה לחדר. “מה יש לי מאחורי הגב?", אני שואלת את גפן. “הפתעה!", היא אומרת, ואני מגישה לה את השוקולד. אחר כך אני יושבת על ידה ומביטה בה לועסת. “גפן, ביום רביעי סבתא תהיה איתך וגם אבא ייקח אותך לג'ימבורי, וגם הסבתא השנייה תקנה לך הפתעות. אמא טסה קצת במטוס לעבודה שלה וחוזרת, טוב?".
“כדי להביא לנו כסף לצרפת?", היא שואלת.

בכל פעם שיש לי הרצאה, סדנה או משהו שגורם לי להיעדר, אני מסבירה שזה כדי להרוויח כסף ובשביל מה הכסף? כדי שיהיה לנו מספיק לטיסה ליורודיסני בצרפת ונוכל לפגוש את מיקי מאוס ודונלד דאק.

“כן!", אני עונה לה והיא דווקא שמחה מכל הפינוקים, היא גם יודעת שכשאמא הולכת, היא תמיד חוזרת.

אני מפחדת, לא פחדתי ככה מימיי, אני כל כך מקווה שיוציאו את הגוש הזה, שהגיע בזמן הלא נכון למקום הלא נכון, וכל זה יהיה מאחוריי, שלא יהיה משהו נורא יותר, שאוכל להרגיש טוב יותר, להפסיק להיות כל כך עייפה, לגדל את אהבת חיי באושר ובבריאות, לאהוב שוב ולהיות נאהבת ולכתוב, לא להפסיק לכתוב.

אני יודעת שזה נשמע, נראה ונקרא כמו קלישאה, אבל אם צודק הדוקטור והכל יעבור בשלום, אשנה את התזונה שלי, אדאג לעצמי קצת יותר, אעריך את העבודה שלי ואת המתנות שקיבלתי פי כמה ואנוח מעט, כי כבר מעל עשור שאני כל הזמן רצה.

שלחתי לכם כל כך הרבה סיפורים, כל שאבקש בתמורה הוא שתשלחו לי אנרגיות טובות כדי שהטור הבא יהיה משמח ואפתח אותו במילים “בגיל 34 ושבוע, התחלתי לחיות".

מרסל.