האסון הנורא והמלחמה שפרצה בעקבותיו הפכו את רוב השיטות הפוליטיות המקובלות בבחירות בזמן שג בחירות, ללא יוצא מן הכלל. למעשה, הקמפיין המוניציפלי התקיים פעמיים. לפני מתקפת 7 באוקטובר זה היה בדיוק הקמפיין ה"נכון": אגרסיבי, יחצני, יצרי, מלוכלך ומכפיש. כזה שגם אמור היה להוות פרומו מדויק לקראת העתיד לבוא בבחירות לכנסת ה־26, מתי שלא יתרגשו עלינו.
הקמפיין המוניציפלי השני, זה של פוסט 7 באוקטובר, יצא באיחור של ארבעה חודשים ובמתכונת שהייתה הכי לא נכונה פוליטית והכי נכונה אנושית, רה ללא לגיטימיות וללא רלוונטיות בעליל. הציבור לא היה מוכן נפשית, פיזית ומנטלית לעוד סבב של קרבות בוץ - והמועמדים והקמפיינירים קלטו את הלך הרוח והורידו פרופיל.
מועמדים מטעם הליכוד דאגו להרחיק את עצמם מהמפלגה ובעיקר – מהעומד בראשה. לליכוד ולמפלגות הגוש שלו ניבאו מפלה היסטורית. מובילי המחאה מצדם קיוו לרשום הישג מסחרר, להתפרץ אל הזירה הפוליטית ולחולל בה מהפך. תחילה ברמה המוניציפלית ומשם לזנק אל פסגת הפוליטיקה הארצית.
איש מקרב השחקנים – לא במחנה תומכי ביבי ולא במחנה שונאיו – לא ציפה לסיבה שבגללה הכל יתהפך וכמעט שום תחזית לא תתממש. המלחמה טרפה הרבה קלפים, כולל המוניציפליים. מי שהיה נחוש להעניש את הקואליציה על סיוטי הרפורמה והמחאה נגדה בקלפי המקומי – איבד חשק ומוטיבציה. רבים גויסו, רבים פונו וכולם ללא יוצא מן הכלל חוו טראומה שלא השאירה הרבה מקום לשיקולי נקמה פוליטית על מה שקרה במציאות שהייתה ואיננה עוד.
רבים מהמועמדים החדשים נקלעו לבעיה זהה: הם איבדו הזדמנות להתבלט ולהוכיח את עצמם לציבור ההמום והטרוד. לעומתם, ראשי הרשויות המכהנים התבלטו בלי שעשו לשם כך מאמץ פוליטי או יחצני יוצא דופן. הם פשוט תפקדו ופעלו מתוקף תפקידם: טיפלו במקלטים הציבוריים, הגיבו על אזעקות "צבע אדום", עדכנו על נפילות ועל פגיעות – בקיצור, נכחו. מלחמה, מסתבר, היא הבסיס הטוב ביותר לקמפיין בחירות אידיאלי - אף שאיש מאלה שהרוויחו מהמצב שנוצר לא ייחל כמובן לנסיבות שכאלה, גם אם האירועים היטיבו עמם לקראת הבחירות המקומיות.
מדוע? ייתכן שהציבור טרם השתכנע כי נתניהו "הוא הראש, הוא האשם". ייתכן, וזו נראית אפשרות סבירה עוד יותר, כי הציבור טרם התפנה לעסוק בסוגיית האשמה והאשמים ולחלק ציונים בהתאם. הציבור פשוט לא שם. זה טוב? זה רע? תלוי את מי שואלים. מסקנה שנייה: המחאה לא רשמה הצלחה מסחררת כפי שרבים העריכו שיקרה.
אומנם "חוזה חדש" - המותג הפוליטי של המחאה – רשם הישג בתור גוף מתמודד חדש ונציגיו נכנסו ל־26 מועצות (כאשר בחלק מהרשויות אנשי "חוזה חדש" חברו לרשימות קיימות), אך התוצאה עדיין רחוקה דרמטית מהצפי. הפרויקט "חוזה חדש" קיבל תוצאה שמספיקה כדי לצאת לציבור עם ההצהרה "ניצחנו", אך לא מספיקה כדי לנבא הצלחה מסחררת בבחירות הארציות, תגענה כאשר תגענה.
שתי המפלגות רצו לראשונה בבחירות מקומיות, ואם לשפוט לפי מבחן התוצאה, סער וחבריו רשמו הישג משמעותי יותר. תקווה חדשה שהיא, בשונה מכחול לבן, מפלגה קטנה יחסית - עברה בהצלחה את המבחן המוניציפלי והוכיחה כי לקראת הבחירות הכלליות יש לה תשתית מוניציפלית בסדר גודל של מפלגה גדולה בעשרות רשויות.
אפרופו שיתופי פעולה, היו למפלגתו של סער הרבה כאלה, ולרוב דווקא עם נציגי הליכוד. זה דווקא לא צריך להטעות. תקווה חדשה אינה בדרך לליכוד, אלא בדרך להשתרש ולהיבנות כגוף פוליטי עצמאי הממוקם באזורי החיוג של הימין המתון והליברלי. ההצלחה המוניציפלית עדיין לא מבטיחה לגדעון סער הצלחה בבחירות לכנסת, אך בהחלט מוסיפה לו ולמפלגתו נקודות בדרך לשם. רשת מוניציפלית פעילה וענפה היא בהחלט בסיס טוב למפלגה עם אמביציות ארציות גדולות.
הצלחתה של תקווה חדשה בבחירות המוניציפליות היא בהחלט סיבה לדאגה של כל גורמי הימין המתון שמתחממים על הקווים לקראת כניסתם לזירה, ובראשם ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט. בשונה מבעבר, צפוי בנט - שנחוש לחזור ולהוביל מפלגת ימין ממלכתי וליברלי - למצוא את עצמו בסיטואציה שבה טרם יצא לו להתמודד בבחירות. בכל המסגרות שאותן הוביל, החל מהבית היהודי, דרך הימין החדש ועד ימינה, קיבל בנט פלטפורמה בעלת תשתית מוניציפלית קיימת. היו לו מטות, אנשים ופעילים מקומיים.
הפעם השטח הסתדר ללא נוכחותו. רוב הגורמים המוניציפליים הפעילים כבר אימצו זהויות מפלגתיות וחילקו את השטח. למועמד חדש, גם אם הוא ראש ממשלה לשעבר, יהיה לא פשוט להיכנס לתמונה הקיימת ולשנותה בהתאם לרצונו. אנשים לא מחליפים זהויות בקלות, בייחוד לאחר שהמפלגות תמכו בהן כספית. זה לא אומר שבנט, יוסי כהן, איילת שקד ואנשי ימין נוספים עלולים למצוא את עצמם מחוץ למשחק, אבל זה רק מבהיר להם כי המשחק הפוליטי הגדול צפוי להיות יותר מורכב ממה שחשבו.
התרעות פיקוד העורף