בשלהי קיץ 1980 רווחה הדעה בוושינגטון כי סיכויי בחירתו מחדש של הנשיא ג'ימי קרטר תלויים בפתרון משבר החטופים האמריקאים באיראן. עם סילוק השאה ועליית חומייני לשלטון ב־1979, נתפסו 52 אמריקאים בבניין השגרירות בטהרן והוחזקו כבני ערובה. עקשנות האיראנים והמבוכה האמריקאית הטילו צל כבד על קרטר. הוא לא נראה כמי שיכול להלך אימים על חומייני ולכופף את ידו.
סינוואר לא יודה בזה, אבל הוא קרוב לעשות את הטעות של חייו
"דבר שלא צריך להיות": האם אנו עדים למחדל נוסף של מערכת הביטחון?
המועמד הרפובליקני לנשיאות רונלד רייגן הוביל ב־16% בסקרים, ומנהלי הקמפיין שלו חששו שהיתרון המשמעותי הזה יימחק אם יצליח קרטר לשחרר את החטופים במהלך דרמטי לפני הבחירות. לוויליאם (ביל) קייסי, מנהל הקמפיין של רייגן, היה שם לתסריט בלהות כזה: "הפתעת אוקטובר".
קייסי, שהקריירה שלו החלה במלחמת העולם השנייה ב־OSS, שירות הביון שהפך בהמשך ל־CIA, הקים בקיץ 1980 רשת של כמאה דיפלומטים, קצינים ונכסים של ה־CIA, כדי שיעקבו אחרי המאמצים הדיפלומטיים של קרטר מול האיראנים. קייסי לא רצה להיות מופתע מהתפתחות שתשפיע על הבחירות.
האם ידע רייגן על הפעילות החשאית שנחשבת כבגידה באינטרסים אמריקאיים? סגנון הניהול של רייגן היה לא מעורב, מאציל סמכויות ולא רוצה לדעת ממה שמדיף ריח רע. קייסי דיבר במלמול שמעטים הבינו אותו, והוא היה כה לא ישיר ומניפולטיבי, שספק אם רייגן שסבל מחירשות הבין מילה.
האיראנים היו קומוניקטיביים יותר מהאמריקאים. שר החוץ האיראני התלונן במסיבת עיתונאים בצרפת ב־1980 על בחישה רפובליקנית במשא ומתן על שחרור בני הערובה. ג'ון מקלין, עיתונאי ב"שיקגו טריביון", שמע ממקור על נסיעה של ג'ורג' בוש, המועמד לתפקיד סגן הנשיא, לפריז באמצע אוקטובר, כדי לדבר על בני הערובה. התגובה שקיבל לשאלתו בנושא, הבהילה את מקלין ומנעה ממנו לפרסם את הדברים.
לקייסי לא היו עכבות בתאוותו לנצח, לכן הוא שילם לאחד מאנשיו שיגנוב את הקלסרים שבהם היה החומר שקרטר קרא ולמד כדי להתכונן לעימות הטלוויזיוני עם רייגן. בקלסרים היה רישום של נקודות תורפה של רייגן וכיצד לתקוף את מדיניותו המוצעת בענייני ביטוח לאומי ורפואי. מכיוון שהקמפיין של רייגן היה מודע לקווי ההתקפה של קרטר, היה להם זמן להתכונן ולעקר אותם מתוכן. שמונה ימים לפני הבחירות ניצח רייגן בעימות.
ב־1991, כשהוא הרבה מעבר למיטבו הקוגניטיבי ואחרי נשיאותו, אמר רייגן לעיתונאים שהוא "עשה כמה דברים בדרך שונה" כדי להביא לשחרור החטופים. הוא סירב להסביר למה התכוון.
חלק מעבודת השטח הטיל קייסי על ג'ון קונולי, מי שהיה בעבר מושל טקסס הדמוקרטי, שהיה בלימוזינה עם הנשיא קנדי ונפצע מ"כדור הקסם" שפגע בקנדי ואחר כך בו. קונולי הפך לרפובליקני וכמו מומרים אחרים, היה מוכן לעשות הכל כדי שרייגן ינצח.
קונולי יצא לסיבוב פגישות במזרח התיכון אצל מנהיגי מדינות ערב, במאמץ לשכנע אותם להשפיע על חומייני לא להגיע לעסקת שחרור החטופים עם קרטר. הוא לקח איתו את בן בארנס, דמות מרכזית בפוליטיקה של טקסס ותומך מובהק ברייגן; בשובם לוושינגטון, חיכה להם ביל קייסי, להוט לשמוע פרטים.
בשנה שעברה, 43 שנים אחרי התרגיל המלוכלך, סיפר בארנס ל"ניו יורק טיימס" את הסיפור. לדבריו "ההיסטוריה צריכה לדעת את האמת". עדותו עזרה לחבר את הקצוות הפרומים של הסיפור שלא כולם האמינו לו, לסתור את האליבי של קייסי ואחרים שניסו להוכיח שלא היו היכן שנאמר שהיו בזמן מסוים. כעת היה ל"טיימס" מידע מוצק כדי לפרסם תחקיר. זה היה אור ירוק לכל העיתונאים ששנים רבות התקשו להציג מקשה עובדתית של האופן שבו מנע קייסי את "הפתעת אוקטובר" וגרם לתבוסתו של קרטר.
זה לא הוכח מעולם, אבל מנהלי הקמפיין של רייגן היו מבועתים מהאפשרות שקרטר יקבל את החטופים לידיו לפני הבחירות. גם לא הוכח שבעקבות ניסיון החילוץ הכושל שנגמר בשני מסוקים אמריקאיים מרוסקים במדבר וחיילים מתים, פתחו בקבוק שמפניה אצל רייגן. אבל ספק אם היו שם פרצופים עגומים. אנשים רבים מדי היו מודעים לאפשרות שמה שמספרים, אכן קרה. רבים מהם לא היו אמריקאים ולכן לא מיהרו לפטפט. בארנס היה עד אמין שהחליט לספר את האמת שלו.
על פי בארנס, בעת מסעו בבירות המזרח התיכון, ניסה קונולי לשכנע מנהיגים שהם יקבלו יחס טוב יותר מרייגן אם ימנעו את שחרור החטופים לפני הבחירות. בארנס הסביר כי רצה לספר את האמת עם אשפוזו של קרטר בהוספיס וטרם מותו. "ההיסטוריה צריכה לשקף את מה שקרה", אמר, "וסופו הקרב של קרטר מעיק עליי.
אני רוצה שהוא יידע את האמת". בארנס סיפר את גרסתו לארבעה אנשים, חלקם עיתונאים ועורכים. כולם אישרו ל"טיימס" כי בארנס סיפר להם את גרסתו. "עד כמה שידוע לי, בארנס מעולם לא שיקר לי", העיד אחד מהם. כאשר החלו העיתונאים לחפור בסיפור, הם גילו שעדותו של בארנס הייתה כסף קטן בהשוואה למה שגילו. רשימת עדי הראייה והשמיעה הייתה מפחידה בהיקפה.
אבולחסן בני־סדר היה נשיא איראן זמן קצר עד שנאלץ להימלט. בזיכרונותיו, "תורי לדבר", הוא כתב: "בסוף אוקטובר 1980 כולם דיברו חופשי על ההסכם עם אנשיו של רייגן. ב־27 באוקטובר כתבתי בעיתון המהפכה מאמר מערכת שבו טענתי שקרטר כבר לא שולט במדיניות החוץ של אמריקה והשאיר את המגרש למי שניהלו משא ומתן עם האייתוללות בנושא החטופים".
"הפתעת אוקטובר" עלתה בראיון עם יצחק שמיר ב־1993. כאשר נשאל אם יש ממש בסיפור, ענה שמיר ללא היסוס: "כמובן... אני יודע שבאמריקה יודעים את האמת", וסירב להרחיב.
בביקור של ג'ימי קרטר בעזה ב־1996, כשכבר היה אזרח פרטי אך שליח של הנשיא קלינטון, אמר ערפאת לקרטר: "עליך לדעת שב־1980 פנו אליי הרפובליקנים עם הצעה לעסקת נשק, אם אוכל לשכנע את איראן לאחוז בבני הערובה עד אחרי הבחירות. אני רוצה שתדע שסירבתי להם".
ב־OSS למד קייסי לחתוך פינות ולהתעלם מפקודות. הוא היה באירופה כשנגמרה מלחמת העולם השנייה והיה מודע להוראה של גנרל אייזנהאואר לא לגייס שבויי מלחמה לעבוד באמריקה. קייסי עקף את הפקודה הזאת וגייס גרמנים שקרא להם "מתנדבים". מדענים בעלי עבר נאצי הם שהקימו את תוכנית החלל האמריקאית.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה היו הרפובליקנים מוכנים לשבור את הכלים כדי לנצח בבחירות. אחד התקדימים היה ב־1968, כאשר ריצ'רד ניקסון התמודד על הנשיאות מול יוברט המפרי. הוכח שהקמפיין של ניקסון שיתף פעולה בחשאי עם ממשלת דרום וייטנאם כדי למנוע מהנשיא לינדון ג'ונסון מלהגיע להסכם שלום עם צפון וייטנאם.
ניקסון חשש שהסכם שלום כזה יכריע את הכף לטובת המפרי, סגנו של ג'ונסון. את הציניות של ניקסון ניתן לאמוד גם במותם של 20 אלף חיילים אמריקאים ומאות אלפי פצועים. 52 חטופים אמריקאים שנכלאו בשגרירות האמריקאית בטהרן על ידי כוחות המהפכה של חומייני, היו כלום בהשוואה לווייטנאם. כל מה שנדרש מהם ללא ידיעתם, היה להישאר בשבי כמה חודשים נוספים.
קייסי לא הסתיר את דעותיו. הוא אמר לכתב של ה"טיימס" שהוא מאמין שקרטר מוכן להשתמש בחטופים כניצבים בהתמודדות הפוליטית. "אנחנו מצפים שקרטר יעשה כל דבר כדי להיבחר שוב, ואנחנו נהיה מוכנים לכל דבר. אם קרטר יעשה משהו עם החטופים וישלוף שפן מהכובע כפי שרק נשיא מתמודד יכול, נהיה בצרה גדולה".
קייסי הניח תשתית רעיונית: אם החטופים ישוחררו, הוא רצה שהבוחרים יחשבו שקרטר שילם עבור השחרור מחיר גבוה מדי. על פי מסמכים שמצא כתב של ה"טיימס", אנשי יחסי הציבור של רייגן פיזרו שמועות בדבר "שוחד אפשרי" מטעם חוגי קרטר להשיג את שחרור החטופים.
קייסי שלח מסר לאיראנים שהם יוכלו להשיג עסקה טובה יותר מרייגן. קייסי ידע שערפאת תיווך את שחרורם של 13 חטופים, נשים ושחורים באמצע נובמבר 1979.
האיראנים משכו את המשא ומתן עם קרטר ממניעים לא ברורים. קרטר היה משוכנע כי הגיע איתם להבנה בספטמבר 1980, ולפתע נשמעו דרישות חדשות ומנופחות, והמשא ומתן נתקע. הסקרים הראו שקרטר סגר על יתרונו של רייגן במספר חד־ספרתי עשרה ימים לפני הבחירות. ועדיין הובס באופן נחרץ, לא על חודו של קול.
באותם ימים ממש תקפה עיראק את איראן והשתיים הידרדרו למלחמה שנמשכה שמונה שנים וגבתה מחירים כבדים בחיי אדם. הנחת העבודה האמריקאית הייתה שאיראן נקלעה למצוקה ותהיה זקוקה לכסף וציוד לחימה, מה שיעשה את המשא ומתן לשחרור החטופים לענייני וקל יותר. זה לא קרה.
התמורה מבחינת קייסי הייתה שווה. רייגן מינה אותו לראש ה־CIA. קייסי נתן אור ירוק לישראל למכור נשק לאיראן. זאת תחילתו של הסקנדל שהתפוצץ ב־1987, כשהתברר שרייגן נתן נשק תמורת חטופים. וכל זה התגלגל לפרשת איראן־קונטראס. לפני שניתן היה לראיין אותו, חלה קייסי בסרטן מוח ואושפז. רעייתו חסמה את הגישה אליו. מה שהוא ידע על "הפתעת אוקטובר", ירד איתו לקבר.
שליחיו של קייסי הגיעו לבירות עולם ויזמו פגישות חשאיות עם נציגים איראנים בתיווך אנשי עסקים בעלי אינטרסים. מוסטפה זיין, איש עסקים לבנוני עם גישה לערפאת, נפגש עם אחד מאנשי קייסי. לפי זיין, הוא נשאל אם ערפאת יהיה מוכן לעזור לשחרר את שאר החטופים. זיין ענה בחיוב. האם אפשר יהיה לשכנע את ערפאת לדחות את מאמצי השחרור עד אחרי הבחירות? האמריקאי טען: "האינטרס הפלסטיני צריך להיות מושקע בנשיא חזק כמו רייגן, מישהו שיהיה מוכן לקדם שלום צודק ובר קיימה במזרח התיכון".
קייסי לא השאיר את מדיניות הדילוגים הנכלולית שלו רק לאנשיו. הוא עצמו יצא לכמה ערים באירופה כדי להפגין בנוכחותו את רצינות הקמפיין וחשיבות שיתוף הפעולה האיראני. מכיוון שהיה בקיא מאנשיו בלהסוות את עקבותיו ולייצר אליבי לכל מקום שנאמר עליו ששם נראה, היה קשה כל כך לקשור את השמועות העקשניות לקרקע המציאות.
בסוף יולי 1980 השתתף קייסי בלונדון בוועידה שעסקה במלחמת העולם השנייה. נוכחותו בלונדון אמורה הייתה לשמש כאליבי מוצק לעובדה שלא השתתף בפגישה עם האיראנים שנערכה באותו זמן במדריד. לפי ההיסטוריון רוברט דאלק, שהיה בלונדון, קייסי הגיע לוועידה למחרת היום של הפגישה במדריד. כאשר נפתחה הוועידה בלונדון ביום שני, 28 ביולי בבוקר, קייסי לא היה שם. לפי רישומי נוכחות מהוועידה, קייסי הופיע רק ב־16:00 אחר הצהריים.
לא היה קשה לשחזר מה שקרה. קייסי טס למדריד, שם פגש את האייתוללה מהדי כָּרוּבִּי, מבכירי המהפכה. קייסי הבטיח לו שאיראנים יקבלו יחס טוב יותר מממשל רייגן. למחרת בבוקר הספיק קייסי לשוב ללונדון, להתחכך בנוכחים, ואחרי הצהריים יצא לשדה התעופה שממנו לקח כנראה את טיסת הקונקורד לוושינגטון. ב־30 בחודש אכל קייסי ארוחת ערב עם בוש במועדון אקסקלוסיבי, שם עדכן כנראה את המועמד לסגנות במסעו החשאי לאירופה. על פי עדותו של ג'משיד האשמי, איש עסקים איראני, קייסי שהה חלק מסוף השבוע במדריד.
ב־2011, במהלך חיפוש במסמכים בספרייה על שם ג'ורג' בוש האב, נמצא מזכר מאת עורך דין בשם צ'סטר פול בבית הלבן, ובו תיעוד של שיחה עם יועץ משפטי בשם וויליאמסון. במזכר נמצא מברק מהשגרירות במדריד שממנו עלה שביל קייסי היה בעיר מסיבות שאינן ידועות.
באותה עת אפילו ג'יימס בייקר, הרל"ש של רייגן ובהמשך שר האוצר שלו, לא הכחיש שקייסי היה במדריד. כאשר נשאל בעניין זה על ידי סטוארט אייזנשטט, מאנשי ממשל קרטר, ענה בייקר: "האם אופתע לגלות שקייסי עשה מה שמייחסים לו? שום דבר בעניינו של קייסי לא יפתיע אותי. הוא חתיכת טיפוס".
בראיון עם טד קופל ב־ABC, העיד ג'משיד שנים לאחר מכן: "קייסי אמר לאיראנים שעליהם להחזיק בבני הערובה עד אחרי הבחירות. הממשל של רייגן יתגמל אותם על שיתוף הפעולה בנשק ובהפשרת נכסים שהוקפאו". בפגישה נוספת בין השניים אמר כָּרובִּי שחומייני אישר את העסקה. האיראנים יתייחסו לבני הערובה כמו לאורחים וישחררו אותם ביום השבעתו של רייגן. על התמורה סוכם מראש.
הסיפור התגלגל שנים כשמועה נטולת ביסוס, עד שכמה עיתונאים רציניים החלו להשמיד את לוח הזמנים של קייסי והוכיחו כי לא היה היכן שטען אלא בערים שבהן נאמר שפגש איראנים. הדרכון של קייסי ובו חתימות הכניסה - נעלם. מיומן הפגישות שלו נתלשו התאריכים הקריטיים של 26־27 ביולי 1980.
שבועות מעטים אחרי השבעת רייגן, התיר הממשל לישראל למכור נשק לאיראן. המכירות נמשכו בסכום כולל של 180 מיליון דולר. "זאת האמת של 'הפתעת אוקטובר'", כותב קאי בירד בביוגרפיה של ג'ימי קרטר, "כמו לווייתן מת ומסריח על החוף. המשמעות מבחינת ממשל קרטר הייתה מזעזעת. ראש מטה הבחירות של רונלד רייגן נשא ונתן עם מדינה זרה בבקשה להאריך את משבר בני הערובה ועל ידי כך להטות את כף המאזניים נגד נשיא מכהן.
זה היה מעשה של בגידה במולדת. אבל פעילים רפובליקנים וקייסי בעצמו ראו בכך משחק פוליטי קשוח". אחרי מותו של השאה מסרטן בקהיר ב־27 ביולי 1980 (קרטר סירב לאשר לו טיפול רפואי באמריקה) נדמה היה שהאיראנים משדרים נכונות להגיע לסיום הפרשה מול קרטר. במהלך החודשים, מספטמבר דרך הבחירות ואחריהן, התנהל משא ומתן ארוך ומתיש שלעתים היה נדמה שהנה הוא נגמר.
יומיים לפני הבחירות נאמר לקרטר שבני הערובה עלו למטוס והם יושבים בקצה המסלול ומחכים לאישור המראה. האישור לא הגיע. המטוס נחת שעות ספורות אחרי השבעת רייגן לנשיא ב־20 בינואר 1981.
יותר מ־40 שנה תויג סיפור הבוגדנות וההתנהלות השפלה של הקמפיין של רייגן באזור מפורז בין פיקציה לעובדה. מצד אחד, היו העובדות ברורות, נוקבות, סבירות וכה מתאימות לרפובליקנים שרק הידרדרו מאז אותם ימים. מצד שני, מרוב עדויות, מסמכים וחיוכים ממתיקי סוד, קשה היה להאמין שבגידה כה מחפירה התנהלה לאור היום ועם יודעי סוד כה רבים. היה צורך בעד אולטימטיבי ומעל לכל חשד שיקום ויאמר שזה קרה.
ג'ימי קרטר המוציא את חייו בהוספיס, היה כנראה צריך להיות נשיא של שתי קדנציות. מוסר השכל מיידי אחד, מידת זהירות גבוהה של ג'ו ביידן מטראמפ. ליד טראמפ היה קייסי ילד שעשה מעשה קונדס.
בני הערובה הוחזקו באיראן 444 ימים, ושבוע אחרי שחרורם נתן שר החוץ החדש אל הייג, פוליטיקאי נוסף נטול מעצורים, הוראה לישראל למכור נשק לאיראן. האינטרס הישראלי כלל כסף ותקווה שהנשק יעזור לאיראנים להדוף את ההתקפה העיראקית. ארבע שנים לאחר מכן התגלגלה עסקת הנשק לפיאסקו של איראן־קונטראס.
קייסי, שהיה מעורב עד קצה קרחתו ואמור היה להעיד בקונגרס, מת לפני שהספיק למלמל. לפי "תקנת לוגן" מ־1799, מעשיו של קייסי עונים במדויק על ההגדרה של בגידה. אף אחד לא שילם מחיר על הפשע האנטי־אמריקאי הזה. רייגן נמלט אל זרועות הסניליות; קייסי מת, והשאר היו פיונים קטנים שידיים מושחתות הזיזו אותם; במקרה הטוב הם ייזכרו לדיראון עולם.