את התיאורים הכואבים הללו אני שומע כמעט מכל החברים שחזרו הביתה אחרי שירות מילואים ממושך. לכל אחד הניסוחים שלו, לכל אחד הסגנון שלו, אבל כולם מתכנסים לאותו סיפור שחשוב כל כך לספר. סיפור על חוויות המלחמה שלא עוזבות, סיפור על ההתמודדות עם החזרה לשגרה בתוך עולם שהמשיך קדימה, סיפור על הסביבה שלא מצליחה להבין, סיפור על הפער הבלתי נתפס בין המתרחש בחזית לנעשה בעורף, והקשה מכל - סיפור המחיר הכבד של ניתוק בן כמה חודשים מהאישה ומהילדים.
מה קורה לבכירי מערכת הביטחון שלנו כשהם יוצאים לאזרחות ופותחים את הפה? | קלמן ליבסקינד
ללמוד מניו יורק: ישראל חייבת להקים מוזיאון הנצחה לשביעי לאוקטובר | דעה
נתנאל בן שושן הוא אחד החברים האהובים האלה. הוא בן 37, אב לארבעה, ולפני חודש וחצי חטיבת המילואים שלו הייתה האחרונה לעזוב את הרצועה. תקופה ארוכה הוא בילה שם, עם חבריו לנשק, הרחק מהבית והמשפחה, ביקום אחר לגמרי. יקום של אש ושל סכנת מוות, יקום של הרוגים, של פצועים ושל מלחמה סיזיפית באויב.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
בשבוע שעבר, במשך שעות ארוכות, חלקן בעיניים רטובות מדמעות, ישבתי והקשבתי מרותק לתיאורים שלו, על קשיי הכניסה לרצועת עזה, ולא פחות מזה - על קשיי החזרה ממנה. הסיפור שלו הוא הסיפור של עשרות אלפי חיילים. ההתמודדות שלו היא ההתמודדות שלהם. היום שאחרי שלו, הוא היום שאחרי שלהם. "מה שחשוב לי זה להעביר את התחושה של החיילים הרגילים", ביקש ממני כשהסכים, לא בקלות, להתראיין.
"מסתובבים בינינו המונים כמוני. זה יכול להיות מי שיושב לידך במשרד והוא לא הכי מפוקס. זה יכול להיות הבן דוד שלך או השכן שלך או הבחור שיושב עכשיו לידנו בבית הקפה. אני מתפלל שבעקבות הכתבה הזו אנשים יסתכלו עם טיפה יותר אמפתיה על הבנאדם שלידם, שעד אתמול נלחם בשירות מילואים קשה. אנחנו לא מסכנים, אבל חשוב שכולם יידעו מה עבר עלינו בתקופה הזו".
# # #
"דיברנו בעזה המון על השריטות שאנחנו משאירים למשפחה, ובעיקר לילדים", הוא מספר לי. "היה איתנו מישהו, אבא לילד בן שנתיים, שסיפר לנו שכל פעם שהוא יוצא הביתה ולוקח אותו לידיים, הילד בוכה. לא מוכן שהוא ירים אותו. כשהיינו ממוקמים בכלא של חמאס במרכז הרצועה, מי שרצה לדבר בטלפון היה צריך לעלות לקומה השנייה, כי שם הייתה קליטה, וככה יצא שתמיד ליד המדרגות היו האנשים במצב הכי קשה, אלה שסיימו עכשיו שיחה לא קלה עם הבית.
"באחת הפעמים ראיתי את אחד החבר'ה יורד מלמעלה חצי בוכה, עם דמעות בעיניים. אני שואל אותו 'מה קרה?'. הוא עונה לי 'אשתי סיפרה לי עכשיו שכל פעם שהיא נכנסת עם הילדה למעלית בבניין ויש במעלית גבר, הילדה קוראת לו אבא'. שמע, זה חתיכת אירוע. זה משהו ששובר. בפעם אחרת חזרנו לרצועה בהאמר, ובדרך פנימה אני מסתכל על אחד החברים ושואל אותו 'מה זה הפרצוף הזה?'. הוא אומר לי 'רבתי איתה עכשיו. באסה שאני נכנס עם זה פנימה'. ושתבין, זה לא שאתה עולה עכשיו על טיסה של 12 שעות ונוחת. אתה נכנס פנימה לכמה שבועות, ואם לא סגרת את זה טוב לפני הכניסה, זה הולך איתך לכל מקום".
בן שושן נולד וגדל בשדרות. "בסרטונים הראשונים שהתרוצצו ברשת, אלה עם הטנדרים, ראיתי את גן השעשועים ואת הספרייה ליד הבית של ההורים שלי. יש לי בשדרות דודים ובני דודים, שבשמחת תורה היינו עסוקים עד הערב בלנסות ליצור איתם קשר. אנשים שאני מכיר נהרגו ונפצעו. יותר מאוחר, כשנכנסנו לצפון הרצועה, הייתי עסוק כל הזמן בלבדוק במפה כמה אני רחוק מהבית של ההורים. אני זוכר שבתדריך הראשון המרחק היה 3.7 ק"מ. כלום. כל הרוע הזה במרחק נגיעה".
"זו המלחמה השנייה שלי, ובפעם הראשונה שנכנסתי היה לי פחד ענק. לא ידעתי איך אני אתפקד. זה גם הפחד המובן של להיכנס לאזור לחימה, וגם מה שאני סוחב איתי מלבנון השנייה. לחבר'ה הצעירים ששאלו אותי איך מתפקדים אחרי המלחמה, הסברתי שהמלחמה לא נגמרת. היא איתך כל הזמן. יש סיטואציות מלבנון שחוזרות אליי עד היום.
"לדוגמה, הריח של המוות. יש דבר כזה. היו לנו שם כמה הרוגים, ובאחד המקרים, אחרי שחילצנו כוח שנפגע, סחבתי לילה שלם על אלונקה את אחד החיילים שנהרגו. באיזשהו שלב נפלנו עם האלונקה, היא נפתחה, וחטפנו לפנים גל של ריח שאני לא יכול לתאר אותו. ריח של מוות. עד היום יש ריחות שמחזירים אותי לזה. ואני ממש זוכר שזה עלה תוך כדי ההתארגנות ליציאה הנוכחית למילואים.
"דיברתי עם אשתי על מה שיקרה בפעם הראשונה שיירו עליי. אני אתפקד? אני אבהל? אני אחזור לשם, ללבנון? ממש חיכיתי לפעם הראשונה כדי לראות איך אני אגיב. בסוף זה קרה במהלך דילוג שלנו מחצר לחצר. היה רעש לא נורמלי, ואחד החיילים צעק פתאום שיורים עלינו. לא הצלחנו לזהות את מקור הירי, אבל אני זוכר את עצמי נושם עמוק ואומר בפנים: 'זהו, עברנו את זה'".
# # #
"הכניסה הראשונה לצפון הרצועה הייתה קצרה. חמישה ימים בפנים, אחריה התרעננות קצרה בבית, ויצא שהייתי צריך לחזור בשבת בבוקר. נסעתי עם הרכב עד בית קמה, ואתה רואה שם סביבך עולם אחר. אני בדרך לעזה, הסניף של ארומה מלא באנשים, ובתחנת הדלק מתדלקת לידי משפחה שנוסעת לנופש באילת. וזה לא מסתדר לך במוח.
"אני זוכר שהייתה לי שם דילמה גדולה אם אני קונה קפה למרות שמדובר בשבת. רציתי להרגיש אקט אחרון של נורמליות לפני שאני נכנס. בסוף קניתי, ואני יושב ושותה, ואני יודע שבעוד 25 דקות אני משאיר את האוטו בשטח כינוס, עולה על האמר ואני במלחמה.
"הכניסה השנייה, לאזור נוסיראת, דרומה יותר, הייתה כבר משהו אחר. המגנן הראשי שלנו שם היה בכלא של חמאס. הרבה זמן ביליתי בכלא הזה. באחד הערבים שבהם פעלנו בשכונת בקשי הסמוכה, הרגשתי גמור ועליתי קומה כדי להרים קצת רגליים. שני חבר'ה עמדו ליד החלון ועשו מקלחת מגבונים, זו הדרך שבה מתנקים כשאין מים, וחבר אחר הודיע שהוא הולך להכין אורז. איך שהוא מוציא את האורז, בום. אר.פי.ג'י על הבית, ומיד צרורות.
"רצתי למטה לחפש את המג"ד, כי בתור קשר אני חייב להיות צמוד אליו, ואני מגיע לגרם המדרגות התחתון ורואה אותו עומד על הזיג ונותן כדורים לכיוון הירי. זו הייתה ההתקלות הראשונה שלנו. שם פחדתי, כי ידעתי שאני הולך ראשון עם המג"ד. כאוס מטורף. כולם יורים לכיוון כללי. החבר'ה סיפרו אחר כך שבמשך חמש דקות הדבר היחיד ששמעו בקשר זה את הצעקות שלי 'ג' 2 מכספיתון'.
"ג' 2 זה טנק שקיבלנו עשר דקות קודם. כשיש היתקלות, דבר ראשון אתה מברר מה קורה עם כל הכוחות שלך, והטנק הזה לא עונה. ואנחנו יודעים בוודאות שהצוות של הטנק היה מחוצה לו, והם לא מגיבים. יצאנו מהמבנה חשופים לגמרי לכיוון הטנק, מרחק של 30־40 מטר, לראות מה קורה איתם. ירי בלי סוף. כולם יורים מכל הכיוונים. ואני אומר לעצמי 'השם ישמור, מה אנחנו הולכים לראות בטנק?'. הראש מיד חוזר ל־7 באוקטובר, לגלעד שליט, להכל. הגענו לטנק, והוא היה ריק. אחרי שתיים־שלוש דקות הצוות שלו עלה מולנו בקשר דרך כוח אחר שהוא חבר אליו. נרגענו.
"היו לנו שם מנהרות, היו היתקלויות, הייתה עבודה קשה, ובתקופות לא קצרות אנחנו בכלל בלי הטלפונים, שהשארנו בחוץ לפני חציית הגדר. היו לי מקרים ששבועיים לא דיברתי עם הבית. ואני יודע שהבית מתנהל, ושיש לי אישה חזקה, אבל זה קשוח. לכל כוח הייתה קבוצת וואטסאפ שהיו בה הנשים שלנו יחד עם נציגה מהשלישות, והיו מקרים שדרשנו שיודיעו בקבוצה שאנחנו בסדר.
"ידענו שברגע שיש היתקלות קשה, והשמועות רצות, ומדברים על נפגעים בגזרה שלנו, כולם בבית בלחץ. בכלל, צריך להבין שכשאתה מחוץ לבית חמישה חודשים, יש לזה השפעה דרמטית על מה שקורה בו. באחת השיחות שאני לא אשכח, אחרי הרבה זמן שלא יצאתי, אשתי הודיעה לי 'אני מתחילה להתנהל כאילו אני לבד. לא בגלל שאנחנו לא מחכים לך, אלא בגלל שאנחנו לא יכולים לנהל את כל הבית לפי השאלה מתי אתה בא. אנחנו מחכים מאוד מאוד שתחזור, אבל הבית לא יכול להיות תלוי באוויר על בסיס קבוע'. שמע, זה היה בוקס בבטן".
# # #
"בכלל, בנוסיראת אני זוכר תחושת תסכול מטורפת. לי אישית הייתה שם ירידת מתח גדולה. אנחנו כבר חודש פלוס בלחימה, ואני זוכר לילה של גשם שאני הולך ומקלל את עצמי בלב. ממש ככה. צורח על עצמי 'למה אתה פה? למה בגיל הזה?'. יש את האתוס הגדול שמניע אותך, אבל אתה כבר שלושה חודשים מנותק מהבית ומהחיים, ופתאום עולות לך מחשבות.
"נגמר הכוח. זה שלב שבו אני מדבר עם הבית פעם בשבוע וחצי-שבועיים. ואני עם כאבי רגליים וכאבי גב, וישנים בחוץ, ואני מהחבר'ה היותר מבוגרים אצלנו, ולא קל לי. הייתה לי חבילת ארקוקסיה בווסט. פעם ביומיים הייתי לוקח כדורים נגד כאבים כדי להצליח לקום. אני עם אפוד קרמי ועם מכשיר קשר, בסך הכל משהו כמו 20 קילו, והם לא יורדים לי מהגב. שתבין, עד עכשיו כשאני קם, אני לא קם עד הסוף. אני מתרומם מהכיסא לצורה של הווסט ואז מתיישר. ואני כבר חודש וחצי אחרי. ככה הגוף שלי התרגל.
"לח'אן יונס בכלל לא היינו אמורים להגיע. כשיצאנו ממסדרון נצרים היה לנו הפנינג סיום. המח"ט אסף את כל החיילים בח' גדולה והודיע חגיגית: 'אתם יוצאים ב־21 בינואר הביתה. זהו, חוזרים לחיים'. בפועל יצאנו חודש אחרי זה. בכלל, צריך לדעת שמה שייחד את המלחמה הזו זה איבוד מוחלט של תחושת זמן. בלבנון היית נלחם שבוע, יוצא להתארגנות של 24 שעות וחוזר פנימה.
"כאן, בגלל המגננים האלה, לא יצאנו החוצה. אתה מסיים פעילות וחוזר לכלא של חמאס או לאיזה בניין דירות אחר. אין מקלחת, אין אוכל, אין תחושת זמן. כשנכנסתי בפעם הראשונה לציר נצרים לא דמיינתי שהפעם הבאה שנצא לנשום תהיה אחרי 21 יום. אתה יוצא למבצע נקודתי, אומרים לך מראש שזה הולך לקחת 48 שעות גג, ואחרי חמישה ימים אתה מוצא את עצמך ממשיך להתקדם בלחימה".
"ח'אן יונס היה המקום הכי משמעותי שהיינו בו. אני אתן לך דוגמה לאירוע קטן שאני זוכר. כל פעם שאתה נכנס לבית, אתה עושה סריקות בארונות, ובדרך כלל גם מוצא נשקים וציוד. באחד הבתים נכנסתי לחדר ילדים, וכל הרצפה הייתה מלאה אלבומים. אתה יכול להסביר לעצמך מה שאתה רוצה, אבל בסוף זו תמונה שמטלטלת אותך. אני זוכר שאמרתי למישהו 'איזו הזיה'. הוא שואל אותי 'מה הזיה? זה מחבלים'. אמרתי לו 'אין לך ילדים, נכון?'. ואז הוא מרים את האלבום, ומתוכו נופל צרור של תלושי שכר של עז א־דין אל־קסאם, 770 שקל לחודש, ואתה אומר לעצמך, 'ילדים או לא ילדים, כולם פה מחבלים'".
# # #
"בח'אן יונס גם היה האירוע הכי קשה מבחינתי. זה קרה כשאחד החיילים שלנו, שמעון אסולין, נהרג. הוא היה חייל הנדסה.שחררו את הגדוד שלו, והוא הצטרף אלינו. זה קרה בשבת, אחרי יום מטורף של הצלחות. יום שבו מצאנו חמ"ל של חמאס, ומצאנו נשקים ורימונים וציוד, וטיהרנו בתים. מסוג הימים שבהם אתה מרגיש שאתה ממלא במלואה את המשימה של 'להשמיד ולאתר אויב'.
"באזור ארבע וחצי אחר הצהריים אני עומד עם המג"ד על תלולית עפר, ואני מקבל בקשר קריאה שאחת הפלוגות שלנו מצאה חמ"ל חדש. רצנו לשם. זה היה בסמטה צרה מאוד, אולי שניים וחצי מטר רוחב, בתוך שיכון צפוף, בין בניינים גבוהים. בצד אחד של הסמטה הגדוד שלנו שלט. הצד השני פנה לכיוון שעוד לא טיפלנו בו, ותיאורטית יכלו לירות עלינו שם מכל חלון.
"הגענו לחמ"ל התת־קרקעי הזה, עם חלון בגובה הרצפה, נכנסנו פנימה, אנחנו מתחילים לעבוד שם, ואז אני שומע את הקצין אג"ם צועק 'תיזהרו, הבית עוד לא מטוהר, ואם זה חמ"ל אז יש מישהו ששומר עליו'. התחלנו להוציא את האנשים החוצה אל הרחוב. בדיוק המג"ד שאל את המ"מ מה המצב בבית, והמ"מ ענה לו 'טיהרנו את הקומה הראשונה, אני הולך להביא את שאר החבר'ה כדי לטהר את שאר הבית', ובשנייה שהוא אומר את זה אני שומע ירי מתוך הבית. ואתה מזהה מיד שזה לא ירי שלנו. אני צועק בקשר 'הותקלנו', אני שומע צעקות מתוך הבית 'הותקלנו', ואז אני מתחיל לשמוע גניחות.
"אני עומד צמוד לקיר, מחוץ למבנה, מעליי יש חלון של חדר המדרגות של הבניין, ואסולין שנפגע נמצא מעבר לקיר, אולי ארבעה מטר ממני. מתחיל קרב בתוך הבית. אלה רגעים שבהם אתה לא לגמרי יודע מה קורה. ואני מושך כמה חבר'ה שלנו החוצה, ואני זוכר את המ"מ רץ לתוך הבית, ואני מנסה לעצור אותו - 'בוא נבין קודם מה קורה' - והוא לא סופר אותי.
"מבחינתו החבר'ה שלו נתקלים בפנים, והוא רץ אליהם. ואתה מנהל אש מבחוץ. ואתה שומע בצרחות שהמחבל יורה לסמטה, ואנחנו בסמטה. ואני דבוק לקיר. ואני יודע שאם אני זז מהקיר אני מת. כי הוא יורה מעליי, מהחלון, למטה, לכיווננו. הוא בגרם מדרגות שמעליי. אני ממש מתחתיו. ואז אני מסתכל על המג"ד שנמצא אולי שבעה מטרים ממני, והוא מסמן לי להגיע אליו עם הקשר. ואני ממש זוכר שעוברת לי בראש המחשבה שאם אני זז אני מת. ולמרות זאת אני רץ אליו. הוא צריך אותי עכשיו.
# # #
"בלילות האחרונים של המילואים הייתי יושב עם החבר'ה הצעירים ועונה לשאלות שלהם, בתור מי שעבר את לבנון השנייה, על איך חוזרים לשגרה ואיך מתמודדים עם דברים שעברנו. יש לי חבר שאיכשהו, בכל שיחה, היה חוזר איתי לאירוע שבו נהרג אסולין. לא משנה על מה דיברנו, תמיד זה היה מגיע ל'אתה זוכר מה היה שם? ואיזה מטורף היה הקרב בכניסה?'.
"בלילה הלפני האחרון הוא שאל אותי פתאום 'תגיד, הלכת לטיפול אחרי לבנון?'. ידעתי שהתשובה שלי קריטית לחיים של הבנאדם, כי הוא צריך לגיטימציה. גם במסגרת העיבוד שעברנו אחרי המילואים אמרתי מול כולם 'כן, הלכתי לטיפול. כן, אל תפחדו לטפל בזה. כן, מלחמה נשארת לכל החיים'. כי מראות גרפיים נצרבים וריחות נצרבים. לראות גופות של מחבלים ולראות גופות של חיילים, זה לא אותו אירוע.
"כשאתה רואה מחבל, המוח שלך יודע להסביר. כשאתה רואה חייל, ואתה רואה אותו במדים, זה משהו אחר לגמרי. כשהוציאו את הגופה של אסולין מהמבנה, ואתה רואה איש מת עם מדים של צה"ל, אתה מקבל כאפה. מדים של צה"ל זה אתה. וכשהחבר'ה יצאו איתו מהבית על אלונקה, לא נתתי להם להמשיך. דרשתי מהם לכסות אותו. לא רציתי שיראו אותו ככה. גם בגלל כבוד המת, אבל גם בגלל העניין המורלי. ידעתי שכל הגדוד פרוס עכשיו ברחוב כדי לאבטח את הכוחות, ושאם הם יוצאים עם האלונקה ככה מול כל הלוחמים, זה יכול לשבור מורלית את כולם".
"לפני ח'אן יונס היינו שישה ימים בבית. שישה ימים זה כבר לא 48 שעות שעוד לא הגעת וכבר אתה חוזר. בשישה ימים אתה יוצא להסתובב - הייתי בתל אביב, ביקרתי בעבודה - ואתה רואה מה קורה בחוץ וקולט שהעולם ממשיך. לי זה לא היה קשה, אבל הרבה מהחבר'ה שלי לא יכלו לראות איך כולם חזרו לשגרה.
"בתי קפה מלאים, אנשים מבלים. יש לנו בחור צעיר שיצא הביתה, וכשהוא צלצל לחברה שלו שתבוא לקחת אותו, היא אמרה לו שזה בעייתי, כי יש לה כרטיסים למסיבה בערב. ואתה מבין שיש כאן שני עולמות שונים. היו לנו חבר'ה שאחרי היציאה הראשונה נקרעו בין האתגרים בבית לבין השירות, ולא חזרו.
"אני מדבר עם חברים, והסיפור על הילדים חוזר על עצמו אצל כולם. היו איתי חבר'ה שממש נמנעו מלדבר עם הבית. גם אצלי, היו ימים שיכולתי להתקשר הביתה ולא עשיתי את זה, כי ידעתי שאם אני אשמע את הקול של אשתי או של הילדים אני אתפרק. אתה רואה לפעמים מישהו הולך לאיזו פינה לדבר בטלפון עם הבית, והוא חוזר, ואתה רואה את הפרצוף שלו, ואתה מבין מה היה בשיחה, כי גם אתה עברת שיחה כזו.
# # #
"אם אני מספר לך על יציאה הביתה באמצע הלחימה, אתה בטח מדמיין שאני בא אל האישה ואל הילדים, אבל תכלס אני הביתה כי אני צריך לנשום. להדליק אור בלילה. אתה יודע מה זה להדליק אור בלילה? עד היום קשה לי לעשות את זה. התרגלתי שצריך להיות בחושך. בשבוע שעבר הייתה סופת ברקים, והיו הבזקים בחלונות. הבזק בחלון זה אומר שיורים עליך. תחשוב איזה פער תפיסתי נפער בינך לבין הבית. אשתך והילדים מחכים לך, רוצים להיות איתך, ואתה, הדבר היחיד שאתה רוצה ב־48 שעות האלה זה לנוח, להתקלח לבד, ללכת לשירותים לבד, להרגיש בנאדם.
"היה לי לא מעט כעס על עצמי במהלך התקופה הזו, שאני לא עם הילדים שלי. כעסתי על עצמי שלקחו לי את החיים. זה ישמע בעייתי שאני אומר את זה כשיש חטופים ויש הרוגים, אבל באיזשהו מקום גם לי לקחו את החיים. אני קמתי ב־8 באוקטובר, שתיתי קפה עם אשתי בגינה, ולא ידעתי אם אני אראה עוד פעם את הגינה הזאת. בכל פעם שיצאתי הביתה לא ידעתי אם אני אראה עוד פעם את הבית הזה.
"אתה יודע איזו תחושה זו לצאת מהבית ולדעת שאולי אתה לא חוזר? יש לי דמעות בעיניים כשאני נזכר בזה. וזה כל הזמן בראש. כשיצאתי מנוסיראת והגעתי הביתה לשלושה ימים, הייתי פצצת עצבים מהלכת. כל מי שדיבר איתי חטף מקלחת של צעקות. ביציאה הזו הייתה גם הבת מצווה של הבת שלי. אשתי עשתה שם הכל. הגעתי כמו אורח. בראש אתה יודע להסביר לעצמך שצריך להילחם כי הפעם זו מלחמה של להיות או לחדול, אבל בשלב מסוים מתגנבות לך מחשבות 'אולי אני אעצור? אולי אני מבוגר מדי? ומה עם המחיר שהילדים שלי משלמים?'".
"כן, הילדים שלי שילמו מחיר כבד. הם עדיין משלמים. הילדים הקטנים שלי מתחילים רק עכשיו להשתחרר ממה שהם עברו. כשסיימתי את ח'אן יונס והשתחררתי, נסעתי הביתה ואמרתי לבן שלי, בן 6, שזהו. שיצאתי, ועכשיו אני בבית. מאתיים פעם הוא שאל אותי 'זהו? אין יותר צבא?'. אמרתי לו 'זהו, נגמר'. כמה ימים אחרי זה נסעתי לימי עיבוד של אחרי המילואים בבית מלון בירושלים. צלצלתי הביתה מהדרך, והילד עונה לי ושואל אותי 'אבא, מתי אתה חוזר?'. אמרתי לו 'אני ישן היום בצבא'. והוא ילד קטן, הוא לא מבין שזו סדנת עיבוד חוויות בבית מלון בירושלים ולא מלחמה בח'אן יונס. הצרחה שלו 'לא, אבל הבטחת לי!' - גמרה אותי. עצרתי בצד הדרך והתפרקתי.
"כשיצאתי אחרי הסבב השני בעזה, באתי לחזור לרכב כדי לנסוע, והילדים הקטנים החזיקו אותי ברגליים. 'אל תלך'. הם מבינים הכל. גם הם מפחדים. אפילו הקטן מבין. יש להם בגן תפילה אישית, וכל בוקר, עד שהשתחררתי מהמילואים, הוא לא ויתר לגננת על התפילה האישית הזו. הוא רצה לברך את החיילים ואת אבא שלו בעזה כל בוקר. אתה שומע את זה ואתה מבין שהילד מפחד על אבא שלו. הילדים שומעים חדשות. תחשוב שלילדים שלי יש גם משפחה בשדרות. הם חיים את זה. הם לא היו בבית של סבא וסבתא שלהם מראש השנה, כי סבא וסבתא בבית מלון. ושיהיה ברור, אחרי כל מה שאני אומר לך, שאם מחר המדינה מקפיצה אותי שוב, אני מתייצב שוב באותה נחישות שהתייצבתי הפעם. זו בכלל לא שאלה.
# # #
"כשהשתחררנו מהמילואים, נסעתי לצבא לכמה שעות של זיכויים, ותוך כדי אשתי מצלצלת ושואלת 'מי מוציא את הילדים היום?'. אמרתי לה 'לא יודע, אין מישהו שיכול להוציא אותם?'. והיא נוזפת בי 'נתנאל, אין מישהו. כבר כמה חודשים אני המישהו'. אחרי כמה חודשים שאתה לא בבית, אתה כבר לא במחשבה שבונים עליך. אתה מתחיל להרגיש אורח בבית. אני זוכר שאחרי כמה חודשים במילואים באתי הביתה והערתי לבן שלי על משהו, והוא דפק לי פרצוף שאומר 'מה אתה מתערב בכלל? מה אתה קשור?'.
"אנחנו משפחה מחבקת, ותמיד כולם בבית שמחים כמובן כשאני נכנס, אבל אי אפשר לא לראות את ההבדל. היום אני מגיע מהעבודה, והילדים רצים לחבק אותי 'אבא, אבא'. מחזיקים אותי. בבוקר הם מגיעים אליי למיטה, כאילו כדי להיות בטוחים שאני לא בורח שוב.
"אתה לא יכול להיות אתה ביציאות הביתה, כי אתה לא רוצה לפגוע במרקם הקיים שנוצר בלעדיך. באחת היציאות גיליתי שבשלושה שבועות הראשונים, כשהייתי בפנים, גנבו לאשתי את האוטו. היא לקחה מונית כדי להגיע למקום שבו אני השארתי את הרכב כדי לקחת את שלי, ואז גילתה שהרכב דפוק, כי מישהו התנגש בו. היא לא סיפרה לי את זה בזמן אמת, כי היא לא רצתה להכביד עליי.
"אני יודע שהייתה שם נקודת שבר, ואני לא הייתי בנקודת השבר הזו. כששאלתי אותה, היא סיפרה לי. 'רכב אחד נגנב, רכב אחד נדפק, נגמרה לי הבטריה בטלפון, הגעתי לתחנת המשטרה, התיישבתי, וכשהשוטר המסכן שאל אותי: גברת, מה קרה? במה אני יכול לעזור לך? פרצתי בבכי וסיפרתי לו שבעלי בעזה'.
"בשלב מסוים אתה גם מבין שהפער בינך לבין העולם שבחוץ הולך וגדל. העולם שבחוץ זה פחות או יותר כל מי שלא היה איתך בח'אן יונס. אנשים ששואלים אותך שאלות כמו 'אתם לא סתם מורחים את הזמן?', או 'הממשלה לא משתמשת בכם?', או 'מה בדיוק עשיתם שם?'. אחד הדברים שהכי מתסכלים אותי מאז שיצאתי זה שאנשים לא מבינים מה עשינו.
"אנחנו היינו חטיבת המילואים האחרונה בעזה. כשיצאנו, גם דן גולדפוס (מפקד אוגדה 98 – ק"ל), שהיינו תחת פיקודו בח'אן יונס, וגם ברק חירם (מפקד אוגדה 99 – ק"ל), שהוא האוגדונר שלנו, אמרו לנו בטקס, ביום האחרון, 'תספרו לעולם שמנצחים פה'. וזה פוגש אותך בכל מקום ההערות האלה. ביישוב, בעבודה, עם חברים. לך תסביר לאנשים שאתה עובר מבית לבית ומפרדס לפרדס.
"אתה יודע איזו תחושה יש לי כשאני, בן שדרות, שכל המשפחה שלו גרה שם, מוצא משגר ומשמיד עוד שמונה קנים ועוד שמונה קנים? זה נראה הכי סיזיפי בעולם, אבל אין דרך אחרת להרוס ארגון טרור. זה לוקח זמן. והציבור לא מבין את זה. אני מרגיש הכי גיבור בעולם. לא כי הייתי באיזה קרב הרואי או כי הרגתי 200 מחבלים.
"אני מרגיש הכי גיבור בעולם, כי קמתי כל בוקר במשך שלושה חודשים, וקיללתי את כל העולם ואשתו, ולא הורדתי את הציוד הכבד הזה ממני, ויצאתי לדרך, ונכנסתי עם חברים שלי לבית, ופתחנו אותו ב'רטוב', ולפעמים היו בו מחבלים, ולפעמים לא, ולפעמים מצאנו ביום שלם רק קלצ'ניקוב אחד או מדים של חמאס, ולפעמים מצאנו קני שיגור ואמצעי לחימה. ואז אני יוצא החוצה ושומע שאני מדשדש. לא, לא דשדשנו. אנחנו גיבורים שנלחמנו. ובימים הראשונים שיצאתי, אחת הסיבות לכך שהייתי פקעת עצבים זה השיח הזה.
"כל אחד עבר את התקופה הזו בעצימות אחרת, וכולנו צריכים לחזור לחיים. להניע מחדש. אני בן 37, ומעולם לא עצרתי את החיים לחמישה חודשים. העצירה הכי גדולה שלי עד היום הייתה בטיול אחרי הצבא, וגם זה היה לחודשיים. אני, מול מקום העבודה שלי "הרבעון הרביעי" - הייתי בר מזל. פרגנו לי בצורה בלתי רגילה. שלחו ארוחות לאשתי ולילדים. אני שומע מלא מעט חברים שהשיחות הראשונות שלהם עם מקום העבודה בתחילת המילואים היו בנוסח 'מה שלומך?' ולאט לאט הן עברו ל'נו, מתי אתה חוזר?' ול'בוא נדבר רגע על התפקיד שלך'. זה לא פשוט. יש אנשים שקרסו מזה.
"והחזרה קשה מאוד. תחשוב שב־7 באוקטובר השעון שלך נעצר, ואחרי חצי שנה אתה חוזר לעבודה ולכל מקום, ומגלה שהמון השתנה. אתה מסתכל מבחוץ כמו סרט של קפיצה לעתיד, איך נראים החיים בלעדיך. בימים הראשונים הסתובבתי כמו זומבי. מרגיש לא קשור לכלום.
# # #
"אני יכול להראות לך את קבוצת הוואטסאפ של החבר'ה מהצבא. כולם ככה. בשבוע שעבר פגשתי בטיסה מישהו שאני מכיר מהמילואים. שאלתי אותו 'מה איתך?', הוא אומר לי 'חרא'. אני שואל אותו 'מה זה אומר?', והוא אומר לי 'אני יושב כל היום מול המחשב, בוהה בו ולא עושה כלום'. המעברים הם קשים מאוד. רגע אחד אתה מפחד על החיים שלך, ורגע אחרי זה אתה שוכב על המיטה בבית ורואה נטפליקס. זה מעבר לא נורמלי. אותו דבר כשאתה מגיע לעבודה ורואה אנשים בשגרת יומם. זה קשה.
"אני מבין בראש שאולי אצלי ב־7 באוקטובר השעון נעצר ואצל אחרים החיים המשיכו, זה אפילו משמח אותי, ואני גם מבין שאם לא הייתי הולך למילואים כנראה הייתי כמותם, אבל לפעמים זה מתסכל. עם מה אתם מתעסקים? אני נתקל מסביבי בדילמות שנראות לי פתאום מטופשות. והסביבה לא תמיד יודעת לאכול את זה, גם אם לכולם יש כוונות טובות. למזלי, אני עובד בתנועת 'הרבעון הרביעי', שעוסקת בחיפוש פתרונות למשבר הפנימי הקשה שמדינת ישראל חווה. בשבועות האחרונים, למשל, עסקנו עם חרדים ומילואימניקים בניסוח מתווה גיוס מוסכם. אז זה מקל קצת על התחושות מסביב, כי באיזשהו מקום זה סוג של המשך ישיר ללחימה על ישראל.
# # #
"בכל תקופת המילואים נמנעתי מלהפעיל רדיו. לא רציתי שהעולם שבחוץ ייכנס. לא רציתי לשמוע פוליטיקאים. לא רציתי לשמוע ויכוחים. חשבתי שזה יפגע ב'ביחד' שלנו. הייתי מכבה לאנשים את הרדיו. שלא ישמעו. זה לא עשה טוב לאף אחד. כשיצאתי, זה היה אחד הדברים שפחדתי מהם. החזרה המתסכלת ל־6 באוקטובר.
"ביולי האחרון עשינו קו בגוש עציון. זה היה שיא המלחמות על הרפורמה, והתגאינו מאוד בכך שלמרות שגם אצלנו יש ויכוחים, השנאה לא נכנסה אלינו. באוקטובר, כשגויסנו, הייתה תחושה שהנה זה נגמר. שעם ישראל הבין שמשהו צריך להשתנות. ואז אתה מבין שאנחנו לא שם. אנחנו נלחמים, ובחוץ חוזרים לריב. ושוב הפוליטיקה הקטנה, ושוב ימין ושמאל, ואתה מבין שכשתסיים את המילואים אתה חוזר החוצה שוב למה שהיה לפני. וזה מרתיח.
"גם כי נוצרה פה הזדמנות. גם כי בא לך לצעוק בקול 'כן, אתם חייבים לי את זה'. ואני אומר את זה בגאווה. הקרבנו הקרבה גדולה. זה בית שעזבנו לחצי שנה - והוא נפגע, זה עסקים שנפגעו, זה משפחות שנפגעו, זה ילדים שנפגעו, זה אנחנו שנפגענו. ואתה יוצא החוצה ומגלה שוב ברדק. אף אחד לא עשה עם הדבר הזה כלום. אז כן, אתם חייבים לנו גם את זה".